איך נפרדים

היינו רוצים לחשוב על מערכות יחסים כנצחיות, אבל זו לא האמת. כל מערכת יחסים, גם זו שנשבעים בה לנצח, מסתיימת (ואם החיים לא מסיימים אותה אז המוות…). סיום הקשר נראה לנו בדרך כלל כנקודה סופית, משהו שאינו חלק אינטגרלי מהקשר עצמו, אבל ניסיוני האישי והמקצועי לימד אותי שאין זה כך – פרידה היא חלק מהקשר, ואפילו חלק חשוב מאוד. למעשה הפרידה משקפת בדרך כלל בדיוק רב את מהות הקשר עצמו והדרך שבה היא מתרחשת תקבע יותר מכל את האופן שבו הקשר ישתמר בתוכנו – האם כחוויה שלילית אשר תקשה עלינו לפתח קשרים טובים בעתיד; או כגורם פנימי חיובי שיאפשר לנו לתת אמון ולהיפתח שוב לקשר ולאהבה?

 סגנונות שונים של פרידה

כל אחד מאיתנו נפרד בדרך אחרת, דרך שמשקפת את האישות שלנו ואת האופן שבו היא התעצבה בתוך מערכות היחסים במהלך החיים. בו בזמן אפשר גם להבחין במספר "סגנונות" פרידה, כלומר באוסף של דפוסים שניתן לזהות. ואולי אפילו חשוב לזהות כי המודעות אליהם עשויה לקבוע רבות ולהשפיע על התמונה כולה ברגעים הקריטיים של הפרידה. מובן שאין מדובר בסגנונות "טהורים", אלא באפיון כללי שמופיע בגרסאות שונות ובמידות שונות של עירוב עם סגנונות אחרים. אז אלה הם ארבעת הסגנונות שמצאתי לנכון לזהות ולתאר – ואני בטוח שאפשר עוד להוסיף ולדייק:

המתאדה

למתאדה קשה לעזוב את המערכת, הוא חושש שעזיבתו תאכזב ותפגע בצד השני, כך לפחות הוא מספר לעצמו. האמת היא שהוא מפחד מתחושות האשמה שעלולות להתעורר בו למראה הפגיעה בצד השני. הדרך שלו להתמודד עם מצב שבו מתחייבת פרידה היא באמצעות הפיכת הקשר לפחות ופחות משמעותי, עד שיתאפשר לו, כך הוא מדמיין במודע או שלא במודע, להתאדות מהקשר בלי לגרום כאב רב מדי (הרי הוא כבר לא כל-כך חשוב לצד השני…). התוצאה היא כמובן הפוכה – הצד השני חווה נטישה מתמשכת ובלתי מובנת, חש ספק לגבי אמיתות הקשר כולו. מתערער גם הסיכוי שהוא יוכל להמשיך בחייו עם זיכרון בונה ומחזק מהקשר שמסתיים כעת. יצא לי לראות לא אחת הורים לילדים שנאלצו להיפרד מהעולם בעקבות מחלה ממושכת. כאשר הם חשו שרגע המוות מתקרב והולך הם החלו בתהליך הדרגתי של התרחקות מהילדים, כדי "לחסוך מהם את הכאב". אבל כאב, עמוק ככל שיהיה, אנו מסוגלים בסופו של דבר להכיל ולעבד בתוכנו, בעוד שאת רגשות האשמה והפגיעה בערך העצמי שנובעת מההתרחקות אנו עלולים לשאת כפצע פעיל וכנזק, שייקח לנו שנים רבות להחלים ממנו, וגם זה רק אם נהיה מוכנים להשקיע את כל המאמץ הדרוש לריפוי. זה ההבדל בין כאב ובין נזק.

