ללמוד לקבל את עצמי

"אני לא רוצה יותר להרגיש ככה, אני פשוט מרגישה שזה רע. אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה, אבל אני יודעת שזה אסור, שפשוט אסור לי להרגיש את זה, מה שזה לא יהיה… וגם כשאני יודעת מה אני מרגישה: כאב, אשמה, בושה או חוסר סיפוק, אז מיד עולה קול פנימי שכאילו אומר לי להפסיק מיד את התחושות שלי, כאילו אין להן צידוק או מקום. הרי מה כבר רע לי בחיים? יש אנשים שהרבה יותר סובלים ממני… אבל התחושות האלו הברורות והלא ברורות מטריפות אותי- מביאות אותי לכעוס על עצמי, וזה מקצין עד כדי כך שאני מענה את עצמי על זה שאני מענה את עצמי. אין לזה סוף".

דבריה של נ' וההרגשה הנלווית אליהם לא היו קלים לשמיעה. אבל למעשה הם דוגמא (יחסית קיצונית אולי) לאחת הרעות החולות הנפוצות בחברתנו – חוסר הלגיטימציה שאנו חווים כלפי החוויה הפנימית שלנו. אנחנו לומדים מגיל מאוד צעיר לא לתת לגיטימציה למה שאנחנו מרגישים, ומתרגלים לחיות בפיצול פנימי בין החוויה עצמה לבין השיפוט שלנו אודותיה. הפער שנוצר מהווה מתכון בטוח ליצירת קונפליקט פנימי, סוג של אלימות כלפי עצמנו שיש לה משמעויות קשות וכואבות. החוויה הפנימית שלנו לא מקבלת מקום, והיא מואשמת, נשפטת ומורשעת מבלי שאנו מאפשרים לעצמנו לבדוק בכלל מהי ומה היא מגלמת בתוכה. וזה מתכון לאין סוף קשיים כמו חרדה, דיכאון, לחץ, התפרצויות כעס וחבריהם. אז האם אפשר ללמוד לקבל את עצמי?

לגיטימציה לחוויה

איך נוכל  לתת לכל החוויה הפנימית שלנו לגיטימציה? האם בכלל אפשרי לתת לכל מה שעולה בנו פשוט להיות, בלי שיפוט ומתוך נוכחות אמפטית? אני יכול להגיד לכם שזו משימה לא פשוטה כלל ועיקר. גם אני, מטפל שמאמין בחשיבות של חווית הכאן ועכשיו ועוסק בהתמקדות, טרוד לפעמים בשיפוט עצמי פנימי. אני עלול להיות יום שלם עם מתח בכתפיים ובחזה, שמחזיקים בתוכם את התסכול והכעס שאני חש, מבלי לאפשר לעצמי להיות עם זה או אפילו להכיר בכך!

אבל יש פעמים רבות שאני כן שם לב למה מתרחש בתוך גופי (ואני מזמין ממש עכשיו לנסות לשים לב איך זה מרגיש כרגע שם בגוף), באזור העדין הזה שבין הצוואר לבטן, מגרש המשחקים של התחושה המורגשת. לפעמים תשומת הלב שלי לגוף מופנית באופן ספונטני על רקע תחושה או הרגשה שעולה, או באופן יזום, כשאני מחליט להתמקד על נושא או רגע מסוימים. כשזה מתאפשר, אני נותן לעצמי להיות עם מה שעולה. במהלך הזמן גיליתי משהו שמאוד עוזר לי בזה. אני מזהה בתוכי משפט שיש לו השפעה של לגיטימציה עלי. כמו למשל: "זה בסדר, מותר לי להרגיש ככה. בדיוק ככה". כשאני מזכיר את המשפט הזה לעצמי משהו יכול להתרכך, להירגע, והחוויה מקבלת טיפה יותר מרחב.

הנסיוב הפנימי

כל אחד יכול למצוא לעצמו מפתח פנימה- מילה, דימוי או משפט שמחבר אותו לחוויה הפנימית, מבלי לשלול אותה. המשפט הזה הוא תמיד משהו אישי, משהו שאדם מגלה לעצמו. אני נוהג לחשוב על מציאת המפתח פנימה כמו על נסיוב שמחסן מפני הביקורת הפנימית. לאחר מציאת הנסיוב האישי שלכם תוכלו להיווכח בכך שהחיבור פנימה והיכולת לשהות עם החוויה מובילים לשינוי מאוד משמעותי. כל מה שישנו בפנים מקבל התייחסות הולמת, המערכת העצבית פורקת אנרגיה, וחלה תזוזה פנימית, שעם הזמן יכולה להוביל לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות.

מציאת הנסיוב האישי דורשת זמן. הוא צריך לבוא מבפנים, והוא ייחודי עבור כל בנאדם. כך, למשל, אמרה לי ע' בסגנונה הפילוסופי: "מה שמחבר אותי פנימה זה ההבנה שכולם מרגישים את התחושות האלה מתישהו בחייהם. זה נותן לי תחושה שאני לא שונה, ומתוך המקום של לא להיות שונה או מוזרה, זה מרגיש לי לגיטימי לתת מקום לכל מה שיש שם ורוצה התייחסות". בנימה זאת, תזכרו שאתם באמת לא לבד. כולנו חווים מגוון רחב של תחושות, חלקן נעימות וחלקן לא פשוטות, ועדיין הקושי האמתי אינו טמון בסוג התחושה אלא ביכולת או חוסר היכולת שלנו לתת למה שנמצא בתוכנו מקום והכלה. אז הנה כמה משפטי לגיטימציה ששמעתי מאנשים ושהיו לעזר עבורם: "זה בסדר להרגיש את זה"; "זה לא יותר מדי, אני לא יותר מדי"; "כל מה שאני מרגישה הוא נורמלי"; "מותר לי להרגיש את זה"; "זה אנושי להרגיש ככה…."

יש אולי משפט דומה או שונה שיכול לעזור לך להכיל את מה שקורה כרגע?