מתים לחיות  / רוני כצמן

כתבה של רוני כצמן שהתפרסמה באחד מגליונות הירחון חיים אחרים.

 

האם אפשר לרתום את הכוח המטלטל של המפגש עם ודאות מותנו בעתיד כדי לעמוד מול חיינו בהווה? רוני כצמן השתתפה בסדנה "על החיים ועל המוות" וחוותה יחד עם המשתתפים האחרים איך אפשר ללכת עד הקצה… ולחזור לחיים

"לו יכולתי לחיות את חיי מחדש…בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות, לא הייתי משתדל להיות כל-כך מושלם, הייתי יותר רפוי, הייתי יותר טיפש ממה שהייתי, מעט דברים הייתי לוקח ברצינות, הייתי פחות מלוטש, הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי נוסע יותר, מתבונן יותר בשקיעות, מטפס יותר על הרים, שוחה בנהרות רבים יותר. הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם, הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית. הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות בעיות מדומות… לו חיי היו שוב לפני… אבל אתם רואים… אני בן שמונים וחמש ואני יודע שאני הולך למות" (חורחה לואיס בורחס)

סוד ידוע הוא כי המפגש עם המוות עשוי לגרום להתעוררות ולשינוי מהותי בחיים. עבורי התבררה האמת הזו לפני כמה שנים, בעודי שרויה בתקופה מתמשכת של עצב עמוק. באחד הימים, ברגע נדיר של בהירות, יכולתי לצפות מהצד ולראות כיצד אני מכלה את הזמן הקצוב מאוד שניתן לי, בהתפלשות ברחמים עצמיים ובהתייחסות רצינית מדי לעצמי, ל"בעיות" שלי, ולחיים. השאלה שניקרה במוחי באותו רגע היתה: "ומה עם כל זה, כלומר החיים שלי, ייגמרו ממש עכשיו?" לרגע קצר שכחתי מעצמי ותחושה של הקלה, שחרור מדאגות ושמחה בחלקי הציפה אותי.

היא לא נשארה לאורך זמן, כמובן, ובאו החיים ושטפו אותי הלאה והלאה. אבל משהו בחוויה ההיא, במפגש הקרוב אם האפשרות של סוף, היווה כלי חדש, מעין מפתח, שעתיד לחלץ אותי ממצבים בלתי אפשריים: גם היום כשאני נופלת אל הנגטיביות המתקרבנת ואל התייחסות כבדת משקל לסוגיות בוערות, באה נוכחותו האפשרית של המוות להזכירני שהכול זמני, שזה יכול להיגמר כבר מחר, ושאם לא אשים לב יוחמץ הרגע היקר הזה. עם השנים התקרבתי, אם אפשר לכנות זאת כך, אל המוות. אולי בגלל חוסר היכולת לתפוס את הסופיות שבסוף, אני שבה ומתעסקת בו. בוחנת את כל היבטיו. לומדת אותו. מנסה להפוך אותו לבן בית או לפחות לבן לוויה. לכן שהתקשר עורך העיתון לשאול אם אהיה מוכנה להשתתף בסדנה על המוות לא השתהיתי יותר מדי לפני שהסכמתי.

נפרדים מהעולם

התפאורה לסדנת סופשבוע ששמה "על החיים ועל המוות", היתה מושלמת: בחוץ היו כבר סימנים ברורים של סוף הקיץ, וגם סוף השנה העברית – תקופה שיש בה תחושה של סיום מעגלים וחשבון נפש. במקרה, או שלא, היא נערכה בבית יפהפה, מרחק כמה פסיעות מחוף הים. אל תוך החלל המעוצב בנועם יוצא דופן, נכנסו ובאו כל גרמי השמים, החול והים, רשרוש של המים ובהמשך גם תפילת האדם.

לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולכת כשהזדרזתי להסכים להשתתף, אבל במבט לאחור היו סימנים מקדימים לעוצמה העומדת להתרגש עלי. הבטן שלי קירקשה עוד מאמצע השבוע. גם תגובות סביבתי הקרובה למהלך הצפוי, העידו על שוני מסוים: את מקומה של ההתעניינות הסקרנית בשעשועי סוף השבוע שלי תפסה בהלה קטנה, רתיעה ומבט שאומר משהו כמו: מה חסר לך בחיים שאת מתעקשת להתעסק כל הזמן במוות? אבל כשבועז שביט, מנחה הסדנה, הכתיב לי שאלה שבה נתבקשתי להרהר לפני בואי, כבר ניצתה בתוכי מיני-פאניקה: "אילו היית עומדת למות ולהיפרד מהעולם," שאל, "אילו שלושה דברים היו מקשים עליך את הפרידה?"