המפוצץ

המפוצץ נוהג לנהל מערכות יחסים עם עצמו, מבלי לשתף את הצד השני. הוא נפגע, כועס, זועם, חש קורבן, מתכנן תכניות נקמה ופרידה, וכל זאת מבלי לשתף במאומה את הצד השני. יום אחד הוא פשוט מטיל את הפצצה ומודיע שהקשר נגמר, ללא שום אזהרה מוקדמת, ומותיר את הזולת המום ומופתע. כל ניסיון ליצור דיאלוג במטרה לשקם את הקשר נתקל בהתנגדות, כי "עכשיו את נזכרת? עכשיו מאוחר מדי, היית צריכה להבין את כל זה קודם." אבל מובן שקודם היא לא יכלה להבין כלום, מהסיבה הפשוטה שיקירנו המפוצץ לא שיתף אותה בכלום מהעובר עליו. מאחורי הקושי של המפוצץ ליצור דיאלוג בתוך היחסים עומד הפחד מעימות, הפחד שאם ייחשפו רגשותיו האמתיים (כמו כעס, פגיעות וכדומה), לא יוכל הצד השני להכילם והוא יידחה. אבל מכיוון שלא כל-כך קל למפוצץ להודות שהוא כזה (מה שבפני עצמו היה יכול לשפר מאוד את מצב העניינים), הוא מפתח ציפייה להיות מובן בלי לעשות מאמץ לתקשר, מה שמוביל כמובן רק לעוד תסכול וכעס, עד רגע הפיצוץ הבלתי נמנע. על הפגיעה בזולת, שנותר במצב המום ופגוע, אין צורך להכביר מילים. למעשה אנשים שנעזבים באופן כזה מתנהגים פעמים רבות כסובלים מתסמונת פוסט-טרואמטית בנושא של קשרים.

ההורס

בעומק לבו מאמין ההורס שפירוק או עזיבה של קשר אינו דבר לגיטימי. בכלל, כדי לפעול בחיים לפי צו רצונו האישי הוא צריך להיות בטוח שיש לו סיבה מאוד מוצדקת. לכן, כדי לעזוב את המערכת הוא חייב למצוא דרך לקלקל אותה במידה כזו, עד שכל בר-דעת יוכל להגיד שהעזיבה שלו היא המעשה הכי מוצדק בעולם. ניתן לעשות זאת בקלות באמצעות ליבוי מריבות, פגיעה באמון וכיוצא באלה דרכים יצירתיות של קלקול יחסים. כאשר כל מה שנותר מהאהבה היא ערמה ענקית של קקה, יכול ההורס לצעוד בלב שקט, ובעיקר צודק, היישר אל הרס מערכת היחסים הבאה. כמובן שהמחיר והנזק עצומים: הוא לא לוקח אתו מפרידה לפרידה שום זיכרון או חוויה חיובית, שהיו עשויים לבנות את היסודות לאמון שלו בקשרים ובעולם בכלל, והוא מותיר אחריו שובל של כאב, פגיעה, כעס והרס. פעמים רבות אנו רואים כיצד זוגות שמתגרשים מצליחים למחוק לחלוטין כל זכר לאהבה ולקשר שהיה (ויש להניח שפעמים רבות באמת היתה שם קודם אהבה) ביניהם. לפחות הם יכולים לומר לעצמם שמזוגיות מחורבנת כזאת, באמת  מוצדק להיפרד.

המתמודד

המתמודד הוא זה שמבין שפרידה עשויה להיות החלק המשמעותי ביותר בקשר. הוא מבין שכאשר מתרחשת פרידה מלאה וטובה, נותר טעם חיובי מהקשר כחלק בנפש עצמה, החלק בנו שאומר "כן" לחיים, למרות הכאב הבלתי נמנע שבהם. המתמודד מבין היטב שאין פרידה ללא כאב, תסכול ופעמים רבות אף כעס. הוא אינו מנסה להימנע מרגשות אלה בתוכו ואינו נבהל כשהם מופיעים אצל הזולת. כך הוא מוכן לסיים ולהיפרד תוך כדי שהוא שומר על קשר-עין עם הצד השני, ובכך מאפשר את תהליך האבל, אשר נמצא בכל סיום ופרידה. ברור שאין הוא עושה לעצמו חיים קלים, המתמודד. הוא מתייצב שוב ושוב מול הפרדוקס הבסיסי ביותר של הקיום: מה הטעם להתקשר, להתחייב ולאהוב, אם בסופו של דבר נצטרך תמיד לפגוש בכאב האבדן? אבל דווקא מסיבה זאת הוא מרוויח באופן מסתורי תחושה הולכת וגדלה של חיוֶת, של עוצמה ושל אהבה.

האפשרות לשנות דפוסים

כמו דפוסים אחרים של קשר כך גם דפוסי הפרידה – עמוקים, עתיקים וקשים לשינוי. וכמו הדפוסים האחרים גם כאן יכול משהו להתרכך, להתגמש, להיפתח כאשר מודעות ותשומת לב לא שיפוטית נכנסת לתמונה. אני מניח שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו ביותר מדפוס אחד של פרידה, ואולי אפילו בכולם. אם נדע לזהות, נוכל אולי לאפשר לעצמנו בפעם הבאה להיפרד באופן מלא יותר, פרידה אשר מאפשרת למשהו בתוכנו להיות שלם יותר למרות השבר.