יכולת ליצירת אינטימיות והקשר הטיפולי

מטפל: "אם היה לך מכשיר שמודד את רמת או איכות הקשר בינינו, מן 'מונה

קשר' שכזה עם סקאלה מאחד עד עשר, מה אתה חושב שהיה מראה כרגע המחוג לגבי הקשר שלנו?"

מטופל: "חמש או חמש וחצי".

מטפל: "ולמה אתה חושב שהמחוג מראה חמש ולא שמונה למשל?"

מטופל: "כי משהו מפריע פה"

מטפל: "מה מפריע?, אתה יכול לשים לב?"

השורות הללו הן התחלה אפשרית של דיאלוג בין שני אנשים היושבים בחדר, שבמקרה זה הם מחולקים לתפקידים של מטפל ומטופל. דיאלוג שמטרתו חקירה עמוקה של הקשר, באופן ישיר וממוקד בכאן ועכשיו. המטפל מזמין את המטופל ואת עצמו לבחון באופן חוויתי את התחושה של הקשר, כפי שהוא מתקיים כרגע בחדר. המטופל מצליח לזהות שיש משהו שמפריע לקשר להתממש במלא הפוטנציאל, ולכן ה"מחוג" של "מד הקשר" עומד רק על חמש וחצי. אם החקירה תמשך בהצלחה, עשוי המטופל (וגם המטפל) לגלות דברים משמעותיים ביותר על האופן שבו הוא מביא את עצמו לקשר הנוכחי, ומתוך זה ללמוד רבות גם על קשרים אחרים. אם הוא יקשיב לעצמו בעקבות השאלה האחרונה של המטפל (הקשבה שהיא כלל לא פשוטה ופעמים רבות דורשת הכוונה ותמיכה מצד המטפל) הוא עשוי לראות, למשל, איך העובדה שהוא יושב מול גבר יוצרת תחושת תחרות תמידית שמגבילה את הקשר או; שהוא חווה מהמטפל נימה של ביקורת שסוגרת אותו או; שהוא פוחד לאבד שליטה במידה והוא יתחיל לבטא רגש או; שהוא מרגיש שהמטפל מרוחק ולא קשוב וזה מרתיע אותו; וכל אלה הן רק מספר דוגמאות מתוך רבות אחרות.

ואז, תתארו לעצמכן, שבהמשך הדיאלוג (אולי בפגישה הזו ואולי בפגישות עתידיות) מצליח המטופל לא רק לזהות את החוויות הללו אלא גם לתקשר אותן למטפל. במקרה כזה נפתחת הזדמנות למטפל להגיב, לספר למטופל על התחושה שלו בתוך המפגש. למשל: "כן, גם אני חש סוג של תחרותיות גברית" או; "באמת הרגשת ביקורת? חשוב לי שתגיד לי בדיוק איפה בדברים שלי הרגשת את זה"; וכן הלאה. והדיאלוג הזה ממשיך להתפתח, עד שברגע מסוים ניתן שוב לשאול מה קורה כרגע עם "מד הקשר"? יש סבירות גדולה מאוד שיחול בו שינוי משמעותי – בדרך כלל תחושה של קרבה גדולה יותר, חוויה של קשר עמוק יותר. בשלב זה לא רק שקיימת תובנה לגבי המגבלות של הקשר והאפשרות להתמודד איתן, אלא שיש חוויה אמיתית של שינוי, תחושה ששינוי כזה הוא אפשרי ושהדיאלוג, מפחיד ככל שיהיה, משתלם באופן הכי ברור במציאות שבחדר. רגעים כאלה הם, לדעתי, מן הרגעים המועילים ביותר לתהליך הטיפולי, ומרגישים גם ככאלה, בדרך כלל, לשני הצדדים. ואני לא אומר שזה דבר פשוט. הדיאלוג שמוצג למעלה הוא כמובן קצר ופשטני. בפועל נדרשת בדרך כלל עבודה קשה והרבה סבלנות כדי להגיע בכלל אל האפשרות לדיאלוג שכזה.