"מה באמת מביא אותי לסדנה?" זו היתה השאלה השנייה שהופנתה אלי, כמו גם אל יתר הנוכחים (בעיקר הנוכחות) מיד בפתיחת הסדנה. אחת המשתתפות, צעירה מאוד, סיפרה בדמעות על מחלת הסרטן שבה לקתה וממנה החלימה בשנה האחרונה. בן זוגה, שאיבד רק לפני כמה חודשים את אמו (מאותה מחלה) סיפר שהמפגש האינטנסיבי והקרוב עם המוות הסיט את חייו מהמסלול שבו התנהלו עד אז, והוא מתקשה למצוא טעם להמשיך ללכת בו. אבל היו גם סיפורים פחות דרמטיים: עובדת בהוספיס לחולי סרטן, שעל אף העבודה לצד המוות מרגישה מנותקת רגשית. פסיכולוגית מבוקשת שיש לה הכול ומרגישה שבעצם אין לה כלום. תרפיסטית שלא מצליחה להחליט אם להישאר או ללכת מיחסים בלתי מספקים עם בעלה ועוד. אין סוף סיבות לעסוק במוות. ובחיים.

טעימה מתודעת הסוף

"ההתבוננות במוות אינה אמורה להיות מפחידה או מדכאת. למה אי אפשר להרהר במוות ברגע של השראה, כשאנו רגועים ונינוחים, תוך כדי שכיבה במיטה או בזמן חופשה או הקשבה למוסיקה נעימה במיוחד? למה לא לחשוב על הנושא כאשר אנו שמחים, בבריאות מצוינת, בטוחים ומרגישים טוב?"

(סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר החיים והמתים הטיבטי", עמ' 45)

עבור בועז שביט המפגש עם המוות התרחש עוד שהיה נער: "ההכרה שגם אני אמות ביום מן הימים הכניסה הרבה אי-שקט פנימי. היא שברה את המשוואה של החיים, והעלתה את השאלה הגדולה של החיים: אם אני אמות, אז מה זה החיים האלה? בשביל מה? לא יכולתי להסכים שהחיים ניתנו לי רק כדי שאלמד בבית ספר, אשרת בצבא ואשלם בבוא היום משכנתא. הבנתי שהחיים הם חידה שאסור לי להתייחס אליה כאל מובן מאליו."

לפני כשבע שנים (נכון לזמן כתיבת הכתבה…) החל לעבוד כמטפל עם קבוצת חולי סרטן ושם חיכתה לו חוויה שחיברה אותו אל התהיות המוקדמות ההן: "דווקא שם, בקרב האנשים שעמדו עם הגב אל המוות, התחוללו שינויים מדהימים. שינויים חיצוניים כמו לעזוב את העבודה או את היחסים או לשנות את התזונה אבל גם שינויים פנימיים עמוקים: סדרי העדיפויות התחדדו. לא היתה יותר שאלה, היה ברור מה חשוב ומה פחות חשוב." בעקבות חוויה זו הבין בועז את העוצמה האדירה ורבת המשמעות לחיים, הטמונה במוות. הסדנה "על חיים ועל המוות", שאותה הוא מעביר זה ארבע שנים היא ניסיון להעניק "טעימה" מתודעת הסוף, גם לאנשים בריאים. "אם משהו מזה יחדור פנימה, כל היתר כבר יקרה מעצמו," הוא אומר.

ה"חומרים" שמציפה הסדנה לקוחים מהחיים. לכאורה, הם יכלו להיחשף גם בסדנאות שעוסקות בנושאים אחרים. היינו צריכים, למשל, לברר מה הם העניינים הלא-סגורים שאותם אנחנו מחזיקים בקשרים עם יקירינו ואהובינו: הכעסים, הטינות, האכזבות, הפגיעות שלא נמחלו, התסכולים, ההחמצות. כולנו סוחבים "תיק" עמוס ולעיתים די באווירת הקבוצה, במעט תשומת לב ובמודעות כדי לגרום לתכניו להישפך החוצה. בכל זאת, משהו בסדנה הזו היה שונה.

