התמקדות וטאיצ'י

ללמוד בלי ביקורת

יש דרך ללמוד, להתרחב, להתפתח מבלי לחוות שום ביקורת. יש דרך ללמד, גם דברים מורכבים ביותר, מבלי להעביר שום ביקורת או משוב שלילי. לא האמנתי שזה אפשרי אבל גיליתי את זה, ממש בפועל, כשהתחלתי ללמוד טאיצ'י בסטודיו של אסי בן-פורת. הטאיצ'י היא פרקטיקה מורכבת ומפורטת באופן כמעט בלתי נתפס. כמות "חומר הלימוד" היא פחות או יותר אין סופית, רמות הפרטים והדיוק שניתן להגיע אליהן יכולות להראות כאובססיביות ממש, והכל בתוך רבדים על רבדים של עומק, שנחשפים רק בתוך שנים רבות של לימוד ותרגול. בקיצור, כל התנאים עבור הגשמה של גישת הוראה נוקשה, ביקורתית ותחרותית, בערך כמו זו שאנחנו מכירים מסרטים מסוג "קראטה קיד" וצפונה. אבל שום דבר דומה לא קרה לי שם.

לקח לי מספר שבועות להבין מה מתרחש, לשים לב שללא הפסק אני מקבל רק פידבקים חיוביים. "יופי, יש לך את התנועה", אומר לי המדריך בשיעור, ורק אז מוסיף "בוא נסתכל רק על כמה פרטים קטנים", ואז מלמד, מתקן ומוסיף את מה שצריך. בהדרגה הבחנתי שמלמדים אותי מבלי להשתמש כלל במילים שוללות. לעולם לא שמעתי ביטויים כמו "זה לא ככה", זו טעות", "זה לא מדויק" וכגון אלה. ובוודאי לא אמירות כמו "את זה כבר היית אמור לדעת", או "היה כדאי שתתאמן יותר בבית", או ביטויים דומים שמגרים את בלוטות תחושת ה"לא בסדר" שלי. וככל שהזמן עבר הרגשתי בזה, הרגשתי איך אני מתרפה, איך הצורך להוכיח את עצמי מתמתן, איך יצר התחרותיות וההישגיות מתעדן.

ואל זה נוסף ממד הזמן. החומר הראשון שנלמד הוא ה "Short form", כלומר, סדרת תנועות קצרה יחסית, שבדרך כלל הזמן שלוקח לבצע אותה מתחילתה ועד סופה הוא כ 12-13 דקות. אפשר לדמיין שרקדן מיומן יכול ללמוד לחקות את כל הסדרה, מבחינה חיצונית, בתוך ימים ספורים. לי לקח ללמוד אותה כשנתיים (שזה אני מניח הזמן הממוצע פחות או יותר לכלל התלמידים). הפער העצום הזה פועל באופן עמוק על כל מערכת השאיפות והצורך בהישגים. הם פשוט מאבדים אחיזה. שבועות עוברים, חודשים חולפים, וכל המנגנון האוטומטי, המותנה בנו מגיל אפס, התפיסה הבסיסית כל-כך של עצמי כמי שתמיד עושה משהו כדי להשיג משהו, שתמיד מתקדם מנקודה אחת לשנייה, שתמיד מוגדר לפי מידה של הצלחה או כישלון – כל המנגנון הזה מוצא את עצמו עובד על ריק, לא מצליח למצוא את האחיזה המוכרת. ואז, מחוסר ברירה הוא קורס פשוט לתוך מה שקורה עכשיו. עכשיו לומדים איזה חלקיק תנועה קטן, שנייה וחצי של תנועה, כבר שיעור שלישי…וזה ממש בסדר…

