פסיכולוגיה מערבית והדרכים הרוחניות

יש אני?

אז תגידו, מה נסגר בסוף, יש אני או אין אני? כי אני מבולבל. כל חיי אני מנסה ללכת בשני הערוצים: מצד אחד אני הולך לטיפול, נוגע ופותח דקויות על דקויות בנבכי נפשי, מנסה לקבל ולתת לגיטימציה לרגשותי, ללמוד לקבל את עצמי, לגבש תחושת זהות וערך, ללמוד להיות בקשר וכל זה; מצד שני אני קשוב לתובנות של כל הדרכים הגדולות של החיפוש האנושי, ובכולן כמעט, בצורה כזו או אחרת, עומדת הבחנה מרכזית אחת – שהחוויה של "אני" אינדיוידואלי ונפרד היא לא יותר מאשליה! ולא רק זה, האושר האמתי נמצא אך ורק בשחרור מן האשליה הזו, אחרת אני נידון למירוץ אין-סופי אחרי הזיות אושר, שרק מגבירות ומקבעות את הסבל. אז האם אני אותו אני אישי, אותו אדם מוכר לעצמי ולאחרים על נבכי נפשי ואישיותי? או שאולי אני זה העצמי הגדול, האוניברסלי, החובק כל ואני רק צריך להבחין בכך?

הנה הקו אשר מבדיל, כביכול, את הפסיכולוגיה המערבית מהדרכים הרוחניות הגדולות והעתיקות של האנושות. המון מילים נשפכו על ההבדל הזה ואני לא רוצה להוסיף עוד ספקולציות. אני רוצה לנסות להישאר קרוב לחוויה שלי ולהתבוננות האותנטית שלי, ולצטט כמה שפחות. בואו נבדוק את מקומו של האני בטיפול בפועל ואת משמעותו של האין-אני בדרך הרוחנית, ונראה הכצעקתה?

האישיות בפסיכולוגיה המערבית

זה נכון שמרבית המסורת של הטיפול הנפשי מבוססת על ההנחה שלכל אדם יש אישיות מסוימת וייחודית ושאנשי מקצוע מיומנים מסוגלים לתארה במונחים של מבנה ודינמיקה, ואפילו לקבוע האם האישיות הזו תקינה ו"נורמלית" או שמא היא זקוקה לשיפוץ ותיקון. אישיות תקינה ומתפקדת היא המטרה של המודל הרפואי הזה. במאה ועשרים השנים האחרונות התפתחו גישות רבות שמנסות לתאר את מבנה האישיות, הדינמיקות שלה ואופן ההתפתחות שלה; ומתוך כל זה גם לגזור מסקנות לגבי הדרכים לטפל בחולייה. אבל בפועל, בהרבה חדרי טיפולים, קורה משהו אחר, משהו הרבה יותר פראדוכסאלי, הרבה יותר מורכב, והרבה פחות ברור. אני מסתכן לנחש שרבים מאנשי הטיפול, שעוסקים בתהליכים מתמשכים ועמוקים, יסכימו עם רוח הדברים של מה שאתאר להלן. אתחיל מדוגמה קצרה.

ג' הגיע לטיפול בגלל התקפי חרדה תכופים וקשים, שהתרחשו תמיד סביב אירועים בריאותיים (שגרתיים לגמרי, יש לומר) של בני משפחתו. ג' הוא מדען ואיש הייטק שנחשב לגאון ממש בעיני הסביבה המקצועית שלו, דבר שמתבטא היטב גם במיקום שלו בשרשרת המזון ההייטקית וגם בתגמול הכספי שלו הוא זוכה. היכולת האינטלקטואלית שלו ניכרה גם בתהליך הטיפולי: מצד אחד הוא היה מאוד רחוק מהאפשרות למגע ישיר עם רגשותיו או מחקירה אינטימית שלהם, אבל מצד שני הוא היה מסוגל לקחת נוסחה מסוימת ולבדוק אותה עד הסוף. למשל, הוא היה מוכן לקחת, כהיפותזה מדעית, שהתקפי החרדה הם תגובה רגשית-פיסיולוגית של האורגניזם לטריגר בהווה, אשר משחזר מצבים דומים שנצרבו במערכת כבר לפני שנים רבות. את התחושות שקשורות לחרדה בגוף אין קושי להרגיש, הן מאוד דומיננטיות. ומה קורה אז אם נשארים קשובים לתחושות ונותנים לכל האסוציאציות האפשריות לעלות (כלומר לדימויים, למחשבות, לזיכרונות, לתחושות, לרגשות, לכל מה שבא…)? המתודה הזו מאוד הזכירה לו את המצבים היצירתיים שלו בתור מדען – והוא לקח על עצמו את האתגר. והאסוציאציות אכן באו – קודם זיכרונות ילדות חדשים לחלוטין, זיכרונות קשים מאוד שהוא בכלל לא שיער את קיומם; ויחד איתם, בהדרגה, עולם שלם של רגשות. מילים חדשות נכנסו לעולם שלו – עצב, פחד, כעס, השפלה. תוך כמה חודשים השתנה כל האופי של המפגש שלנו והפך להיות מאוד רגשי. ג' אפילו נזכר איך לבכות.

