להתמודד עם הבלתי אפשרי
עוברים עלינו ימים נוראים, ימים שבהם אנו מוצאים את עצמנו נאלצים להתמודד עם הבלתי ניתן לעיכול, בלתי ניתן להכלה. ביממה הראשונה של המציאות הבלתי נתפסת הזו (האם זו מלחמה? שואה? פוגרום?) מצאתי את עצמי נזרק בעוצמה בין ניתוק להצפה, בין בכי ומועקה בלתי אפשרית לבין תפקוד מכאני. ביממה השניה, דווקא לאחר פגישה עם מפוני אחד הקיבוצים והחשיפה לזוועות הבלתי נתפסות שהם עברו ועדיין עוברים, משהו השתנה, התחבר ומצאתי את עצמי שוב ב"מרכז" של עצמי, מחובר מחדש לכוחות הפנימיים המוכרים. אני רוצה לחלוק פה מושג אשר במשך שנים רבות הפך להיות מרכזי ביכולת ההתמודדות שלי וגם של חלק גדול ממטופלי. כולי תקווה שהדברים יעזרו, ולו לבודדים.
לפני שנים רבות, בעת כתיבת עבודת התזה ל Ma באוניברסיטת ת"א, הפגיש אותי פרופסור ג'קי לומרנץ עם מושג שהוא ניסח וחקר אשר שינה את אופן ההתמודדות הנפשית שלי. המושג הזה הוא א-אינטגרציה, והוא הפך להיות המרכז של המחקר בתזה. א-אינטגרציה היא היכולת של בני אדם להכיל בתוך עצמם סתירות פנימיות, אבסורדים, פראדוכסים, דיסוננסים, אמביוולנציה, וכל זאת מבלי שיופעלו מנגנוני הגנה נפשיים מאסיביים כדי להקל או "לפתור" את הפערים והסתירות הללו.
במבט ראשון הרעיון נראה מוזר: הרי אנחנו זקוקים לדעה ברורה, לאינטגרציה פנימית, לסכימה אשיותית קוהרנטית, לחוויה רגשית אחידה יחסית כדי לחוש יציבות ורווחה נפשית. כך נהוג לחשוב, ובמקרים רבים זה נכון. אבל במבט קרוב יותר התמונה הרבה יותר מורכבת. הרי חיינו כבני אדם מלאים בהכרח באין סוף סתירות פנימיות: אנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים את הרגשות הקשים ביותר דווקא כלפי האנשים הכי קרובים ואהובים עלינו; אנחנו יוצרים ומצמיחים חיים שלמים, על כל הרבדים המרובים שלהם, תוך ידיעה שהכל עלול להיפגע ולאבד בכל רגע באין סוף דרכים; אנו מוצאים את עצמנו מחויבים לפעול בדרכים שנוגדות את תפיסת עולמנו ואף את מצפוננו; חווים דיסוננסים קשים בין סכימת המציאות שלנו והאידיאולוגיה שבה אנו מחזיקים לבין אירועי מציאות שמערערים אותה; נתקלים במצבים רבים אשר מעוררים בנו תחושות סותרות ומרובות בתוך עצמנו ואל מול הנורמות החברתיות שאנו חלק מהן ועוד ועוד. אז האם הניסיון ליצור חוויה אחידה בחיינו הפנימיים תומכת בנו או דווקא מקשה עלינו ופוגעת בתפקוד שלנו?
