בחירת בן זוג

איך, איך אפשר, תגידו לי אתם, בעצם לבחור בן (או בת) זוג? לפי מה אנחנו בוחרים? האם לפי ההרגשה בלבד? כלומר, האם זה שבטני מתהפכת בגללו, שרגשותי הכי סוערים לכבודו/ה הוא הוא האדם? או שאולי דווקא לפי שיקולים "הגיוניים" יותר כמו תכונותיו האישיותיות והגופניות, מצבו הכלכלי וקריטריונים אחרים? ואולי דווקא האהבה "בוחרת" אותי וסוחפת מבלי שארגיש, פנימה לאושר ולעושר עד היום הזה? לכל אחד מאיתנו יש את הדימוי והפנטזיה האישית לגבי איך זה אמור להיות, איך שזה היה אמור לקרות. ואם זה לא קרה, אז מה עושים? אולי צריך להחליף תכנית? אולי כדאי להפסיק לסמוך על הרגשות ולנסות לבחור אותם מתוך ההיגיון? או להיפך, לעזוב קצת את השיקולים הקרים ולתת לעצמי להיסחף ברגשות?

?מה בנו בוחר

כולנו היינו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים הגיוניים, ככאלה שיש להם שליטה, מסוימת לפחות, על הבחירות שלנו. אבל לא בטוח שתמיד זה כך. יתכן שיותר מדויק להגיד שיש בתוכנו מנגנון כלשהו של בחירה בבני זוג, שעובד כל הזמן מבלי שאנחנו מודעים אליו, ומוביל אותנו לבחור שוב ושוב מתוך קריטריונים עמוקים שכלל לא חשדנו בקיומם. אחרת איך נסביר את הדפוסים החוזרים שאנחנו פוגשים בעצמנו ובאחרים. במהלך השנים נתקלתי בהרבה דפוסים כאלה, חלקם אכזריים למדי: ראיתי את הנשים שתמיד שתמיד פוגשות את הבני-זונות, שבסופו של דבר גילו תמיד שהגבר שהן מתאהבות בו נמצא שם רק כדי לזיין וללכת; ראיתי את אלה שתמיד פוגשות בגברים שממוקדים אך ורק בצרכים של עצמם, שלא מסוגלים בכלל לזהות שיש צד שני במערכת היחסים; ראיתי את אלה שפוגשות תמיד את הגברים הכי מקסימים, יצירתיים כאלה, סופר אינטיליגנטיים, עד שמתברר שאין כל קשר בין המצגת החיצונית לבין הריק והעדר היכולת לקשר שבפנים; את אלה שמכירות שוב ושוב גברים שממש בנויים לקשר, והכל נראה טוב, עד המשבר המשמעותי הראשון, שבו הם בורחים כמו עכברים מהספינה הטובעת; ומן הסתם אני יכול להמשיך ולתת עוד ועוד דוגמאות.

אחרי מספר שנים כאלה כל אחת מהן משוכנעת ש"כל הגברים הם כאלה" פחות או יותר. ובצדק – רק את אלה הן פוגשות! ומה שהכי מפליא זה, שבכל התחלה חדשה של קשר היא משוכנעת שהפעם זה משהו אחר. איזה מעגל קסמים אכזרי! אני מאמין שעצם קיומו של מעגל הקסמים הזה מוכיח שהבחירה שלנו בבני זוג מקורה בדפוסים עמוקים שאינם זהים כלל עם השכבות החיצוניות, המודעות, הרצוניות שלנו. לכן אני מאמין גם, שכדי לשבור את המעגל הזה אנחנו חייבים לצלול לעומק. כל מיני אסטרטגיות, טקטיקות ושינון חוקי חיזור גבריים ונשיים, השגורים בצוות היועצות הקבועות שלנו בבר השכונתי, לא יעשו את העבודה. ומה זה אומר לצלול לעומק?

לצלול לעומק

אנחנו צריכים לפגוש ולהכיר את האימגו שלנו, כלומר את הדימוי הפנימי העמוק של בני זוג שמקנן בתוכנו, ומהווה בסופו של דבר את המגנט הקובע למי נימשך ומי ימשך אלינו. דימוי פנימי שמקורו במערכות היחסים המוקדמות שלנו, בהורים שלנו. אולי כדי להמחיש ניתן דוגמה, מקוצרת מאוד כמובן: ד' היא מאלה שכל הגברים שהיא פוגשת נראים בהתחלה הכי מקסימים בעולם, מהמבריקים והיצירתיים האלה, ותמיד תמיד מתגלים בסוף (או כבר די בהתחלה) כמי שבכלל לא מבחינים שבצד השני של הקשר יש מישהו, אדם אחר. בנרקיסיותם הם פשוט רגילים לראות רק את בבועתם משתקפת, לא משנה על מה הם מביטים. וכמה שד' נמשכת אליהם! שנים של אכזבות, וכאבים וקריסות לא שכנעו את האימגו שלה להרפות. אבל היה לה אומץ, והיא העזה להתבונן פנימה ולזהות, שבמקרה שלה שני הצדדים תורמים לעניין. גם אביה וגם אימה היו מרוכזים בעצמם בצורה קיצונית, אם כי כל אחד בדרך אחרת. ולא ניכנס כרגע לפרטים, אבל לד' התברר איך המצב, שבו היא לא באמת קיימת בתוך קשר, מרגיש לה כל-כך טבעי. מרגיש בבית, תרתי משמע. למעשה לקח הרבה זמן של התבוננות כדי בכלל להיות מסוגלת להבחין שכך מתנהגים אליה – קודם לכן זה היה עבורה "לבן על לבן". עם ההבחנה הזו משהו התחיל לקרות: בהדרגה היא החלה לרגוז ולכעוס על גברים שהפכו אותה לשקופה, או יותר נכון למראה, עד לבסוף היא החלה לחוש ממש דחייה מהם. הם הפסיקו להיות מושכים. לקח עוד זמן עד שאל החלל הזה יכלו להיכנס גם גברים מסוג אחר – אבל היא כבר עלתה על הדרך לשם. היא עלתה מהצלילה לעומק עם חמצן חדש מפעם בגופה.

כנסו לפרטים על הסדנה ליצירת קשר זוגי.