אובססיה תפקודית

כשמישהו או מישהי מחליטים לבקש עזרה ופונים ל טיפול נפשי, נעשה הדבר לרוב בעת מצוקה, בתקופה שיש בה קושי מורגש, קושי שמשפיע על התפקוד היומיומי ולעתים אף פוגע בו – בתחום העבודה/כלכלה, בתחומים של יחסים, של משפחה ושל פעילויות אחרות. רוב האנשים מתחילים את הטיפול מתוך תקווה לחזור ולתפקד "כמו קודם", או בכלל ללמוד להתחיל לתפקד אם הם חשים את עצמם לקויים תפקודית מלכתחילה. הגישה הזו של המטופל הנפוץ מעמידה אותו בעמדת נחיתות מול החברה, או מה שהוא תופס כמייצג את החברה: "הם" שם, רוב האנשים (ולכל אחת/ד יש כמה דוגמאות ספציפיות, כל מיני "מתפקדים מיתולוגיים" שהם מכירים), מתפקדים מצוין, מסמנים את כל המטרות הנכונות ולא מוטרדים ומוגבלים מכל התסביכים הפסיכולוגיים שמהם נהנה ידידנו המטופל. עמדת הנחיתות הזו היא בעצמה, כמובן, חלק ממערך הגינוי העצמי של הברנש או העלמה, והוא פוגע בסיכוייהם לחיות חיים של קבלה עצמית על כל המשתמע מכך. אבל עצרו לרגע כל מאותגרי התפקוד! הייתי רוצה לנסות לצייר את כל התמונה קצת הפוך, ואולי יועיל הדבר להביא מעט מזור למטופלי ארצנו.

אנחנו חיים בעידן של אלוהי התפקוד. כולנו רוצים להצליח בהכול ואנחנו מעריצים את המצליחנים: את אלה שמצליחים להתקדם, להתעשר, להתפרסם, להפוך לשם דבר בתחום עיסוקם, לכתוב ספרים, לעשות סרטים, לנצח קרבות ולהשאיר חותם. כל פסיכולוג ופסיכיאטר המראיין מטופל בודק "איך הוא מתפקד"? ואם התפקוד לקוי, ברור שיש כאן בעיה. בדרך כלל, בעיקר אם מדובר בפסיכיאטרים, יינתן לו אחד מהסמים התעשייתיים החוקיים, אשר אמורים להחזיר אותו לתפקוד "נורמלי", ולהעשיר עוד יותר את הפירמה אשר מייצרת אותו. אבל האומנם? האם באמת אידאל התפקוד השולט בחיינו הוא אכן כה ראוי?

על מה בעצם מבוסס התפקוד היום-יומי הכמעט מטורף שלנו? האם הוא נובע מחדוות יצירה שקטה המעוניינת לבטא את עצמה ולפזר את אורה השופע והרוגע? לא ממש! בואו נודה, רובנו מתפקדים מתוך אובססיה, מתוך דחפים פסיכולוגיים הישרדותיים, כמו חרדה קיומית, הצורך להוכיח את עצמנו, תחרותיות ורכושנות, אובססיות מיניות וכיוצא באלה. היכולת שלנו לתפקד מבוססת על הכחשה! מתוך כך שאיננו מודעים לדחפים האמתיים שמניעים אותנו, אנו הופכים לעבדים גמורים שלהם, והם מייצרים תחושת אי-שקט ולחץ קבועים אשר גורמים לנו לנוע ולפעול באופן מתמיד, מבלי להבין ממש מדוע ולמה ובשביל מה.