לב הטיפול

הקשר הוא הלב של הטיפול. לא משנה מה היא הגישה, השיטה או הסגנון הטיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות, שבשונה מגישתו של מחבר שורות אלה, אינן שמות דגש רב על הקשר. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיזי ורגשי – וזה כלל לא מובן מאיליו. אפילו כדי לספק את המינימום הזה, צריך המטפל להיות קשוב לצרכים של המטופל, לדברים שמאיימים עליו ואלה שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות, וכמובן ליצור איתו תקשורת שבתוכה שינהם מבינם אחד את השני. אם המטופל מרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, הרי שנסללת הדרך לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. אני מניח שהדברים הכתובים בפסקה הנוכחית מוסכמים פחות או יותר על מרבית הקוראים, אבל השאלה שלנו כאן הולכת, כאמור, מעבר לזה – אל האזור שבו לעצם התהליך של יצירת הקשר, העמקתו וחקירתו יש השפעה תרפויטית ומאפשרת צמיחה בפני עצמו. תהליך שבמקרים רבים הוא הלב האמיתי של הטיפול, כאשר כל האמצעים האחרים משרתים אותו ולא להיפך. הבה נבדוק מה הם חלק מהמאפיינים של קשר טיפולי אשר עשוי להוות את הקרקע לתהליכים כאלה וננסה להבין כיצד הם פועלים.

הכרה ביחסים דו צדיים

 בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. זו נשמעת אולי קביעה מובנת מאיליה ולכן מיותרת, אבל לא כך הוא. פעמים רבות עוסקים אחד מהצדדים או שניהם בתהליך של הכחשה וטשטוש העובדה הזו, או לפחות צמצום משמעותה במישורים מהותיים. מצדו של המטפל הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית נקי מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. לטעמי האישי, כל עמדה כזו מבוססת רציונאליזציה נוקשה ושקר עצמי בוטה, אשר לא רק שאינם מפנים מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירים את הקרקע למיני התנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. אין לי ספק שאחד מהגורמים (הלא תמיד מודעים) של מטפלים רבים לבחור בכלל במקצוע טיפולי, היא האפשרות לנהל מספר רב של מערכות-יחסים-ללא-יחסים מהסוג הזה; כלומר יחסים שבהם אני מוגן מאוד מבחינה רגשית ובו בזמן נהנה מהאפשרות לקשר (קשרים רבים למעשה) עם מישהו הרבה פחות מוגן ממני בתוך הסיטואציה. האמת היא שהמטפל לא יכול לברוח מהעובדה שגם לו יש כמיהות, אכזבות, פנטסיות מודעות ולא מודעות, משיכות ודחיות, תקוות ואכזבות – ובקיצור, את כל המגוון האפשרי של חוויות הקשורות בקשר בין-אישי קרוב. יתכן שבמקרים רבים התפקיד הטיפולי אכן מקנה כוח כלשהו, ואני מניח שזה בסדר גמור, אבל אפילו זה לא תמיד נכון, ולא מעט פעמים המטפל מגיב בתגובות רגשיות אינטנסיביות מסוגים שונים.