קשה להסביר את זה במילים. היתה תחושה עמוקה ועם זאת מאוד מעודנת של נוכחות אחרת: כמו היה הסוף מתקרב ובא. כאילו רק בעצם הדיבור עליו הגיע המוות, בכבודו ובעצמו, להשתתף בסדנה. אל בין הכתלים התגנבה תחושת דחיפות ובהילות, שדחקה בכל המשתתפים להוציא, "לעבוד", לסגור את מה שחייב להיסגר. כאילו אין יותר זמן – "עכשיו או לעולם לא". ראוי לציין כי המרחב האנרגטי הייחודי והאינטנסיבי הזה, נעטף בחיבוק המכיל-כול של בועז ושל חיה שריר שסייעה בהנחיה. יחדיו הם תמכו בכל מה שביקש להתבטא, במידה שווה לכל מה שביקש להשאר חבוי. זה היה ללא ספק מרחב בטוח ומוגן.

אל המרחב הזה נוסף עוד גורם מייצב, מעגֵן, וכבד משקל, תרתי משמע: האוכל. אל פינת הקפה לא הפסיקו לזרום שפע מטעמים, מעשה ידיה של יעל, אשתו של בועז. סוגים שונים של עוגות, עוגיות ומאפים לצד השתייה החמה או הקרה, הפסקות וארוחות צהריים וערב עשירות ומגוונות, שלא היו מביישות מסעדת גורמה. העיסוק באוכל לצד העיסוק במוות לא היה מקרי. ככל שהתקדם התהליך, הרגשתי צורך עצום לפצות, לכסות על הכאב שנחשף. "זוהי תגובה הישרדותית טבעית," אומר בועז, "האוכל מפצה על ההתמודדות הקשה מול המוות. מעבר לזה המוות מאוד מחדד את הרגישות לפרטים הקטנים. הוא מדגיש את החיים על כל גוניהם ולכן חשוב לי שהאוכל בסדנה יהיה טעים ומענג במיוחד, שניתן יהיה להרגיש אותו על כל הניואנסים שבו."

רגע לפני "המוות"

"קבלת המוות משנה גם את גישתנו לחיים: כאשר מגלים את הקשר הבסיסי בין החיים למוות, יכול הדבר לחולל ריפוי דרמטי" (סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר החיים והמתים הטיבטי", עמ' 43)

אם היום הראשון של הסדנה התמקד בריכוך ההגנות, כניסה פנימה ויצירת האווירה הנכונה לעבודה, ביום השני ניגשנו ישירות לעניין שלשמו התכנסנו. לא עוד שיחות על מוות, אלא התנסות ישירה בדבר עצמו. על סף "מותנו" נאלצנו לשחרר את כל ההחזקות ולהיפרד מתבניות חשיבה או תפיסה, שהפכו עם השנים לזהות, שעמה אנו מסתובבים בעולם. נשמע מפחיד?

ע' לדוגמה, היתה צריכה להיפרד ממשא האחריות שהיא נושאת על כל סביבתה. היא אומנם צעירה אבל מאז ומעולם היא נסחבת עם תחושת חובה לרצות את סביבתה ולגרום לה להרגיש נוח. היא נתבקשה לעבור בין המשתתפים ובסימולציה מול דמויות המפתח בחייה להגיד את המשפט: "אלה החיים שלי, ואני לא חייבת לך שום דבר." רק כאשר האדם שמולו עמדה השתכנע שהיא באמת מתכוונת למה שאמרה, היא יכלה להמשיך ולהתקדם במעגל.

בשביל ע' זאת היתה משימה בלתי אפשרית. מול כל אחד שנעצרה היא גימגמה בהתחלה, כמו לעצמה: "אבל איך אני יכולה להגיד לו דבר כזה? אני חייבת לו את החיים שלי."

