מוות, חרדה ומשמעות החיים

המוות הוא העובדה היסודית והמשמעותית ביותר של חיינו, ובו בזמן המוות הוא הנושא האחרון שרובנו נבחר לפגוש. זה נראה לנו חולני, מיותר, מפחיד, נוגד את החיים ומדכא. אבל בלי לגעת במוות רוב החיים שלנו מבוססים על שקר. כל עוד אנחנו מכחישים את המוות אנחנו יכולים לספר לעצמנו שיום אחד נרגיש באמת טוב, שהחיים האמיתיים עוד לפנינו, שאנחנו יכולים לוותר לעצמנו כי יש זמן לתקן, שיום אחד עוד נגשים את חלומותינו, וכו' וכו'. אבל מה באמת קורה אם אנחנו מסכימים להרהר במוות של עצמנו? מה מתרחש בתוכנו כשאנחנו מוכנים להכיר, לרגע, בוודאות הבלתי נמנעת של מותנו אנו, של כל מי שיקר וקרוב לנו, ובהבנה שהוא יכול להגיע בכל רגע וזמן ללא כל שליטה שלנו? מה באמת קורה אז?

בתרבות שלנו יש לרובנו אוסף של קונוטציות שליליות מידיות למוות. המוות הוא סוג של כישלון של הרפואה, תופעה בלתי הגיונית שאינה מתיישבת עם תפיסת החיים שלנו. כיצד ניתן לחיות בשלום עם מסלול חיים שבו אנו אמורים לגדול, להתפתח, להצליח ולצבור, כאשר אנו יודעים שכל זה פשוט נגמר ונמחק יום אחד? כל אחד מאיתנו חי כאינדיבידואל, יישות נפרדת, אשר מצפה מעצמה להצדיק את קיומה ע"י המאמץ להיות "מישהו" בעל משמעות וערך, ולא משנה אם הערך הזה מוקנה ע"י צבירת נכסים חומריים, הצלחות, השפעה, כבוד, ביטוי, רוחניות או כל דבר אחר – המאמץ הוא אותו המאמץ. אבל אם נכניס את המוות למשוואה הזו הוא יהפוך את כל המאמץ הזה למגוחך. במקרה הטוב יקברו אותנו עם זהבנו, או שאולי נתנחם בהשפעה שהותרנו אחרינו, או אפילו נסתפק בנחמה של תיאורית גלגולים כזו או אחרת. אבל מתים לא מתנחמים ושום רעיון או תיאוריה לא משנים את העובדה היסודית שהחיים האלה שלי יגיעו אל קיצם ואיתם כל מה שאני מכיר בתור "אני". אז ברור שבחברה שלנו נמנעים בדרך כלל מכל דיון והרהור מעמיק במוות עצמו, ומסתפקים בעיסוק בשכול ובאבל ובפיתוח אין סופי של אמצעי מניעה רפואיים, שמגיעים פעמים רבות לידי אבסורד מוחלט, ושבכל מקרה לא משנים את שיעור התמותה באוכלוסיה הכללית, שהוא כידוע 100 אחוז!