גם מצידו של המטופל עשוי המצב והתפקידים לשמש תרוץ לטשטוש האמת בקשר. למטופלים רבים נראה שבגלל הסיטואציה המלאכותית, שכוללת גבולות כה ברורים ואף תשלום, אין אפשרות להתפתחות של רגשות אמיתיים. אבל האמת היא פעמים רבות הפוכה – אם יש לי קשיים לפתח רגשות אמיתיים בקשר, אם בתוך קשרים אני תמיד חש בעיקר את המרכיב האינטרסנטי של שני הצדדים, אז כמובן שסביר שזה מה שארגיש גם כמטופל. כלומר, העובדה שאין רגשות אמיתיים בטיפול איננה התוצאה של הסטינג הטיפולי, אלא הסיבה החשובה ביותר לעצם קיומו של הטיפול. ויש עוד סיבות רבות לניסיון של המטופל "לעקר" את המערכת מקשר אמיתי. למשל, בשביל אנשים מסוימים המחשבה שגם למטפל יש חלק אותנטי בקשר היא מאיימת, ולפעמים אפילו בלתי נסבלת. הרי אולי מלכתחילה הם הגיעו לטיפול מתוך תקווה ששם הם יפגשו סוף-סוף מישהו שאין לו שום תביעות, תקוות, ציפיות, ביקורת…..וכו'… כלפיהם. כלומר מישהו סטרילי לחלוטין, שלא מאיים עליהם בשום צורה, שניתן לצייר אותו באופן אידיאלי, אם זה מה שרוצים, שאפשר לנהל איתו קשר ללא קשר.

   אז הנה לנו מצב מעניין: שני אנשים נפגשים בחדר, לכל אחד יש תפקיד, והם מנסים ליצור קשר. עמוק בפנים הם משוועים לקשר אמיתי, לתחושת קרבה וחיבור, לתחושת ביטחון שנובעת מחשיפה והקטנת ההגנות בסביבה מקבלת, לאהבה – אבל שניהם מצוידים במגוון משוכלל של אמצעי הכחשה, רציונליזציה וטשטוש, אשר מחזיקים אותם במצבם ה"מוגן" והמבודד. ומה שהופך את זה למעניין במיוחד היא העובדה, שכחלק אינטגראלי מתפקידו, על המטפל לזכור את כל זה ולהציע דרכים לשנות את המצב הזה, מבלי שהוא בעצמו יכול לחמוק ממנו. איך עושים את זה? מה מאפשר את זה? ההנחה שלי שהכמיהה העמוקה של שני הצדדים היא לקשר אמיתי, מובילה אותנו אל שאלת האותנטיות.

 האותנטיות של המטפל

 אם המטפל מעוניין בהיווצרות של קשר אמיתי עם מטופליו הוא חייב להסכים להיות אמיתי בעצמו. בלהיות אמיתי, או אותנטי, אני מתכוון, ראשית, למוכנות שלו לאפשר לעצמו להרגיש את כל הרגשות הנובעים מהקשר עם המטופל; ושנית, למוכנות לחשוף בפני המטופל את חווית הקשר כפי שהיא נראית מצידו. החשיפה הזו הכרחית גם כדי לאפשר את הדו-צדדיות של הקשר וגם כמודל של תקשורת, שממנו יוכל המטופל ללמוד לתקשר את עצמו. כמובן שיש שאלות נכבדות מאוד לגבי האופן, העיתוי והמידה שבה נכון לעשות זאת. אינני מתכוון להיכנס כאן לפרוט של השיקולים הללו, אבל נזכיר כמה מהם באופן כללי למטרת המחשה. למשל, ברור שלתהליך של חשיפה הדדית יש קצב טבעי שחשוב מאוד להקשיב לו. אין הרבה היגיון בחשיפת יתר כבר בפגישות הראשונות – דבר כזה יאיים על מרבית המטופלים. חשוב מאוד גם לחוש את היכולת האישית של המטופל להכיל סוג כזה של תקשורת. יש אנשים שהנוכחות האותנטית של המטפל עלולה להיות קשה ומאיימת עבורם והם יהיו מסוגלים לכך רק לאחר תהליך אורך של רכישת ביטחון, אם בכלל. וכמובן שבכל מקרה על המטפל לזכור שגם במידה והוא נחשף ונהיה אמיתי בתוך הקשר, הרי שמי שנמצא כאן במרכז, מי שהזמן והמקום מוקדשים לו זהו המטופל והתהליך שהוא עובר – ולא המטפל! מזה גם משתמע שהחשיפה של המטפל אמורה להתמקד בחוויית הקשר המתרחש בחדר ולא בחשיפת חייו האישיים – אלא אם כן מדובר בחשיפה ממוקדת של עניין שיש לו רלבנטיות ברורה למתרחש בחדר. ובכלל, אותנטיות אין פרושה אימפולסיביות. כלומר, המשמעות של היות אמיתי איננה לבטא באופן אוטומטי את כל מה שאני מרגיש בכל רגע נתון, אלא המוכנות להיכנס לתהליך סבלני של הקשבה לעצמי ולזולת, וחיפוש הדרך לחשיפה הדדית באופן שהוא נכון לשני הצדדים.