קשר שמוביל להרפיה

ואז הבנתי: הרי מהותית זה בדיוק סוג הקשר שאני מחפש ליצור במפגש הטיפולי, ואפילו המטרה דומה. גם אני מאמין שהתפתחות וריפוי אמתיים מתאפשרים רק כאשר המטופל חווה סביבה שאין בה ביקורת, יחסים שבהם הוא מרגיש מקובל בדיוק כמו שהוא, עם כמה שפחות מאמץ, אווירה שבתוכה החוויה שלו היא לגיטימית בדיוק כמות שהיא. אני מחפש בתוכי את האפשרות להרפות את הציפיות שלי מהאדם שמולי, בתקווה שזה יאפשר לו גם כן להרפות במשהו את הציפיות שלו מעצמו – הציפיות להצליח, להיות טוב יותר, מוסרי יותר, יפה יותר, עשיר יותר, לזוז להתקדם, להתפתח… כל העמדה הזו כלפי עצמנו שטבועה ברובנו עמוק כל-כך, עד שאנחנו כלל לא משגיחים בה. איננו מבחינים עד כמה זו עמדה ביקורתית, בלתי אמפתית, אגרסיבית כלפי עצמנו. הפכנו להיות הקואצ'רים של עצמנו והתרגלנו לדבר אלינו במונחים של "ממחר נתחיל בדיאטה". זה נראה לנו הכי נורמלי בעולם, הכי רגיל, וכבר הפסקנו להבחין במתח הקבוע הנלווה אלינו כמו היה צילנו. נזהה אותו רק במשבר הבא – בהתקף החרדה, בדיכאון, במחלה, או בכל דרך אחרת שבה יבחר האורגניזם שלנו לדווח לנו שהוא כבר לא יכול יותר.

אולי המילה הכי מרכזית עבורי בטאיצ'י, והמילה שתמיד הייתה הכי מרכזית בתפיסה שלי של תרפיה (ובעצם של התהליך בחיים בכלל) היא הרפיה. במישור הגופני ההרפיה היא משהו קונקרטי לחלוטין ולכן מובן די בקלות. זהו תהליך הדרגתי שבו האורגניזם לומד להפחית במתח השרירים המיותר בתנועה וביציבה שלנו. בהדרגה משהו בנו לומד לסמוך על השלד, על המבנה הטבעי שלנו, על הקרקע התומכת בנו, על שיווי המשקל שלנו, וככל שזה קורה פחות כוח ומאמץ נמצאים בכל תנועה, והיא הופכת להיות רכה יותר, נעימה יותר, חסכונית ולעתים מלאת חסד. אבל זה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע, משום שלרוב הכיווצים, ההחזקות ומאמץ היתר שבגופנו יש בסיס רגשי עמוק מאוד. נחזור לרגע ממש אל ההתחלה: תינוק שנולד זקוק להיות מוחזק, להיות ב "Holding", כמו שנהוג להגיד בתחום הטיפול הנפשי. להיות קודם כל מוחזק פיזית; להרגיש בתוך ידיים בטוחות, אמינות ועקביות שלתוכן הוא יכול להרפות את גופו. והוא זקוק גם להחזקה רגשית; לנוכחות אנושית שמסוגלת להיות עם כל מצוקותיו ולהכיל אותן, מבלי להיבהל, להירתע או להתעלם. אבל מי מאיתנו זכה לתנאים כאלה, אם לא מושלמים אז לפחות סבירים? אני בוודאי שלא וכך גם רוב מי שיצא לפגוש עד היום…  ואז, בתוך החוויה של היות לא מוחזק מספיק טוב (או כמו במקרים לא מעטים, לא מוחזק בכלל…), מתחיל התינוק להחזיק את עצמו מבפנים. הוא מייצר מתח שרירי פנימי, שכביכול מפצה על העדר ההחזקה מבחוץ – וכך מתחיל לו הכיווץ. עמוק עמוק, רחוק מאוד מעיני המודעות הבוגרת שלנו, אבל הוא שם כדי ללוות אותנו לכל חיינו. וזה כמובן לא נגמר שם. כל אירוע בעל אופי מאיים או טראומתי מותיר את חותמו על דפוס ההתמודדות הרגשי והופך למתח שרירי פנימי. וכך, רק כדי לתת כמה דוגמאות מתוך אין סוף, הופכת חווית הבושה לכתפיים שכוחות וראש מוטה מטה מעט; חוסר הביטחון מעלה את מפלס הכתפיים בכמה סנטימטר מיותרים כפיצוי; המאמץ להשיג תחושת ויסות ושליטה רגשית הופך את אזור הראש והמחשבה לדומיננטיים ודחוסים על חשבון יתר החוויה; הניסיון לא להרגיש עצב וכאב עוצר את הנשימה ויוצר מתח כרוני בחזה ובשכמות; וכן הלאה והלאה…