מחקרים רבים מתחומים שונים בשדה המחקר הפסיכולוגי וכן התרשמויות קליניות מגוונות תומכים במחשבה שדווקא היכולת לא-אינטגרציה עשויה להיות דרך התמודדות יעילה יותר, בעיקר אצל אנשים בוגרים. למשל, היכולת להכיל אמביוולנציה רגשית כלפי אנשים קרובים מתקשרת ליכולת לשמר קשרים משמעותיים; גמישות בתפיסת העצמי והדימוי העצמי מתקשר לרווחה נפשית גבוהה יותר ואף לבריאות גופנית טובה יותר; היכולת להחזיק בחשיבה מורכבת הכוללת אף סתירות פנימיות מתקשרת לתפקוד גבוהה יותר; היכולת להכיל רגשות קשים וחזקים מבלי לטשטש אותם מתקשרת גם היא לבריאות נפשית ויכולות רגשיות מפותחות. במחקר הצנוע שלנו בדקנו את ההנחה הזו על ניצולי שואה, שמטבע הדברים עברו במצבים בלתי נתפסים והמערכת הנפשית שלהם אותגרה עד קצה האפשר. הממצאים הראו שאכן, היכולת לא-אינטגרציה אצל הניצולים, שכולם מן הסתם היו אנשים מבוגרים וזקנים, מתקשרת אל רווחה נפשית ויכולות תפקוד במישורים שונים של החיים. היכולת לא-אינטגרציה נמצאה גם רווחת יותר אצל נשים מאשר גברים, ממצא שאולי לא יפתיע רבים.
היריעה כאן קצרה, אבל אנסה לקשר את הדברים לימים אלו ולהתמודדות של כל אחת/ד מאיתנו. אתמקד בנקודה אחת שנוגעת לכולנו – האפשרות להמשיך לתפקד ולחזור לחיינו בתוך ובזמן שכל הזוועה הזו ממשיכה להתקיים סביבנו. היכולת לא-אינטגרציה תבוא לידי ביטוי באפשרות לגם וגם. מצד אחד לאפשר לעצמנו את כל הלגיטימציה לכאוב, לכעוס, להתאבל, להתייאש, להתפרק ובו זמנית להרשות לעצמנו לנהל את חיי היום-יום, לחזור לעיסוקים שלנו שהם חיוניים עבור עצמנו, עבור הקרובים לנו ועבור החברה כולה. זה לא או או. זה גם וגם. היכולת להרגיש את כל עוצמת הרגשות איננה מבטאת חולשה ואיננה סותרת את הכוחות שלנו. להיפך. מי שמסוגל/ת לאפשר לעצמה/ו את הגם וגם, גם חולשה וגם כוח, גם עצב וגם כוחות ואנרגיה, גם אבל וגם קשר ואהבה, גם כעס וגם חמלה, גם ייאוש וגם תפקוד – דווקא בכך נמצאת יכולת ההחלמה והצמיחה המחודשת שלה/ו, החל מהמישור האישי ביותר ועד לרמה הלאומית.
כפי שנוכחתי באופן אישי במשך שנים רבות וכפי שחזיתי על אחרים, עצם המחשבה על המושג הזה, או כל מילה אחרת אשר תחזיק עבורנו את מהותו, מהות הגם וגם והלגיטימציה הפנימית, מאפשרת לי לפגוש את המציאות באופן אחר. כאשר נחלש הרפלקס ליצור תמונה אחידה, לטשטש את הרגשות הקשים, לפצל בין זה לבין זה – נוצר מרחב נפשי חדש, מאפשר יותר, גמיש יותר, מסתגל יותר. אנרגיה רבה, אשר מושקעת בדרך כלל במנגנוני ההגנה הנפשיים שלנו, עשויה להשתחרר ולעמוד לרשותנו. אין זו דרך קלה משום שהיא מכריחה אותנו לפגוש חלקים רבים שאנו נוטים להימנע ולרחוק מהם. אני אפגוש את הפחד, ביחד עם תפיסתי העצמית על היותי אמיץ; אפגוש חלקים רכים ונשיים למרות תפיסתי העצמית הגברית, או חלקים גבריים ומחוספסים למרות תפיסתי העצמית הנשית; אפגוש את החלקים בי שמתפרקים ביחד עם החלקים העמידים; אפגוש חלקים של זעם ושנאה שאולי סותרים דברים שאני חושב על עצמי ובו זמנית חמלה במקומות לא צפויים, וכן הלאה. אבל למרות כל הקושי הגדול שעשוי לעלות כשאנו עומדים בעמדה כזו, לאורך זמן זו כנראה דרך התמודדות יעילה הרבה יותר עבור עצמי ועבור הסובבים אותי.