סדנת זוגיות

מה הוא הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים ללמוד כדי להצליח בזוגיות? הדבר שצריך להיות אולי במרכז של כל סדנת זוגיות? הדבר שיעזור לנו למצוא את הזוגיות שלנו, אבל גם להצליח ליצור אותה כמשהו שראוי למאכל אדם (לא ממש מובן מאיליו כמו שאומרת הסטטיסטיקה)? ובכן, הייתי אומר, לאחר אין סוף מחשבה והתעסקות בנושא הזה אצל עצמי ואצל מטופלי, חברי וכל מי שאני מכיר, שהכי חשוב זה ללמוד משהו על הציפיות שלנו מבני הזוג. זה נשמע אולי פשטני, אבל זה לא – הציפיות שלנו בתוך זוגיות או בתהליך החיפוש שלה יושבות אצלנו על המקומות הכי עמוקים וקמאיים, והמאוד לא מודעים ונגישים לנו בדרך כלל. והממזרות האלה מנהלות אותנו באין סוף דרכים עקלקלות, אל המדרון החלקלק של הריסת הקשר או סתימת הגולל על הסיכוי למצוא אותו.

זה מגיע מהעומק

אני מזמין אותך הקורא/ת לנסות להתבונן לרגע אל תוך עצמך מתוך השאלה הזו – מה הן הציפיות שלי מקשר? בין אם זה בתוך קשר קיים ובין אם לגבי מועמדים ליצירה של קשר חדש – למה אני מצפה, מה הפנטסיה שלי? אפשר להעריך שמרביתנו נמצא את עצמנו ביותר מאחד הפריטים ברשימה הבאה: אני מצפה לביטחון/ להקשבה/ לשקט/  להבנה/ לחום/ לקבלה/ לסיפוק צרכי/ לכבוד/לשיתוף/לאהבה אהבה אהבה/לפרטנרשיפ/ ובטח אפשר להמשיך… והכל לגיטימי לא? זכותי לצפות כל אחת מהציפיות האלה ולקוות למצוא אותן בתוך קשר, לא? בטח שכן! אבל כאן זה מתחיל להסתבך. הסיבוך הוא שהציפיות והפנטסיות שלנו לא מתחילות מהיום – יש להן היסטוריה עתיקה בחסכים הילדותיים שלנו. נשמע פסיכולוגי בטרוף, אבל מה לעשות, יש קלישאות שהן אמת ערומה!

בואו ניקח ציפייה אחת לדוגמה וננתח אותה. נתבונן בציפייה להקשבה, בציפייה שבן הזוג יקשיב לנו, יהיה פנוי למה שיש לנו להגיד, לספר, לעולם הפנימי שלנו שרוצה להתבטא. זו ציפייה לגיטימית כלכך, ובוודאי שהיא מרכיב הכרחי בכל קשר זוגי ואיננו יכולים לבוא בטענות למי שמצפה שכך ינהגו בה. אבל בואו נתבונן בסיפור של אישה אחת, ציפינקרא לה, שכלכך מצפה להקשבה. בילדותה אביה היה גבר טיפוסי מאוד – עסוק בעבודתו, לא ממש יודע לתקשר בכלל ועם ילדים בפרט, אדם חרוץ וקשוח שלחם מלחמות, ראה יותר מדי ולמד לשתוק כדי לא להתפרק. ציפי שלנו חייה בחוויה מתמדת של ניסיון לתקשר איתו, להתקרב אליו, לגרום לו שיקשיב. הוא תמיד היה טוב אליה, אבל להקשיב הוא לא היה מסוגל. הטוב שלו התבטא בעיקר בכך שגם כאשר ציפי ניסתה לעבור את כל הגבולות כדי לגרום לו להגיב אליה הוא מעולם לא באמת כעס. אפילו כאשר התחילה לשתות ולעשן כל מני סוגי עשן, אפילו כשהפכה לפריקית בגיל ההתבגרות ועשתה את כל מה שאפשר כדי להיות פרובוקטיבית – אפילו אז הוא קיבל את הכל בשקט ולא יצר שום דיאלוג.