ב', עובדת סוציאלית כבת 50, שקטה, חריפה וביישנית. תפקיד חייה היה "לדאוג לכולם" ולכן היא מעולם לא דרשה לעצמה דבר ולא הרשתה לעצמה ליהנות. לפני "מותה" קיבלה ב' הזדמנות נוספת: היא נתבקשה לרקוד מול כל הקבוצה ולהרשות לגוף שלה להרגיש את המוזיקה, להתמסר אליה ולבטא כל מה שרוצה להתבטא. בהתחלה נעה בצעדים קטנים ומדודים, כאילו ביקשה להקטין את מקומה על הבמה שנפרשה פתאום מתחת לרגליה. היא עצמה עיניים ואט-אט החלו תנועותיה להתרחב. החזקתי את עצמי לא לקום ולרקוד איתה.

והיו עוד: ל' עברה בינינו וביקשה שניתן לה משהו שאין לה, כדי לחוות את התחושה של הזדקקות, ממנה ביקשה להימנע כל חייה. ל-א' התגשמה הפנטזיה, שאותה חולקים כמעט כל בני האדם, לשמוע מה אומרים עליה אחרי מותה ו-ש' היתה צריכה לעמוד מול "העולם" ולהכריז בפניו ש"זאת אני! ולא אכפת לי מה את/ה חושב/ת עלי."

כשהגיע תורי כבר הייתי מוצפת לגמרי. לאורך כל היום הרגשתי כאב פיזי ונפשי בעוצמה עזה ביותר. מועקה סמיכה בטעם של החמצה עטפה את כל-כולי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על החיים שיכלו להיות ולא יהיו עוד. על החיים שלא נחיו. על האבסורד שגורם לכולנו להימנע מעצמנו ומהחיים ורק ללכת לצדם חצי-חיים או חיים-בקושי ועל הפרדוקס המטורף והאכזרי שאותן התבניות אשר הורגלנו אליהן, הן אלה אשר מונעות מאתנו לחיות את החיים הראויים בעינינו. הרגשתי עצב אדיר ואולי גם קצת ייאוש מול כל מה שעוד נותר לי לסגור, טרם מותי.

המשימה שלי היתה לסלוח. בהתחלה לא ממש ידעתי על מה, אבל החלטתי להיענות למשימה. מהר מאוד ומבלי שאברור כמנהגי את המילים יצאה מתוכי הלבה הרותחת. הישר מתוך לועו של הר הגעש המלחש, שמעליו מתרחשים חיי ושאליו מובילים כל השבילים: הילדות בקיבוץ, טראומת הלינה המשותפת, התפקיד שלקחתי על עצמי בתוך משפחתי, הדמות שהייתי בתוך החברה הקטנה והסגורה שבה גדלתי. התשוקה להיות שייכת ואהובה, המחיר ששילמתי לשם כך, הדחף ללכת רחוק, רחוק, רחוק.

בדיעבד, אני לא בטוחה שבאמת סלחתי, במובן העמוק והחומל של סליחה. אבל ניתנה לי הזדמנות להגיד בקול, קבל עם, על מה אני "יושבת", מה אני מחזיקה וממה אני צריכה להיפרד. פתאום יכולתי לשמוע ולראות איזה שק רובץ לי כל הזמן על הכתפיים. ואני בכלל לא שמתי לב…

הפחד מאובדן שליטה

למה זה כל כך מפחיד למות?

בועז שביט: "מה שאנחנו צריכים לשחרר מול המוות הוא לא פחות מהכול. וזה מאוד קשה. מה שמת זו העטיפה החיצונית, 'האני' או ה'אגו' – כל הדפוסים והתבניות הישנות שהתעטפנו בהן לאורך החיים כדי להרגיש ביטחון. בתהליך המיתה הם מתקלפים ולכן המוות הוא גם אובדן השליטה האולטימטיבי: כשאתה עומד מולו אתה לא יכול יותר 'לנהל' את החיים שלך, או 'להנדס' אותם לפי איך שנראה לך. אתה גם לא יכול להמשיך להעמיד פנים שאתה שולט במצב. זה מצב מאוד מאיים שכולנו נמנעים ממנו ככל יכולתנו. המוות לא מציב בררות. פחד נוסף הוא אובדן המשמעות של כל מה שהקנה לחיים שלנו משמעות, כלומר כל מה שצברנו לאורך החיים: כסף, השכלה, חוכמה, הארה. המוות מאפס את כל אלה. הוא מרוקן אותם מתוכן.