אז בעצם מה קרה פה, מהזויות של השאלה שלנו? ג', שהיה בעל אישיות מאוד מובחנת, הנוטה לאינטלקטואליזציה וניתוק רגשי, "הפך" להיות בעל אישיות הרבה יותר רגשנית ו"מחוברת". אבל זה לא ממש נכון, כי כל החלקים של האישות ה"קודמת" לא נעלמו בכלל.  להפך, במובן מסוים הם אפילו התחזקו, והוא חש את עצמו בעל יכולת רבה יותר ויצירתי יותר בתחומים המדעיים שלו. כלומר, זה נהיה גם וגם. והאישיות שלו, למרות שבכל המובנים שרתה אותו כעת טוב יותר (וללא התקפי חרדה בכלל!), הפכה להיות פחות ניתנת להגדרה פשוטה. ג' איננו יוצא דופן. מטופלים בעלי אישיות מלאת ביטחון מוצאים את עצמם באים במגע עם חלקים רגישים ופגיעים בתוכם, שקודם לכן היו מוסתרים לחלוטין; כאלה שהתרגלו לראות את עצמם כנחותים וחלשים מגלים כוחות חברתיים מפתיעים; בעלי אישיות סופר עצמאית ו"מספיקה לעצמה" נתקלים בחלקים תלותיים ודרכם מגלים את היכולת להיות בקשר אינטימי; גברים מגלים את החלקים הנשיים ונשים את הגבריים (ולהפך); וכן הלאה והלאה. בשפה הפסיכולוגית נגיד שבטיפול אנחנו לומדים להכיל עוד ועוד חלקים של עצמנו בתחושת הזהות הכללית שלנו, וככל שהתהליך הזה מתקדם כך נהיית הזהות הזו שלנו מורכבת יותר, מלאת סתירות ואפילו פרדוקסים, פחות ניתנת להגדרה ובעלת קווית מתאר רופפים יותר. ובכל זאת, תחושת האינטגריטי האישית שלנו לא הולכת ומתפוררת בתהליך הזה, אלא דווקא מתחזקת. לא שזה תענוג גדול – התהליך כרוך במפגש עם הרבה חלקים ותכנים קשים, לפעמים קשים מאוד. ועדיין באופן מסתורי כלשהו חווית הנוכחות שלנו נהיית ברורה והרמונית יותר.

הכלה ומודעות

איך זה קורה? פה מגיעה נקודת החיבור בין מזרח ומערב. בשפה המערבית הפסיכולוגית, כפי שאמרנו, קוראים לזה "הכלה". ההכלה היא הכלי, המיכל שבו כל זה מתרחש, וככל שהוא רחב ומכיל יותר כך יש לנו יותר מקום להיות כל מה שאנחנו. בשפה מזרחית יותר היינו יכולים להחליף בקלות את המונח "הכלה" במושגים כמו "מודעות", "תשומת-לב", התבוננות, או "Mindfulness". המודעות היא כאן הדבק המחבר בין חלקי האישיות השונים ואף הסותרים; כולם שורים שם במרחב ההתבוננות המודע, וככל שהמודעות רחבה יותר כך גם האישיות רחבה ומורכבת יותר, ולהפך. ההתבוננות המתרחבת חושפת עוד מאפיין, שלא פשוט לקבל אותו, והוא שבכל השדה המורכב הזה של חלקי האישיות או חלקי האני השונים, אין נקודת אמצע; אין מרכז, אין איזה מקום מוגדר בחלל ובזמן אשר ניתן לזהותו כמרכז של האני הזה. אני לא מדבר כאן באופן תאורטי בכלל, תנסו בעצמכם. תתבוננו עכשיו בכל המרחב של החוויה הפנימית, קחו דקה וחצי להפנות את תשומת הלב אל המחשבות, הרגשות, התחושות. האם אפשר לזהות שם מרכז? נקודת "אני" קבועה? ככל שאתם מכירים את עצמכם יותר כך התשובה לשאלה הזו תהיה ברורה פחות.

