ללמוד התמקדות

במהלך שלושת העשורים האחרונים התפתחו דרכים רבות ושונות ללימוד הדבר הזה (טכניקה, גישה, תהליך, מצב, טיפול…) הנקרא "התמקדות"  (Focusing). הדרך הראשונה והידועה ביותר היא כמובן זו של ג'נדלין בעצמו, המבוססת על תהליך של שישה שלבים. אחריו הגיעו עוד רבים אחרים, תלמידים שלו אשר פיתחו תפיסות וגישות הוראה שונות, כל אחד מדגיש מן הסתם את הצדדים והאיכויות שמדברות אליו באופן אישי. באתר ה-Focusing הבינ"ל תוכלו לקרוא על חלק מהם. אבל במהלך השנים שבהם התנסיתי, למדתי, לימדתי וקראתי התמקדות נוצרה לה מסקנה שהלכה והשתרשה בהכרתי: אי אפשר ללמד התמקדות! למסקנה הזו מספר גורמים:

1. בניגוד ללימוד של טכניקה מסוימת, למשל נגינה בפסנתר, איננו יכולים לחזות באופן ישיר בתוצרי ההוראה. המורה לפסנתר רואה ושומע כיצד תלמידו מבצע את היצירה או התרגיל שאותו הוא לומד. בהתמקדות, לעומת זאת, רוב רובו של התהליך הו מופנם לחלוטין ולא ניתן לצפייה או התרשמות חיצונית.

2. קיימת סתירה מהותית בין הרעיון של תהליך אישי ופנימי, שמוביל את עצמו, לבין מתן הוראות חיצוניות שמכוונות אותו. כלומר, כאשר התלמיד להתמקדות מקשיב למורהו ומנסה ליישם את הוראותיו, הוא מפנה מייד עורף לאחד העקרונות הכי בסיסיים של התהליך. ניתן להסיק מכך שרק תלמידים מרדניים מטבעם עשויים להצליח בתהליך הלימוד, בתנאי שאכן לא יפנימו יתר על המידה את דברי מורם.

3. כל ניסיון ליצור מתודה ברורה או להגדיר שלבים לתהליך פוגע מייד בתהליך עצמו. כל מתמקד יודע שבכל פעם מתרחש תהליך שונה, שהשלבים (יהיו אשר יהיו) אינם מתקיימים כמעט לעולם בסדר הקבוע, ושלמעשה כל ניסיון להיצמד אליהם רק פוגע בתהליך בהתהוותו.

4. ההתמקדות היא בעצם תהליך טבעי של הקשבה לעצמנו שכלל לא מצריך למידה. כמו הניסיון ללמד נשימה נכונה (שגם היא תהליך טבעי שעבר עיוותים שונים במהלך חיינו), כך גם הניסיון ללמד התמקדות עלול לגרום למוטציות בעיתיות אפילו יותר מהעיוות הקיים.

 האם ניתן ללמוד התמקדות?

שימו לב שאינני טוען שלא ניתן ללמוד התמקדות אלא שלא ניתן ללמד אותה – לפחות לא באופן הרגיל שאנחנו מבינים לימוד או הוראה. אז איך, אם כן, ניתן ללמוד התמקדות? הדרך שהתפתחה אצלי במהלך השנים היא ליצור תנאים שמאפשרים למידה כזו. בהינתן התנאים, ובהינתן דגשים מתאימים נוצרת אטמוספרה, אווירה מסוימת, שבה עשוי הלומד/ת ללמוד בעצמו את ההתמקדות כפי שהיא נכונה עבורו, או במילים אחרות, להמציא את שיטת ההתמקדות האישית שלו. את המשך המאמר אני רוצה לייחד לתיאור של מספר איכויות בסיסיות (בסיסיות בעיני, כמובן) של התמקדות, בתקווה שכל אחת מהקוראות/ים תוכל לחוש אותן ולהבין אותן בדרכה האישית, ושהבנה זו תשרת את תהליך למידת ההתמקדות למי שמעוניינת/ין ללמוד אותו.