הקשבה לאיכות של התחושה הפנימית

בנקודה הזו מתחילה עבורי הסינרגיה בין ההתמקדות לבין הטאיצ'י. האפשרות לזהות את התחושה המורגשת הקשורה לכל כיווץ ומתח פיזי מאפשרת לי לחוש את שני צידי המטבע בו זמנית. ניקח דוגמה: בתוך התנועה של הטאיצ'י אני מזהה מתח ונוקשות בשתי הידיים. עם מעט התבוננות אפשר לשים לב שהמתח מתחיל באזור השכמות וממשיך עד כפות הידיים. הנוקשות הזו משפיעה בברור על אופן התנועה שלי והזרימה שלה. אינסטינקטיבית אני מנסה להרפות את הידיים, אבל ההצלחה היא חלקית מאוד, ולאחר מספר שניות המתח חוזר. אין אפשרות להרפות את המתח הזה רק משום שאני חפץ בכך – יש לו דינמיקה וחוקיות משלו. אין לי שם הרבה השפעה. ואז מופיעה התנועה הפנימית של ההתמקדות. יש ניסיון לשים לב לטעם הפנימי של כל החוויה הזו של המתח וההחזקה, לתחושה המורגשת בעלת המשמעות הקשורה לכל זה. משהו מתחיל להתבהר באזור השכמות, יש שם חוויה פנימית עם טעם מובחן, אך עדיין לא ברור. אני משתהה עם זה ללא מאמץ גדול, ממתין, ואז עולה לה מילה: "עצב". כן, יש שם כל-כך הרבה עצב בשכמות. מיד כשמופיעה המילה עולה גם בכי עדין. אני נותן לדמעות לרדת, אפילו שאין שום תוכן ברור שמחובר לכל הרגשות הללו, ואז אני שם לב שמשהו קרה בידיים, משהו בהן הרפה מעט, תחושה נעימה מחלחלת לתוכן ומגיעה עד קצות האצבעות. התנועה של הטאיצ'י נמשכת עם האיכות החדשה הזו.

אבל להיות מסוגל לשים לב, לתת מקום, להיענות לתחושה הפנימית הבעייתית או הקשה בתוכי, גם זה בכלל לא מובן מאליו. בדומה לעבודה בזוגות בטאיצ'י: כאשר מישהו חיצוני נוגע ביד שלנו, מפעיל עליה רמה כלשהי של לחץ, אפילו עדינה ביותר, התגובה הראשונית היא של התקשחות והתכווצות, מן תגובה הגנתית אינסטינקטיבית.  אחד הסודות המשותפים לסוגים רבים של אומניות לחימה הוא איך לנטרל את האינסטינקט הזה, איך ללמד את הגוף להגיב ברכות, לקבל לחלוטין את התנועה שבאה מהאדם השני, להכיל אותה בגוף כולו, עד החיבור שלו אל האדמה. בדרך כלל זה תהליך שלוקח שנים רבות, למידה אין סופית של אפשרות ההתרככות הזו. זה לא שונה בהרבה בדיאלוג הפנימי של ההתמקדות: אנחנו לומדים לזהות איך בכל פעם שמתרחש מפגש עם תוכן פנימי לא נעים מתקיים כמו אינסטינקט של הימנעות או התנגדות. זה יכול לקבל צורה של הכחשה והתעלמות; של ביקורת ודה-לגיטימציה לחוויה; של ניסיון להפחית את הערך והחשיבות שלה; וכן הלאה כל המנגנונים המוכרים. להרפות לחוויה, להיענות לה במלואה, לתת לה את כל המקום, להכיל אותה בכל הגוף – זו תנועה לא מוכרת ואף מאיימת הדורשת תהליך למידה ותרגול אינסופי.