 גבולות

 לסימון ברור של הגבולות הקשר יש משמעות עצומה בכל קשר וכמובן שגם בטיפול. הגבולות של הקשר הטיפולי הם מחד התנאים המעשיים, קרי הזמן, המקום, כללי המפגש והתשלום; ומאידך יש את הגבול של הגדרת התפקידים, ואמירה ברורה שההגדרה הזו תיוותר ללא שינוי. לשמירה המעשית על הגבולות יש כמובן חשיבות עצומה מהצד האתי, המוסרי והחוקי. לצערי אפילו ברמה פשוטה זו לא לכל המטפלים ברורה משמעות הגבולות, אבל לא בנושא זה אנו עוסקים כרגע. אני רוצה למנות מספר זוויות להבנת משמעות הגבולות בקשר הטיפולי. ראשית כדאי לזכור את האופן הפרדדוכסאלי שבו עשויים הגבולות לפעול ביחסים: ככל שהם (הגבולות) ברורים יותר כך הקשר חופשי יותר להתפתח. כלומר, לא רק שגבולות ברורים אינם מצמצמים ומגבילים את הקשר, נהפוך הוא, הם דווקא משחררים ומצמחים אותו. למשל, כשמטופל חש בטוח לחלוטין שהגדרת התפקידים בקשר תיוותר תמיד ובכל מקרה ללא שינוי, כלומר שלא תתרחש בשום מקרה תנועה לכיוון של יחסי חברות, יחסים עסקיים או יחסים רומנטיים (או כל יחסים אחרים), כן הוא יכול לאפשר לעצמו טווח רחב יותר של רגשות כלפי המטפל, מבלי לחרוד (במודע או שלא במודע) שרגשות אלו יובילו לשינוי קונקרטי ביחסים. כך הכמיהה שלו לחברות, לאהבה או לפרטנריות יכולה לעלות במלא עוצמתה, להיבחן על כל דקויותיה ולעבור טרנספורמציה, אשר עשויה להקרין על תהליכי יצירת היחסים מחוץ לטיפול. אם המטפל נופל במלכודת ומוכן להקריב את הטיפול כדי לספק כביכול למטופל את צרכי הקשר שלו באופן קונקרטי (כשלמעשה הוא מספק כאן את הצרכים שלו עצמו!) עלול הדבר להרוס, במקרה הטוב, את האפשרות של המטופל להתקדם באפשרויות הבין-אישיות שלו מחוץ לקליניקה. במקרה הרע הוא ישחזר ויחווה חוויה קשה של ניצול ובגידה. פרוט יתר על העניין הזה בהקשר המיני ניתן לקרוא במאמר "על ניצול מיני בטיפול".

