לקבל את עצמי

העולם שבפנים, בעולם שבחוץ

הקיום האנושי מורכב מהוויה בשני עולמות שונים המצויים בממשק מתמיד: הראשון הוא העולם החיצוני- העולם היומיומי שמסביבנו שכולל חפצים פיזיים, תופעות טבע ואנשים אחרים. זהו עולם חומרי ומעשי,  שנוטה להתארגן סביב סיבה ותוצאה, והוא מושפע בין היתר מנורמות חברתיות. זה העולם שבו אנחנו מתנהגים, זה העולם שלפעמים מכנים אותו "המציאות". העולם השני הוא העולם הפנימי. הוא מורכב מעמדות, מחשבות, רגשות, דימויים ותחושות כלפי האובייקטים הפנימיים שלנו. זה העולם של החוויה. החוקים המוכרים של זמן, סיבתיות והיגיון פשוט אינם חלים עליו, והוא מוכר במלואו (אם בכלל) רק לנו ולא לאחרים מסביבנו. לשם בריאות נפשית נדרשת היכולת לשהות בכל אחד מהם, תוך מעברים תכופים בינהם, והפעלת מנגנוני שיפוט לשם תיאום בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. באופן זה אנו יכולים להפיק התנהגויות התואמות את המציאות החיצונית, באופן הקרוב במידת האפשר לעולמנו הפנימי.

ברור שחייבת להיות לנו יכולת של בקרה ושיפוט כלפי העולם החיצוני. זה מאפשר לנו להבין סיטואציות חיים בתוך קונטקסט תרבותי וחברתי, ולהתנהג באופן תואם, שימנע מאיתנו מלהסתבך בצרות. באופן זה, רובנו מצליחים לווסת ביטוי התנהגותי סביר לאימפולסים שעולים בעולמנו הפנימי. שיפוט העולם החיצוני מאפשר בקרה על ההתנהגות החיצונית למרות תכניו של העולם הפנימי, ובכך הוא מהווה שימת גבול בין מה שפנימי למה שחיצוני. היכולת לתחום בקו את העולם הפנימי ולהפרידו מההתנהגות החיצונית, היא ביטוי מהותי לבגרות.

אך מה לגבי השיפוט של העולם הפנימי, של כל הרגשות והתחושות והחוויות ששם? פה אני עומד להגיד משהו שעשוי להראות מאיים או מוזר לרבים, אבל אני חושב שמדובר בבסיס לכל בריאות נפשית אמיתית. אני הולך להגיד שבעולם הפנימי – על כל הדחפים והרגשות וכל הדברים המאוד קשים שיכולים להימצא בו – שם נכון שלא יהיה שום שיפוט. בשפת היום-יום קוראים לזה לקבל את עצמי, אבל לעתים קרובות לא ממש ברור מה זה אומר.

שיפוט העולם הפנימי

תחשבו על הדוגמה היומיומית הבאה: אתם נוסעים על הכביש המהיר, ממהרים לעבודה,  מנסים לתמרן בכביש ככה שתספיקו להגיע בזמן לפגישה החשובה שקבעתם, כשלפתע עוקפת אתכם מכונית מבלי לאותת כלל. אתם מתעצבנים, ומתחילים לקלל ולגדף את הנהג ההוא החוצפן, שהעז לעכב אתכם. אתם מרגישים איך הלב שלכם פועם במהירות, ומאחלים לו את כל הרע שבעולם. למעשה אם הייתם מנסים לפענח את החוויה שלכם הייתם נוגעים בדחף אגרסיבי של ממש, דחף אלים אפילו. אחרי שאתם מגיעים לחנייה של העבודה, אתם כבר יותר רגועים, אבל אז מתחיל שיפוט העולם הפנימי שלכם, ואתם אולי אומרים לעצמכם: "איך אני מתנהג! אני ממש לא רגוע…איזה בנאדם רע אני. מישהו אחר לא היה מתעצבן ככה. אני כזה תוקפני ולא נחמד. אני חייב ללמוד לקחת דברים בקלות…" וכן הלאה.