אז הנה, הפסיכולוגיה המערבית התחילה במודל מכניסטי-רפואי וסיימה קרוב מאוד אל מושגים בודהיסטיים ואחרים, שמקורם בדרכים הרוחניות המזרחיות;  אבל הדרכים המזרחיות הולכות עוד צעד נוסף מהנקודה הזו. (הערת אזהרה: זו הפרשנות וההבנה שלי שאינה מתיימרת לבטא או לייצג שום גישה באופן פורמלי). הן יגידו משהו כמו: המודעות הזו, ההתבוננות, עצם הראיה, היא היא הזהות האמתית שלנו. במילים אחרות, חווית ההזדהות שלנו עם חלקי האישיות השונים בתור "אני" היא מוטעית מיסודה, ויש שיגידו שאין היא יותר מהרגל רע. ההזדהות הזו היא מקור כל חווית הנפרדות והסבל שלנו, ואם נצליח לזהות את חווית האני שלנו באופן מוחלט עם המודעות, עם הראיה – הופ ניצלנו!

?האם "אין אני" משמעותו ביטול עצמי

אני עובר לרגע אל הצד המזרחי, אל התפיסה הזו של היעדר האני. כמה קל ליפול פה לפרשנות פשטנית ומסוכנת ולהשתמש בתפיסה הזו כמסלול עוקף נפש. כמה זה מפתה, במקום להתמודד עם החלקים הקשים והכואבים שבנו, לסגת לעמדה מרוחקת של התבוננות. "רק תתבונן" מציעים לנו, תהיה העד, זה שמתבונן בכל האשליה הזו שנקראת "אני". העמדה הזו, שבאמת קטונתי מלבקר אותה באשר היא, מרגישה לי פעמים רבות כמשיגה בדיוק את המטרה ההפוכה שלשמה היא נאמרת. עמדת ה"רק מתבונן" יוצרת ריחוק קר ביני וביני, היא מותירה אותי במקום שאינו באמת מסוגל לקבל את החלקים שבי שאינני מרוצה מהם, ובכך גם חוסמת מידית את האפשרות של החלקים הפחות מודעים שלנו לעלות ולצוף אל המודעות. כי זו הדרך של הנפש שלנו: כאשר היא חשה קבלה ולגיטימציה היא הולכת ונפרשת לפנינו, וכאשר היא חשה עמדה ביקורתית, אפילו מרומזת, היא מתכווצת לה בפינה האפלה של הלא מודע, מתגוננת ושומרת על עצמה מתוך פחד להיפגע, כמו פעם. במובן הזה אי אפשר להגיד להגיד שאני באמת מתבונן בעצמי כאשר אני "רק מתבונן" – אני מתבונן שם בחלקים מאוד קטנים של עצמי.

עמדת ה"אין אני" עלולה לשרת פה את הצדדים הקשים ביותר בנפש שלנו ואולי בחברה בכלל: את הקולות שעושים לנו דה-לגיטימציה, את הקולות שאומרים לנו מה אנחנו אמורים להרגיש ומה לא, את הכוחות הכי ממיתים ושוללי הוויה, את היחס הכי לא קשוב ולא סבלני לסתירות, לפרדוקס, למסתורין של הקיום.