איכויות של התמקדות

 תחושה מורגשת – זה בגוף: הליבה של כל סיפור ההתמקדות, ובו בזמן החלק הכי פחות ניתן להסבר, זו התחושה המורגשת – אותו משהו, שם בגוף, שאליו אנחנו מפנים את תשומת הלב והקשב. החמקמקות והקושי להגדיר את התחושה המורגשת נובע, בין היתר, מהיותה בו בזמן תחושה פיסית המובחנת בגוף ממש ורוויה ב"משמעות" – כלומר בהכרה ברורה שאין זו תחושה פיסית פשוטה (כמו כאב פיסי למשל) אלא שהיא הרה בתוכן משמעותי לי כאדם. המון מילים נכתבו במסגרת הניסיונות להסביר מה היא תחושה מורגשת, אבל כאן אני רוצה להדגיש בעיקר צד אחד: זה בגוף! הדבר שאליו אנחנו רוצים להקשיב בתהליך הוא אינו איזה רעיון, מחשבה, דימוי, ואפילו לא ממש רגש. זו תחושה גופנית, שממש מרגישים אותה, בדרך כלל בחלק הקדמי של הגוף (בין הגרון לבטן). התחושה הזו יכולה להתייחס לרעיון, דימוי, מחשבה או רגש (או כל דבר אחר), אבל היא איננה אף אחד מהדברים הללו. ושוב, למרות שהתחושה היא פיזית, זה ברור לנו, כשאנחנו במגע איתה, שיש לה משמעות עבורנו, משמעות שהיא מעבר לפיזי.

 להקשיב ללא-ידוע: הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש את המוכר, להגדיר, להבין. זה נותן לנו תחושת ביטחון ושליטה. אבל הרבה פעמים אנחנו מפסידים המון באשמת הצורך הזה שלנו בבהירות. ההתמקדות מבוססת על היכולת שלנו לסבול עמימות, להקשיב ללא ברור וללא ידוע. התחושה המורגשת היא תמיד משהו שנמצא שם בפנים, שאין ספק בעצם קיומו, אבל ממש לא ברור בדיוק מה זה. המוכנות להקשיב לתחושה המורגשת מבלי להגדיר אותה, מבלי לחפש לה שמות מהירים, להשתהות שם על סף המוכר/לא מוכר – זו מיומנות שצריך לרכוש. כאשר ההתמקדות מתוארת כתהליך של שלבים, מופיע תמיד השלב שבו אנחנו מחפשים מילה, צרוף מילים או דימוי שיתחברו לנו עם התחושה, חיבור שכבר בעצמו מהווה מפנה בעל משמעות בתהליך הפנימי, ובו בזמן יוצר את הבסיס להמשכו. הדגש שלי בנקודה הזו הוא מעט שונה: הסבלנות, העדר הניסיון להגדיר מהר מדי, המוכנות להמתין שם עוד ועוד עם תחושה שברור שיש לה משמעות, אבל שמשמעות זו כלל איננה ברורה, זו בעיני הרפתקה רבת ערך. מי שמסכים לשהות שם באזור-הספר של התודעה, להקשיב ללא ברור, סביר שיפגוש יותר מהתהליך הספונטאני, העמוק, ופחות מהנוסחאות המוכנות של המחשבה.

 קבלה: התנאי להתרחשותו של כל תהליך פנימי משמעותי הוא המוכנות שלנו לקבל בברכה את כל התוכן שעולה במהלכו. כשמדובר בהתמקדות הדבר מודגש אף יותר. התהליך הוא כה עדין ושברירי, עד שכל צל של ביקורתיות כלפי עצמנו עלולה לקטוע אותו. אבל היכולת לקבל את כל מה שעולה מתוכנו איננה כלל מובנת מאיליה. נהפוכו, הייתי אומר שכמעט כולנו לוקים במחלת הביקורת והגינוי העצמי ברמה כזו או אחרת – ואצל לא מעטים מהווה אי-הקבלה הזו את מרכז המצוקה הנפשית. לכן יש פה תהליך של לימוד. כל תוכן פנימי, מוכר או חדש, ברור או מטושטש, אנו בודקים מול השאלה "האם ניתן לקבל את זה כרגע, להסכים למציאות הזו להתקיים?" אם מזהים קושי בקבלה הזו, הרי שעלינו לקבל את הקושי הזה. בהדרגה ניתן גם לזהות משפטים פנימיים שעשויים לעזור בתהליך הזה: "מותר לי להרגיש ככה" "זה בסדר", "זה אנושי להרגיש ככה" וכן הלאה – כל אחת/ד והמשפטים שעשויים להרגיע אותה/ו, לאפשר מעט יותר קבלה. קבלה איננה עניין רומנטי כלשהו, בסופו של דבר זו פשוט הסכמה למציאות להיות מה שהיא, מבלי לבקר אותה ואפילו מבלי לנסות לשנות או להשפיע עליה – ניסיון שהוא אינסטינקט בסיסי והרסני של כולנו.