כלומר, היה אירוע חיצוני (עקיפת המכונית) שהשפיע על העולם הפנימי (עלו אימפולסים תוקפניים), ובמקביל, שיפוט עולם חיצוני בריא סייע בבקרת ההתנהגות (לא הייתה תגובה התנהגותית אלימה לעקיפה). התהליך הטבעי של העולם הפנימי הוביל לתזוזה בתחושה (תחושת רוגע לאחר ההגעה לחנייה), אך שיפוט העולם הפנימי (שיפוט חווית התוקפנות) הוביל לתחושה רעה ולמחשבות קשות אודות העצמי.

תהליך שיפוט העולם הפנימי הוא ביטוי לאקט של משטור עצמי לאור הפנמת תהליך סוציאליזציה בו אנו מסווגים מה מותר ומה אסור- מה נאה ומה מכוער. רובנו משוכנעים שרק אם נדכא בתוכנו את הרגשות הבעייתיים הללו נוכל להימנע מהתנהגויות קשות ולא מקובלות. אבל ההיפך הוא הנכון! הליך השיפוט הפנימי נובע מחוסר קבלה של חוויות שלא מקובלות חברתיות, ומבוסס על ההנחה (לעיתים לא מודעת) כי החוויות הפנימיות השליליות אינן ראויות, ואסור להן לא להתקיים בנפשנו. כך שכל תוכן פנימי, החל מתחושות מיניות שאינן מקובלות עלינו או על החברה בה אנו מצויים, וכלה בחווית רגשות לא פשוטים כמו פחד, כאב, אכזבה, קנאה, בושה וכו', מסווג כלא תואם את מה שאנו "אמורים" לחוש.

שהייה עם תכנים פנימיים

בכל אחד מאיתנו יש "מבקר פנימי", שקובע מה מקובל לחוות ומה ראוי לגינוי ואי לכך לשינוי. באופן פרדוקסלי, ככל שאנו מפעילים את המבקר הפנימי, דוחים את התוכן הפנימי שלנו ומגנים אותו, ככה הוא יצוץ ויעלה יותר. כל מה שאנחנו מנסים לדכא בתוכנו ימצא את דרכו להתנהגות שלנו בדרך עקיפה. דווקא ההכרות של כל אחד מאיתנו עם המבקר הפנימי שלו, תוך הרחבת היכולת לשהות עם תכנים פנימיים, מבלי בהכרח לשלול אותם או לשנותם, יכולה לסייע בהתרחבות פנימית, צמיחה ושינוי דפוסים וקבעונות. השהייה עם החוויה הפנימית בהיעדר שיפוטיות, מובילה את האדם ליצירת אינטימיות עם עצמו תוך הגדלת היכולת האמפטית שלו הן ביחסיו עם עצמו והן ביחסיו עם האחר.

המחשבה על השהייה עם התכנים הפנימיים מעלה אצל מטופלים רבים התנגדות וקושי. בראש ובראשונה, קשה פשוט להיות עם חוויה ממנה נמנענו זמן רב. מעבר לכך, עולה חשש כי התוכן הפנימי יתפוס מקום בנפשנו, ולא ירפה. אבל במובנים רבים זוהי מהותו של טיפול – ללמוד להכיר ולהיות בדיוק עם אותם תכנים פנימיים שאנחנו כה מנסים להתחמק מהם. מאוד קשה לנו להשתכנע שבסופו של דבר רק הקבלה המלאה של העולם הפנימי מאפשרת לתהליך להתרחש, מאפשרת ריפוי. במובן הזה טיפול נפשי אמיתי זה כמו לבקש ממישהו להשאיר את היד מעל האש בזמן שכל האינסטינקטים דוחפים אות למשוך אותה משם ומהר. מה שעוזר למטופלים רבים הוא להחליט מראש שהשהייה עם התוכן הפנימי הקשה מוגבלת לשעה טיפולית, או לכל זמן אחר שיחליטו. באופן הזה, ניתן להשהות לזמן קצר את מנגנון המבקר הפנימי, ולאפשר התחברות מחודשת עם מה שנמצא שם ולא מקבל התייחסות, מבלי להיות מאוימים יתר על המידה. ההרפיה הזו לתוך החוויה של עצמנו נראית לפעמים כמו ניואנס קטן, אבל זהו הזרע של כל ריפוי וצמיחה.