ובכן, ציפי שלנו התבגרה מעט, כבר לא צריכה להיות פרובוקטיבית, ועדיין נושמת מן העשב המתוק. והנה סוף סוף היא גם מוצאת לה בן זוג. בואו נקרא לו סלע. אדם טוב לב שאוהב אותה בכל ליבו, שנאמן לה ומוכן למות עבורה, שנותן לה המון ביטחון. ובהתחלה הכל נראה ממש מדהים, וציפי שלנו ממש מאוהבת. ומעמקי נפשה מתחילה לצמוח התקווה, הציפיה, הפנטסיה שהנה סוף סוף, יש כאן גבר שיקשיב לה. היא לא מודעת לכך שהציפייה הזו מקורה בדחף לתקן את חסכי העבר, היא לא מבחינה שבגלל הדמיון שבסיטואציה (יחסים קרובים עם גבר בתוך משפחה) הלא-מודע שלה בחר את הזוגיות החדשה בתור המגרש לתיקון חוסריו. ואז זה מתחיל לקרות – מופיעים הסימנים הראשונים של הקושי של סלע יקירנו להקשיב. פתאום הוא מרגיש לה מרוחק כשהיא מדברת, שקט מדי ושקוע בעצמו כשהיא משתפת מעולמה הרגשי הרוגש. ומשהו מאוד קשה מתחיל לצוף בתוכה.

אז מה בעצם קורה כאן? בפועל סלע אינו כלכך נורא בכל הקשור בהקשבה. אם היה משתתף בתחרות "הגבר הקשוב" הוא היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה מאביה של ציפי שלנו. אבל ללא-מודע של ציפי זה ממש לא משנה: הוא מזהה את הסימנים וזה מספיק דומה! קווי הדמיון האלה, בנקודה הכי רגישה שלה, מעלים מתוכה כאב עצום, תסכול, וזעם נוראי של ילדה, שנלחמה כל חייה על טיפה הקשבה ולא קיבלה. ועל מי יצא כל הזעם הזה? לא קשה לנחש. וסלע שלנו, שבשרות ביחידה שלו בצבא היה מסוגל לזחול עד סדאם חוסיין, לתת לו סטירה בעודו ישן ולחזור מבלי להיתפס על פספורט מזוייף, לא עומד בפני המתקפה הנשית הזו. הוא בסכנת התפוררות, והלא מודע שלו מתחיל לפעול – "מהר להסתגר", הוא זועק. והבחורצ'יק מתכנס, נסגר, נאטם, וכל יכולת ההקשבה שהייתה לו הופכת לאדישות.

אז אנא אנו הולכים?

אני בטוח שהבנתם את העיקרון, גם מבלי שנכנסנו לעומק של הפסיכולוגיה של סלע והאימא המתוסכלת והזועמת שלו. ואתם בטח רואים לאן כל זה יכול להתגלגל. ואולי אתם שואלים מה בכלל אפשר לעשות עם כל זה? הרי אי-אפשר להגיד לעצמנו להפסיק לצפות, זה מגוחך, הרי בכל מקרה מדובר בחלקים עמוקים ולא מודעים שלנו שעושים את העבודה, והם בכלל לא מצייתים לאיזה פקודה רפה של ההיגיון. אין להתחמק חברים, דרושה פה עבודת עומק. ציפי שלנו חייבת ללמוד לזהות את תחושות האכזבה והזעם העמוקות שלה ולמקם אותן באזור הנכון ובזמן הנכון. היא חייבת ללמוד להכיל בעצמה את הרגשות האלה, כי אין מי שיכיל אותם עבורה היום. ורק ההכלה הזו וההפרדה הזו יאפשרו לה להוריד את הלחץ מסלע המבוהל, ודווקא אז יוכל הוא להתרכך מעט ולהסכים לתת לה את מה שהיא צריכה. ואולי אולי, יסכים אפילו הוא לעשות איזו עבודה לעומק בעצמו? כן בנות, ראיתי את זה קורה, זה לא מדע בדיוני!