 עניין שני ומרכזי הוא היותם של הגבולות כלי מרכזי להבנת המטופל. כל אחד מאיתנו (כולל המטפלים, לא לשכוח!) "משליך" על הגבולות את עולמו הסובייקטיבי, וכאשר יודעים לזהות ולפענח את ההשלכה הזו אנו מקבלים מקור אינפורמציה בלתי נדלה. למשל, קחו מצב של מטופל שמביע תרעומת קבועה, גלויה וסמויה, על עניין התשלום – בלי ספק אחד הגבולות המורכבים ביחסים האלה, כי "יחסים עבור כסף" אינם דבר שתמיד קל לעכלו (לא ממש נעים להזכיר את המקצוע המתחרה בעניין הזה של יחסים בתשלום…). אבל העובדה היא שלא לכל המטופלים יש בכלל עניין עם התשלום – אז מה מספר לנו ידידנו המתלונן? אולי הוא חווה חווית השפלה על שהוא צריך "לקנות" יחסים? אולי על היותו של המרכיב האינטרסנטי שבקשר כה בוטה עד שהוא פוגם ומקלקל את הקשר כולו? אולי כל מצב של תשלום נוגע אצלו בפחדים הישרדותיים? ….ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד. אם נצליח, בתהליך אמפטי ועדין, לאפשר לידידנו לזהות את העניין שמתחת לנירגנותו התשלומית, ואם נצליח להביא את זה לדיאלוג אמיתי בתוך הקשר, הרי שגם קיבלנו מידע רב חשיבות וגם אפשרנו תהליך רב משמעות.

 נקודה שלישית וחשובה בעניין הגבולות היא היותם מגינים על המטפל. מטפל שאינו מקפיד על שמירת הגבולות באופן שנכון לו יקלע בהכרח למצבים שבהם מצטבר אצלו מירמור וכעס. אם הוא אינו מקבל את התשלום שמרגיש לו מתאים, אם לא נותר לו זמן למנוחה, אם יש איום על פרטיותו בחיי היום-יום וכן הלאה, יצטברו הרגשות שליליים כלפי המטופל עד כדי פגיעה קשה בקשר ואף הפסקתו. לכל אחד מאיתנו יש נקודות שבהן קשה לנו יותר, כבני אדם ומתוך כך גם כמטפלים, לשמור על גבולותינו – ודווקא בנקודות הללו אנחנו צריכים ללמוד להיות קשובים לעצמנו כדי למנוע מצבים שבהם הקשר יפגע בגלל הקושי שלנו להגן על עצמנו. המקום הכי בעייתי שניתן להיקלע אליו בהקשר הזה הוא המחשבה שגמישות הגבולות שלנו מקורה ברצון להתחשב בצרכיו של המטופל, בעוד שלמעשה אנו יוצרים רציונליזציה למחיקה העצמית שלנו. אין זה אומר כמובן שלא יתכנו מקרים שאנו מגמישים את הגבולות כדי להתחשב במטופל, כמובן שישנם כאלה, אבל יש צורך לפתח קשב מדויק מאוד למידה שבה ההגמשה הזו יוצרת אפקט רגשי אצלנו.