"בנוסף המוות הוא פרידה. אם החיים הם קשר, המוות הוא חלק ממנו. הוא בא בסוף. הקושי שלי בלחיות (להיות בקשר) יהיה בדיוק אותו הקושי שאחווה בבואי להיפרד מהחיים. גם לאורך החיים, אנחנו מתקשים להיפרד ולעיתים עושים הכול כדי שלא להיפרד כמו שצריך. אנחנו מתאדים, נעלמים, הורסים את מה שהיה כדי שאפשר יהיה ללכת. הסדנה מציעה אפשרות אחרת. מול החוויה האינטנסיבית של ה'מוות', אפשר לראות את הקושי, ולשחרר אותו. אחרי הפרידה הזו, הרבה דברים כבר קורים מאליו."

בבוקר שלמחרת הסדנה בקושי יכולתי לצאת מהמיטה. כל הגוף כאב לי. לא ידעתי להחליט אם העובדה שיש חיים אחרי המוות מנחמת או לא, אבל החיים שחיכו לי מחוץ למיטה, היו מעל ומעבר לכל דילמה והייתי צריכה להמשיך לצעוד בהם. במשך תקופה מסוימת צימצמתי את פעילותי למינימום ההכרחי ובדקתי בזכוכית מגדלת כל עשייה, כל בחירה, כל סיטואציה שנקרתה בדרכי. עקבות הטלטלה שחוויתי בסדנה נראו בכל מקום והתחושה שמשהו משמעותי, מהותי, התרחש בחיים שלי ליוותה אותי עוד זמן רב. ממרחק של זמן אני יכולה להגיד ללא שמץ של אירוניה כי הסדנה הזו הפכה לנקודת ציון בחיי.

למשל, החלטתי להפסיק לדחות את הקץ באשר להחלטה ללכת ללמוד. שנים אני מתלבטת, בוחנת כל אפשרות על כל היבטיה, עד שזונחת אותה וממשיכה לחכות שמשהו יבוא ויציג את עצמו. בעקבות הסדנה התחלתי ללמוד קדרות, חלום עתיק יומין שמחכה כל השנים ל"פנסיה", לשנים שבהן, ודאי אולי, הזמן והכסף יהיו מצויים בנדיבות בכיסי. ובכן: לא עוד. מי יודע עוד כמה זמן יש לי לחיות? אני רוצה לממש עכשיו. אין זמן. אין זמן אחר.

בעת הכנת הכתבה יצרתי קשר עם כמה ממשתתפי הסדנה, לבדוק לאן המשיכה זרימת חייהם בעקבות אותו סופשבוע. ע', למשל, שהרגישה "חייבת" לכל העולם, שיחררה את עצמה מאחיזתם של הכבלים ומצאה את הכוחות לסמוך על עצמה, להיפרד ממערכת יחסים שלא היתה שלמה עמה: "המשפט 'אלה החיים שלי' חדר מאוד עמוק," היא משחזרת, "המיקוד עבר אלי: פתאום הבנתי שהחיים שלי הם רק שלי ושלאף אחד אין זכות להגיד לי איך לחיות אותם. האחריות ל'איך' שאני חיה היא רק עלי. זה נתן לי פוש אדיר."

"החוויה היתה רבת עוצמה עבורי," מודה כ', "מעבר לעובדה שקיבלתי כוח להשלים עם מותה של אמי, מצאתי גם כוחות לעזוב את העבודה שלא אהבתי ולהקדיש יותר זמן לתחביבים שלי. למה שאני באמת אוהב לעשות. זה נשמע אולי בנאלי אבל ההרגשה שצריך למצות את החיים מאוד התחזקה בתוכי."

וגם א' מרגישה הרבה יותר חיה מאז הסדנה: "התהליך שעברתי הביא אותי להרגשה כואבת של פספוס," היא אומרת, "למה חייתי כל כך בקטן? למה לא אפשרתי לעצמי? למה אני מחכה כל הזמן שהסביבה תאשר אותי?" הסדנה שחררה ממני את התחושה של חוסר ערך עצמי שעלתה מאז ומעולם במפגש עם אנשים זרים ועם העולם. היום אני מעזה הרבה יותר ובטוחה בעצמי. היום אני לא צריכה למות כדי לראות את היופי שלי."

 

מאמרים