טיפול נפשי, האם זה נורמאלי?

רוב האנשים פונים לטיפול נפשי על רקע של קושי תפקודי, ומייחלים באמצעות הטיפול לחזור לתפקוד הקודם, או ללמוד כיצד להתחיל לתפקד בתחומים לקויים. התקווה הפועמת באותם אנשים היא 'להיות כמו כולם', לחזור לתפקד 'כמו פעם', וסוף סוף לתפקד כמו הרוב ה"בריא" בחברה בתחומים כמו קריירה, משפחה, זוגיות ועוד. התקווה והמוטיבציה העולה באותם אנשים אמנם מובילה אותם לטיפול, שזהו אקט חשוב כשלעצמו, אך היא מבליעה בתוכה את ההנחה כי טיפול אמור להוביל את האדם לתפקוד אופטימלי ללא טרדות, ללא הרהורים ומבלי להרגיש טווחי רגשות מגוונים. היא מניחה גם שיש דבר כזה תפקוד נורמאלי.

ההקבלה בין תפקוד אופטימלי לבין בריאות נפשית היא חלק מגישה רחבה יותר, המעמידה את האדם בעמדה של נחיתות מול החברה אליה הוא משתייך. הפנמה של גישה זו מובילה את האדם לדמיין, שבהשוואה אליו רוב האנשים בחברה מתפקדים היטב, ובניגוד אליו הם מתקדמים בחייהם בצורה קלה ובטוחה ואינם עסוקים בתסביכים פסיכולוגים מגבילים. קבלה מרצון של עמדת נחיתות חברתית זו היא פעמים רבות חלק מופנם של ההלקאה העצמית של האדם, והיא בפני עצמה גורם מעמלל שאינו מאפשר חיים של שמחה וקבלה עצמית.

עם זאת, לכולנו קשה מאוד לא לקחת על עצמנו את העול של הנחיתות החברתית שלנו, מאחר ואנו חיים בעידן המקדש תפקוד. החברה המערבית מעלה על נס ערכים של 'הצלחה', 'עושר', 'פרסום', תוך שהיא חוזרת באמצעות אמצעי התקשורת וסוכני חיברות שונים על מסרים של קידמה, התקדמות ועשייה. אי לכך, כולנו מפותים להאמין שאפשר להצליח בכל, ונוצר אצלנו דפוס של להעריץ את המצליחנים, ולנסות להידמות להם.

מסרים אלו חילחלו גם לתחום הפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה, המודדים בין היתר בריאות פסיכולוגית באמצעות תפקוד בחיים. כאשר נמצא באינטייק פסיכולוגי או רפואי כי אחד התפקודים של האדם אינו נורמטיבי (כלומר: חורג מהנורמה הסטטיסטית), ניתנת לו לרוב אבחנה, ולעיתים אף טיפול תרופתי שאמור להוביל אותו לתפקוד נורמלי. מאחר וההשלכות של אידיאל 'התפקוד הנורמטיבי' הן כה רבות מבחינה חברתית, כלכלית ופסיכולוגית, מן הראוי שנעצור כולנו רגע ונשאל האם אידיאל זה בכלל ראוי?

?האם לתפקד זה תמיד נורמאלי

אם נעצור רגע ונשאל את עצמנו את השאלה הזו באמת, רובנו נגלה כי התפקוד היומיומי שלנו מבוסס על מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או חייבים לעשות, ולא על מה שאנחנו רוצים לעשות. התפקוד שלנו לרוב אינו מונחה מיצירתיות, אהבה או שלווה, כי אם מדחפים פסיכולוגים הישרדותיים כמו: חרדה קיומית, ניסיון להוכיח את הערך שלנו בפני עצמנו ובפני אחרים, השוואה של עצמנו לאחרים, תחרותיות, אובססיות שונות וכן הלאה. למעשה, יכולת התפקוד שלנו מבוססת על מנגנון הגנה מסוג הכחשה. אנחנו מכחישים בפני עצמנו מה מניע אותנו באמת, ואנחנו בוחרים להיות לא מודעים לדחפים שבבסיס התנהגותנו. באופן זה, אנחנו הופכים להיות כבולים להם ומשתעבדים לחוסר נחת ולאי שקט כמניע לעשייה לא מודעת.

אם נתבונן יותר מקרוב נוכל להבין כי אותם אנשים מצליחנים שכה מוערכים על ידנו מונעים במקרים רבים מדחפים פסיכולוגיים לא מודעים. למשל: איש עסקים שמרגיש שהוא חייב להצליח כפיצוי על תחושת נחיתות מודחקת; מנהיג פוליטי שמונע מצורך בשליטה לאור תחושת השפלה בלתי מודעת; או אמן מפורסם שחש צורך להוכיח לכולם שהוא 'משהו' לאור חוויה מתמשכת של חוסר ערך. יתירה מכך, דוגמאות היסטוריות כמו היטלר וסטאלין וחברים נחמדים אחרים, מראות לנו כי כאשר צורך שרידות פסיכולוגי דומינטטי ולא מודע חובר לכריזמטיות ועוצמות, התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

ההכרה בקושי, סימן לשפיות

כמובן שכל האמור כאן איננו מנסה לגנות את מי שמצליח לתפקד, אלא מטרתו להראות כי הקושי לתפקד איננו רעה חולה, ולעיתים הוא אף הדבר השפוי ביותר על רקע האובססיה התפקודית של ימינו. התחושה של הריק, החרדה או חוסר האונים שנוצרת בנו אל מול המירוץ היומיומי שמזמן לנו החיים, איננה בהכרח פתולוגית, אלא ברוב המקרים אנושית ושפויה. תחושה זו מהווה קול אחר בתוכנו, שמזמין אותנו לקיום אותנטי יותר באמצעות אינטרוספקציה והתמודדות עם השאלות החשובות של החיים, מהן אנו כה פוחדים ונמנעים.

האנשים שמעזים להתמודד עם שאילת השאלות הללו, ומנסים להיות בקשר עם עצמם ועם צריכהם, הם לרוב אלו שפונים לטיפול. אם כך, עצם הפנייה לטיפול איננה מעידה על חוסר בשפיות, כי אם על יכולת להודות שמשהו לא בדיוק מסתדר בתוך הפאזל הזה של החיים, ויכולת לשאת ולהכיל רגשות לא פשוטים, במקום להמשיך לחיות בצורה לא מודעת ואובססיבית. המוכנות להודות בקושי היא למעשה הסימן הראשון לבריאות נפשית. היכולת להודות בקשיים, והמפגש עם חלקים לא פשוטים בתוכנו, תוביל לתפקוד טוב יותר, שאיננו מבוסס על צרכים לא מודעים כי אם על אהבה, כבוד עצמי, רגישות ויצירתיות.

 

מתעניינים בטיפול? צרו קשר:

 

 

 

מאמרים