 קבלה

במשך שנות המפגשים שלי עם אנשים רבים התגבשה אצלי ההכרה שאת רוב רובם של הקשיים הרגשיים והנפשיים או הבעיות הפסיכולוגיות ניתן לראות כנובעות מצורה כזו או אחרת של חוסר קבלה עצמית. ישנם מצבים שדבר זה ברור וזועק: כמו המקרה של אדם דיכאוני הרווי בשנאה ותיעוב עצמי עמוק, עד כדי המחשבה שאין הוא זכאי להתקיים; או המקרים של בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד אשר שופטים את עצמם ככישלון בכל דבר ועניין, ללא שום קשר אל המציאות; או אלה ספוגי תחושות האשמה והצורך להעמיד תמיד את האחרים וצרכיהם לפניהם עצמם. מקרים אלה ודומיהם קלים הם לזיהוי. אבל חוסר הקבלה העצמית מקננת לה עמוק גם בצורה נסתרת יותר. ניתן לראות אותה אצל כל מטופל/ת (ומטפל/ת) בכל עניין או קושי שהם מעלים, וביטוייה העיקרי הוא הקושי להסכים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים בכל רגע נתון. עוד לא פגשתי אדם שאינו לוקה במידה כזו או אחרת בניסיון לחמוק מרגשות קשים או כאלה שאינם מתיישבים עם הדימוי שיש לו על עצמו. הדרכים לחמוק הן רבות ומגוונות: להכחיש, להחניק, לעבור הלאה, לנסות לפתור, לחשוב חיובי, להתחבר לשמחה, לזרום, לשאול מה אפשר לעשות עם זה, להיות "רק המתבונן", להדליק סיגריה, לעבור נושא…..היצירתיות כאן היא אין-סופית. גם אחרי שנים רבות של התבוננות ומאבק בנטייה הכלל-אנושית הזו, אני מזהה פעמים רבות את אחד המנגנונים האלו בתוכי וצריך להזכיר לעצמי ש"מותר לי להרגיש ככה", או ש"גם זה חלק ממני", כדי לאפשר לעצמי את הלגיטימציה של פשוט להרגיש את מה שאני מרגיש, מבלי להתערב. אני יכול גם לומר, שאם באמת קיים תהליך כלשהו של צמיחה והתפתחות האפשרי לנו כבני-אדם, הרי שהלגיטימציה הזו, הרשות להיות ולהרגיש את המציאות של עצמי בקבלה מלאה, היא לב ליבו של התהליך הזה.

 חשוב לי להדגיש ביתר דיוק למה אני מתכוון ב"קבלה עצמית". אינני מדבר על תהליך סנטימנטלי שבו "סוף-סןף למדתי לאהוב את מי שאני" או משהו כזה. אני מדבר על עניין פונקציונאלי, הסכמה פשוטה ובלתי דרמטית להיות מה שאני בכל רגע, להסכים לזה להיות – מבלי אפילו להתפעל ולהתרגש מזה יותר מדי; זו היכולת הטבעית להרגיש מה שאני מרגיש ולהסכים לזרימה הטבעית של החוויה בתוכי להתקיים. זה נשמע מאוד פשוט, וזה אכן מאוד פשוט – ואולי דווקא בגלל זה כה קל לפקשש את האפשרות הטבעית הזו, שעלולה להראות כה קלושה, חסרת כיוון ומשמעות אמיתית. ואם זאת, אני חוזר על עצמי, רק מהנקודה הזו אפשרית לדעתי צמיחה אמיתית.

 אז איך כל זה מתקשר ליחסים הטיפוליים? בשני אופנים מרכזיים. ראשית, וזה עניין שאין לו תחליף, על המטפלת להיות מישהי שמכירה היטב את המחווה הפנימית של קבלה פשוטה. אינני מתכוון כלל שעליה לקבל את עצמה באופן מושלם, זוהי שטות, אלא שכתוצאה מעבודה ממושכת עם עצמה היא תהיה מסוגלת לזהות את התנועה הזו של חוסר הקבלה, ומתוך כך לאפשר לקבלה להופיע. רק מישהי כזו יכולה להיות דוגמה חייה ואמיתית של קבלה. ושנית, רק מישהי בעלת היכולת הזו תשדר באופן אותנטי קבלה אל המטופל. היא תהיה מסוגלת להכיל בפשטות, מבלי להילחץ ומבלי להפוך לביקורתית את החלקים הקשים והלא נעימים של המטופל. ושוב, אין מדובר פה על קבלה מושלמת אלא על היכולת לזהות את חוסר הקבלה כשהיא מתרחשת, להבין איך היא מתקשרת אל הקשיים שלה בעצמה כאדם, ובכך לאפשר לתהליך של קבלה להתקיים. הקבלה הזו שבין המטפלת למטופל היא בעיני אחד הגורמים המרפאים המרכזיים שבמפגש הטיפולי. בתהליך עדין והדרגתי, שלעתים לוקח זמן רב, מחלחלת הקבלה הזו לדיאלוג התוך-אישי של המטופל ומאפשרת לו לצמוח.