אז למה הכוונה ברעיון העדר העצמי? ברור שזה ממש לא ברור, אבל אני מרשה לעצמי, ללא שום סמכות, לחשוב שהחכמים הקדמונים, שזיהו את האמת המופלאה והבלתי ניתנת להבנה הזו, לא התכוונו בשום אופן לביטול או שנאה עצמית. יתכן אפילו, שאם היו יודעים עד כמה רחוק יכולה השנאה העצמית להגיע כאשר היא משתרשת בנפש האדם, הם היו נוקטים יתר זהירות בניסוחיהם. יתכן שהנטייה לשנאה עצמית הלכה והתחזקה בתרבות שלנו במאות האחרונות, באופן שהקדמונים לא יכלו כלל לשער. הניסיון הקליני שלי, גם עם עצמי וגם עם אחרים, הוא שמנגנוני הדה-לגיטימציה, הביקורת העצמית, השנאה העצמית ואף התיעוב העצמי, הם המכנה המשותף הרחב ביותר לכלל הקשיים הנפשיים אצל פרטים בחברה שלנו, גם בין אלה הפונים לטיפול או לקבלת עזרה, ואפילו יותר אצל אלה שלא פונים. למעשה חלק גדול של תהליכי הריפוי הנפשיים ממוקדים בניסיון, הסיזיפי לפעמים, לאפשר למטופלים פשוט להסכים להיות במגע עם החלקים הפחות רצויים ונעימים שלהם מבלי לכסח לעצמם את הצורה. כשזה קורה, הריפוי יבוא כמעט בוודאות.

קבלה של עצמי וקבלה של המציאות

תחשבו לרגע בהיגיון פשוט; איך אפשר להגיע למקום של קבלה מלאה של המציאות, של הקיום כולו, אם אני לא מסוגל לקבל את החלק שלו שהכי קרוב אלי (כלומר אותי)? איך אפשר לראות את המציאות בבהירות ואמת אם אני מותיר במחשכים חלקים כל-כך גדולים של עצמי? איך יכול להיות שהכול כזה חשוב ורק האני, האגו הקטן והמסכן שלי, ראוי לביטול ומחיקה? מחיקת האגו למען קבלת המציאות היא אבסורד רעיוני, ועוד יותר מזה שגיאה פרקטית שעוד לא עבדה עבור אף אחד. זה עובד בדיוק הפוך: זו הלגיטימציה ההולכת וגוברת לעצמי; הרשות לפגוש את עצמי באינטימיות וקרבה; ההסכמה לרדת לרזולוציות המפורטות ביותר של נימי ריגשותי, תחושותי, הצרכים והכמיהות העמוקות ביותר שלי; המפגש עם התכנים שהיו חסומים עבורי במנגנוני ההגנה השונים – כל זה מאפשר לנפש להפוך רכה יותר, שקופה יותר, מורכבת יותר, מוגדרת פחות, ונכונה לפגוש בתובנות העמוקות של הקיום. כשאני פוגש במורכבות העצומה והמלאה סתירות של עצמיותי, אינני יכול עוד להחזיק בתפיסה ברורה ומקובעת על עצמי. אינני יכול עוד להיות משוכנע לחלוטין בתפיסות מושרשות, כמו למשל התפיסה של עצמי כיחידה נפרדת מהסביבה. אין פה שום עניין אינטלקטואלי של הפנמת רעיונות, אלא תהליך פנימי שקורה מעצמו. אני חווה את כל המורכבות הזו ואני באמת באמת מרגיש שאין בתוכה מרכז ברור וניתן להבחנה, ואפילו שאין באמת גבולות מובחנים ביני לבין החוץ.

 

ולי לפחות זה מקום ממש לא קל. זה מקום של מפגש עם הכמיהה הכי עמוקה וזועקת. כמיהה למשהו שהחיים לעולם לא יכולים באמת לספק, כמיהה שמושלכת לתוך החיים באין סוף דרכים, אך צמעונה לעולם לא פוגש ברוויה הנכספת; כמיהה שכלכך קשה להכיל, שיש בה משהו כה מייאש, עד שכל כוחות הנפש שלי מגויסים כדי להכחיש אותה, למצוא לה פתרונות חלופיים, להשליך אותה החוצה על העולם ועל אחרים – רק לא לחוות אותה. האם ניתן להרפות אליה ולו רק לרגע? לאפשר את הנוכחות הזו? נוכחות שכאשר היא מופיעה בי בעוצמה היא משפיעה על כל הווייתי?