לקבל את עצמי זה לקבל את הזולת

"משהו שונה אצלך היום", אמרה לי מ' עוד לפני שחלפה לה מחצית פגישתנו. מ' תמיד קולטת אותי. יש לה חושים מחודדים להפליא לכל הקשור במצב הרגשי של האנשים שהיא פוגשת, וגם הפעם היא צדקה  – משהו היה שונה אצלי. הייתי מיואש. מיואש סופית מאיזה מאבק פנימי שאני מנהל בתוכי שנים; ניסיון להרגיע ולווסת חלקים קדומים מסוימים, אשר נוטים להגיב בעצמה רגשית שמערערת את השקט הנפשי שלי. חמש-עשרה שנים של עבודה פנימית בכל הצורות והמישורים לא הקנו לי אפילו קמצוץ מהשליטה העצמית המיוחלת. כל שנותר לי כעת זה להודות בחוסר האונים המוחלט שלי, ולחשוב לעצמי עד כמה צדק גורדג'ייף בטענתו שהכול אוטומטי ושבני אדם אינם יכולים "לעשות" דבר. אבל עם זאת היה בייאוש הזה טעם שונה מייאושים קודמים: הוא היה חף מכל מניע לשנות משהו, מכל גינוי ושיפוט עצמי. מה שראיתי בתוכי היה פשוט עובדה, וזה הכל.

"אז איך זה מרגיש להיות איתי היום?" שאלתי את מ'.

"אני מרגישה מצוין", היא אמרה. "כאילו יש איזו הקלה באוויר בינינו. אין לי ממש חשק לדבר על הדברים שעליהם שאני אמורה לדבר כאן, ובכל זאת אני נינוחה לגמרי."

"וזה שונה מאיך שאת מרגישה בדרך כלל?" המשכתי לחקור.

"כן, קצת", קימטה מ' את מצחה. "רק עכשיו אני מבחינה בזה, אבל בדרך כלל יש לי מן תחושה שאני צריכה לספק איזו סחורה, גם בשבילי וגם בשבילך; אני צריכה לעשות איזו "עבודה", לנצל את הפגישה באופן משמעותי  –  אני הרי משקיעה זמן וכסף וכל זה …".

"אלוהים ישמור, מ', זה הדבר האחרון שאני רוצה שתרגישי כאן. מה עשיתי  כדי שזו תהיה החוויה שלך? אנא ממך, בכנות, תנסי להאיר את עיני!" קראתי אליה בדאגה.

"אני לא יודעת בדיוק" היא ענתה והביטה בי במבט הבוחן שלה. "יש לך כל כך הרבה כוונות טובות ואכפתיות בשבילי. אולי אני לא רוצה לאכזב אותך. היום, משום מה, אני לא מרגישה את זה וזה מה שגרם לי להרגיש שיש משהו שונה אצלך. מוזר אולי, אבל זה בכלל לא מפריע לי, אני מרגישה ממש נינוחה."

הדברים האלה של מ' הפילו לי את האסימון בצלצול מחריש אוזניים. ברור שהיא תרגיש כה בנוח היום. הכניעה שלי מול עצמי גרמה לי לחוות אותה באופן חדש לגמרי. ברגיל הייתי אכן מלא כוונות טובות עבור מ'; המון תקווה שסוף-סוף יתגברו הפוטנציאלים האדירים שבתוכה על מחסומי הפחד והייאוש, ויאפשרו לה את פריצת הדרך שנראית כל הזמן ממש מעבר לפינה. אבל התקווה הזו שלי, עם כמה שניסיתי לעדן אותה, פעלה על מ' כמו שציפיות פועלות עליה  – הן תמיד גורמות לה להתכווץ, להרגיש לא נוח, להיזכר בכל מערכות היחסים שהיא רוצה לשכוח ולבסוף גם להתנתק ולעזוב. היום פשוט ראיתי אותה כמו שהיא. והדבר התאפשר לא מתוך איזו קלישאה הבאה מן השכל, אלא באמת בחוויה הרגשית והפיזית שלי. אפשר לומר שקיבלתי אותה כמו שהיא, על כל התקיעויות שלה, שנראות תמיד כל-כך מיותרות. אבל זו לא הייתה  קבלה במובן הרגשי השגור של המילה. לא היה כאן רגש, אבל גם לא חוסר רגש או אדישות; היו פשוט עובדות.

"אבל אל תתחמק מהשאלה מה שונה אצלך היום" היא קראה, בראותה אותי שוקע לרגע בהרהורי.

"את יודעת שאני לא נוהג להתחמק משאלות כאלה", התעוררתי אליה באחת. "מה שקורה אצלי זה שיש בי מן ייאוש, או מוטב לומר השלמה, עם חוסר היכולת שלי לשנות משהו בתוכי, שאני נאבק כבר שנים לשנות. ההשלמה הזו מאפשרת לי להשקיף על העולם הפנימי שלי ממקום שקט יותר, וכנראה שזה משפיע גם על האופן שבו אני משקיף על העולם הפנימי שלך. זה כאילו שכל הכוונות הטובות והתקוות שיש לי בשבילך, שקודם לכן הזכרת, הן אלה שתוקעות אותך, ודווקא הייאוש או ההשלמה שלי הם אלה ששחררו אותך."

"אבל הכוונות והתקוות שלך מאוד חשובות לי", הביטה בי מ' מבוהלת כמעה. "הן נותנות לי את ההרגשה שבאמת איכפת לך ממני. למען האמת ללא האכפתיות הזו לא הייתי יכולה לעבוד אתך!"

"זה משהו מאוד עדין, מ', את רואה את זה?", דיברתי אליה, תוך שהאנרגיה בחדר מתעצמת ומתעדנת לרגע נדיר של הבנה. הדברים שאמרת לי עכשיו הראו לי איך אני (וכנראה גם את) מחברים באופן אוטומטי בין אכפתיות ואהבה לזולת לבין ציפיות ממנו, מעודנות ככל שיהיו. אבל זה בערך כמו להגיד שמידת האהבה בין בני זוג נמדדת בעוצמת הקנאה שביניהם. זוהי תלות ואגוצנטריות ולא אהבה. ומהקבלה המלאה של עצמנו ושל הזולת אנו בורחים כל עוד נפשנו, כי היא נתפסת בעיננו כאדישות ואבדן עניין. אבל האם הרגשת פחות אהובה כאן היום?"

"לא, וזה הדבר המוזר שניסית להגיד לך קודם, שאני מרגישה נוח כל-כך, ולגמרי שווה אליך. אני לא בטוחה שאני מבינה את כל זה", ענתה לי מ' בשקט.

"גם אני לא ממש מבין את זה, לא עם השכל בכל מקרה, אבל באותו הזמן אני מאוד מבין את זה, ונראה לי שגם את", השבתי לה.

 היום, חשבתי לעצמי, קרה אירוע נדיר למדי: ראיתי מצב מסוים בדיוק כמות שהוא, ללא הפילטרים של התקוות והפחדים שלי. נזכרתי שאתמול מישהו הבטיח לשלוח לי סטיקר למכונית שהוא ראה באיזה בחנות אנרכיסטית בארה"ב: the day of non-judgment is coming” "  . סיפרתי את זה למ' ושנינו צחקנו עד שנגמר הזמן.