טאיצ'י עם העולם הפנימי

אז יש טאיצ'י מול עצמנו, שבו בן הזוג שלנו הוא העולם הפנימי, התחושה שאנחנו פוגשים שם באותו הרגע. בטאיצ'י הפנימי הזה אנחנו לומדים לפגוש את כל מה שיש שם בפנים בעדינות מרבית, מתוך הקשבה, ללא ביקורת או ניסיון לשנות. אנחנו לומדים להרפות את ההתנגדות, להסכים לחוויה להיות ובעצם להיפתח אליה יותר ויותר. לעשות את התנועה ההפוכה מהאינסטינקט ולאפשר לחוויה הקשה או המורכבת עוד ועוד מקום, לשתף במפגש אתה את כל האורגניזם שלנו. ההרפיה הזו עשויה לאפשר לנו גם להיות פתוחים לכל הערוצים שבה יכולה החוויה להתפתח, לתנועה או לצעד הבא שמגיע ממנה. יכול להיווצר ריקוד עדין שבו החוויה צועדת בכל פעם עוד צעד קטן: עוד מילה,עוד דימוי, עוד תחושה, זיכרון שעולה פתאום, תנועה שבאה מהגוף, מחשבה חדשה. ואני מרפה אל מה שעולה, מאפשר לו להיות ואולי להתפתח שוב לצעד הבא; שוב אני מזהה, מאפשר, ממשיך לנוע עם הפרטנר הפנימי שלי.

נחזור לרגע אל העצב בשכמות. תרגול הטאיצ'י הסתיים אבל החוויה הרגשית עוד שם. אני מתיישב ומנסה לפגוש את התחושה באופן הכי פתוח ורפוי שאפשר. ההרפיה שקיימת כרגע בגוף לאחר התנועה מאוד עוזרת לי. אם אני נותן לה להשפיע עלי היא עוזרת לי להרפות גם רגשית ומחשבתית. אני חש את עצמי מרפה לתוך אזור שיש בו מודעות למה שקורה אבל עם מינימום הכוונה מבחינתי. "תשומת לב פריפריאלית" נהוג להגיד בטאיצ'י. באופן ספונטני עולה בי דימוי ויזואלי של ידיים נעימות וחמות שנוגעות ותומכות בשכמות, מעיין כמיהה למגע שם. אני מזהה את ההתנגדות שעולה בי כלפי הדימוי, בדמות ביקורת פנימית האומרת משהו כמו "איזה דימוי אינפנטילי". אבל יש בי מספיק ניסיון כדי לא לתת לביקורת הזו אחיזה ואני הולך עם הדימוי. אני נותן לו להתפתח והוא הופך ליותר ויותר תחושתי, ממש חוויה של אחזקה, של תמיכה. אני מזהה שזה מרגיש כמו תמיכה פיזית אבל יחד עם זה גם כמו תמיכה מאוד רגשית. ואז עולה בהפתעה זיכרון נוקב: זיכרון של ילד קטן מאוד בתוך חוויה של בדידות תהומית, של העדר מוחלט של תמיכה ונוכחות אנושית, חוויה קשה של כמיהה עמוקה ובלתי ממומשת, שמובילה לייאוש. שהופכת למן אמירה פנימית, ללא מילים, שאין בעולם מסביב את מה שאני באמת צריך. פשוט אין.  ואז אני מזהה איך כל המתח בגוף שלי הוא כמו ניסיון אחד ארוך להתמודד עם החוויה הזו. כאילו האורגניזם המיואש החליט להתמודד לבד, להחזיק לבד. והוא מוותר על התמיכה מבחוץ. אני גם רואה איך דווקא החוויה הטובה של התמיכה בשכמות, דווקא ההרפיה והתחושה הנעימה שבגוף, הן אלה שמאפשרות לי כרגע את המגע עם המקום הקשה כל-כך. שתי החוויות (הנעימה והקשה) ממשיכות להתקיים במקביל. אני מסמן את זה לעצמי ויוצא בעדינות מהתהליך, תוך שאני מנסה לשמור על המורכבות של כל המצב הזה בתוכי.

כן, יש דרך ללמוד ולהתפתח ללא שום ביקורת. יש אפשרות לפגוש את העולם הפנימי שלנו ממקום רפוי ומקבל לחלוטין, שמאפשר לאורגניזים לעשות את העבודה הכי עמוקה שלה הוא זקוק כדי להבריא ולצמוח. זה קשור באיזה גוון מאוד עדין של הסכמה פנימית לסמוך על האורגניזם, לסמוך על האנרגיה העדינה שבתוכו ומסביבו, לסמוך על התהליך. זה לא משהו שאנחנו יכולים לייצר מתוך רצון ומוטיבציה. זה דורש כל-כך הרבה סבלנות ותרגול, ואז בדיעבד מרגיש כל-כך פשוט.