אולי זה ישמע קצת קיצוני, אבל להערכתי גדולי המתפקדים בעולמנו, בין אם הם מנהיגים, אומנים, אנשים עסקים, גורואים או מצליחנים מכל סוג, מונעים בעיקר ע"י דחפים לא מודעים של הישרדות פסיכולוגית. למשל הצורך להצלחה כפיצוי על נחיתות, הצורך לשלוט כתגובה להשפלה עמוקה, הצורך להיות "משהו" הנובעת מחווית חוסר ערך מתמשכת, ועוד כהנה וכהנה ניסוחים של פסיכולוגיה בגרוש. גרוש או גרושיים, אני מאמין שזה נכון. ויותר מזה: חלק ממתפקדי-על אלה הם המקור לרבות מן הרעות החולות של החברה שלנו, ובלי ספק המקור העיקרי לרבות מן הזוועות הנוראות ביותר שלה. כשצורך בלתי מתפשר להוכיח את עצמו ודחף להתגבר על תחושות עמוקות של דיכוי והשפלה חוברים להם יחדיו עם כריזמה ויכולות אחרות, הרי לנו מתכון בטוח לעריצים, קלגסים ומיני מחרבים. תארו לעצמכם מה היה נחסך לעולמנו אם סופר-מצליחנים מסוגם של סטאלין והיטלר היו ממררים בבכי לפני הפסיכולוגית שלהם על תחושות ההשפלה מהאבא העריץ והזעם על האימא החודרנית והפתיינית.

אני לא אומר שכל מי שמצליח לתפקד היטב הוא עריץ פוטנציאלי, אבל שהקושי לתפקד אינו ראוי לגינוי, ושפעמים רבות הוא דווקא אי של שפיות בים של אובססיה תפקודית. התחושה שאין לי חשק או כוח להמשיך ולקום יום-יום אל המאבק האין סופי של החיים, אל מרוץ העכברים שתוחלתו לא ברורה ושטומן בתוכו כל-כך הרבה חרדה, איננה מעידה בהכרח על פתולוגיה. יתכן דווקא שזהו קול שפוי ומדוכא בתוכנו שמחפש קיום אחר; שמזמין אותנו למגע וקשר אמיתי יותר עם עצמנו ולבדיקה מעמיקה של הכוחות המניעים אותנו; לשאילת השאלות העמוקות ביותר על חיינו, שבדרך-כלל אנחנו מפחדים לשאול. במובן הזה הייתי אומר שאילו הייתי צריך להשוות את מידת ה"שפיות" של אוכלוסיית הפונים לטיפול נפשי עם מידת ה"שפיות" של אלה שאינם פונים לטיפול, הייתי מוצא ששפיותם של המטופלים רבה יותר לאין ערוך. הפונים לטיפול (או לכל עזרה אחרת) הם אלה שמתחילים להרגיש ולהודות שמשהו כאן לא בסדר, הם מתחילים לבוא במגע עם הרגשות הקשים של עצמם במקום להשפריץ אותם החוצה בעודף פעילות, שבמקרה הטוב הוא אובססיה או התמכרות מקובלת, ובמקרה הרע היא פוגע, ומזיקה לא רק לעצמם אלא גם לסביבתם.

אני לא רוצה להישמע כמי שמעודד חוסר תפקוד והתנתקות מהחברה, לא לזאת כוונתי. נהפכהו, המוכנות להודות בקושי, להיפגש עם החלקים הפחות נעימים שבתוכנו, מובילה בסופו של דבר לתפקוד הרמוני יותר שמקורו לא בהישרדות פסיכולוגית, אלא בכבוד עצמי אמיתי, באנרגיה שקשובה ורגישה יותר גם לעצמי וגם לסובב. יתכן שהאנרגיה הזו לא תוביל אותנו למאמצי על להיות "הכי הכי" בעולם, פשוט כי פחות נרגיש את הצורך להיות "הכי הכי". לכן הבה נתעודדה מטופלי ארצנו! הבה נראה שהקושי שלנו איננו ראוי לכל גינוי. אין אנו צריכים לכנות את עצמנו "עצלנים","חלשים", "מאותגרים תפקודית" (אם חשוב לנו להיות פוליטיקלי קורקט) או כל כינוי גנאי אחר שמרמז על נחיתותנו אל מול הרוב ה"בריא". ולא רק שאין כאן מקום לגנאי, אלא שמוכנותנו להודות בקושי היא היא הסימן הראשון לבריאותנו.