 רגישות לניואנסים: אחת מהתפיסות המפריעות ביותר לתהליך של שינוי היא הציפייה לשינויים חזקים, ברורים, דרמטיים אפילו. מכיוון ששינויים כאלו מתרחשים לעתים נדירות יחסית, אנו עלולים להחמיץ את תהליך השינוי המתמיד שמתרחש בתוכנו כל הזמן, ועשוי, אם רק ניתן לו תשומת לב, לקבל כיוון ומשמעות. בהתמקדות אנחנו מתאמנים בשימת לב לשינויים עדינים מאוד. לפעמים התחושה נותרת אותה התחושה, למשל, אבל משהו מעט השתנה באפשרות להכיל אותה, משהו טיפה נרגע שם מסביב לתחושה הזו. בקלות הייתי יכול לפקשש את השינוי הזעיר הזה, אבל אם אקשיב לו ואכיר בו, הוא עשוי להיות הצעד הקטן הראשון בתהליך רב משמעות של שינוי העמדה הפנימית שלי, כלפי העניין שבו אני עוסק כרגע. כל צעד, קטן ככל שיהיה, ראוי לתשומת לב, ואחת התגליות היא ששינוי בצעדים קטנים, גם אם הוא פחות מלהיב בתחילה, עשוי להיות יותר עמוק ויציב משינוי המתרחש באופן חזק ודרמטי.

 הפרדת האיכות מהגורם: ההתנסות הרגילה שלנו אומרת, בדרך כלל, שהעולם הרגשי שלנו מגיב לאירועים חיצוניים. זה ברור לנו וכמעט לא נתון לשאלה. למשל: מישהו אומר משהו ואנחנו כועסים/נפגעים/מרוצים…; ראיתי מראה כלשהו ואני מגיב בחרדה/שמחה/צחוק…; ראינו אדם מסוים ואנחנו חשים דחייה/משיכה מינית/ אהבה… וכן האלה עד אין סוף. גם בהתמקדות אנחנו מתחילים מהאירוע והתגובה המקושרת לו, אבל באופן הדרגתי, מתוך ההקשבה לתחושה המורגשת, אנו נותרים עם החוויה נטו, עם איזו איכות חוויתית שבמהותה איננה קשורה כלל לגורם כזה או אחר. וכאשר הפרדה כזו אכן מתרחשת יש סיכוי רב יותר שייווצר תהליך דינאמי חדש, שאינו מקובע בתבניות התגובה הרגילות שלנו לאותו טריגר. לפתע התחושה מקבלת משמעות חדשה, מתקשרת לאירועים ומצבים שונים מהעבר (לפעמים המוקדם מאוד), מעלה דימויים חדשים, מתקשרת אסוציאטיבית לחלקים שונים בתוכנו.

עכשיו, אחרי שקראתם את רשימת האיכויות הזו, אתם מוזמנים לשכוח אותה. אם לא לשכוח לגמרי, אז לפחות לא להעמיס על עצמכם את הניסיון לזכור אותה כשאתם בתוך תהליך של התמקדות. אם אתן מתרגלות מתמידות של התמקדות, אז זה נחמד לנסות להדגיש איכות מסוימת בתרגולים שונים. למשל, להגיד לעצמי שהיום אני שם לב להשתהות במקום של הלא-ידוע, או בודקת ביתר תשומת לב את האפשרות שלי לקבל ולפתח אמפתיה אל התכנים הפנימיים שעולים. והכי חשוב – לא בכוח, הכול ברפרוף, בעדינות, עם הרבה תשומת לב ומעט כובד ראש.