תרבות של הכחשת המוות

התוצאה של הכחשת המוות בתרבות שלנו היא הרת אסון. היא גורמת לנו להאמין אמון מוחלט בגרסה הרשמית לגבי מה הם החיים ואיך אני אמור להתנהל בתוכם, מבלי לעצור אף פעם כדי לשאול את עצמי את השאלות היסודיות ביותר על עצמי ועל חיי. גם אם כן נעצור ונשאל ספק רב אם יהיו בידנו הכלים להעמיק באמת בשאלות הללו, ואפילו המידע והעזרה שנוכל לקבל מסביבתנו יסתכמו בסופו של דבר בהמלצה לאמץ מערך רעיונות אלטרנטיבי כזה או אחר (דתי, רוחני, פסיכולוגי…). אבל אם נהיה מספיק כנים עם עצמנו נאלץ להודות ששום רעיון או גישה אינם פותרים באמת את המצוקה הפנימית שלנו. וכך, רבים הם אלה מאיתנו הנושאים בעול החיים מתוך תחושה ששום דבר לא באמת מספק אותם; שהחיים ה"אמיתיים" זורמים לידם מבלי שהם יודעים את הסוד איך לגעת בהם; מתוך חרדה עמוקה שכל דבר טוב עתיד להסתיים באבדן; מתוך דיכאון של חוסר משמעות אמתית לשום דבר; תוך ניסיונות נואשים "לחיות" כמה שיותר את הרגע; מתוך חוסר יכולת להתקשר באמת בגלל כאב האבדן הצפוי בכל קשר; מתוך ניסיון פתטי להוכיח לעצמי ולעולם שאני "משהו" ולא השום-דבר שבסוף אהיה; מתוך תחושת חוסר אונים עמוקה מכך שעל העניין הכי חשוב, עצם החיים שלי, אין לי שום שליטה.

אז האם אני יכול לאפשר לעצמי לעצור לרגע ולהתבונן מה קורה בתוכי כשאני מסכים להכיר במוות, מסכים להעלות אותו מקורי העכביש של הטשטוש והשכחה? רוב חיינו אנו נמנעים מכך ונקלעים לפרדוכס אכזרי: עובדת המוות, הן שלנו והן של כל היקר לנו, מקננת לה בדמדומי ההכרה, ומבלי לתת את דעתנו הישירה על כך, אנו חיים מתוך פחד האבדן. וככל שיש לנו יותר אנו נידונים לאבד יותר. ככל שניתן לעצמנו להיות בקשר (אל יקירנו, אל מעשינו, אל הסובב אותנו, אל עצמנו), כך עלול האבדן להכאיב יותר. או במילים אחרות, אנו פוחדים (שוב, לא במודע) שככל שנהיה "חיים" יותר כך יש לנו יותר מה להפסיד במותינו. ומכאן קצרה הדרך לצמצם את עצמנו כדי לצמצם את הכאב ואת החרדה. כאילו שאם נרגיש פחות, נהיה קשורים פחות, מחוברים פחות, חיים פחות – נוכל להכהות את עוקצו של המוות. התוצאה הטראגית היא סוג של מוות בעודנו בחיים – אמנם יש לנו תעודת זהות ולא תעודת פטירה, מה שמוכיח שבמחשבים של משרד הפנים אנו מוכרים כ"חיים", אבל בפועל אנחנו סוגרים את עצמנו מלחיות באמת, מקהים את עומקי הקשרים שאנו מסוגלים לחוות, מצמצמים את עוצמות ואפשרויות הביטוי שלנו, מחזיקים בשליטה את פוטנציאל הרגש ונמנעים בכל יכולתנו מלשאול את עצמנו את השאלות העמוקות ביותר, שעלולות לערער על המבנה והסדר הקיים שבנינו לנו.

אם נבחן את חיינו באומץ אל מול עובדת הסופיות שלהם, נגלה כמעט בוודאות שאת הרוב הגדול של האנרגיה שניתנה לנו לתקופת החיים הזו אנחנו מוציאים על התארגנות ברמות שונות. אנחנו מתארגנים כדי להתפרנס ולשרוד, כדי ליצור לעצמנו מקום ומעמד, מתארגנים מול מערכות היחסים שלנו, מארגנים לעצמנו אישיות ואופי, תפיסת עולם בתחומים רבים, מנסים נואשות להתארגן מול כל תהפוכות הטלנובלה של עלילת חיינו והעלילות של האחרים הסובבים אותנו, ובאנרגיה המעטה שנותרת מחפשים קצת עונג וסיפוק. כמעט לעולם איננו עוצרים לשאול מה זה כל הסיפור הזה? מאיפה אני בא ולאן אני הולך? בטרם אנו מספיקים להיזכר שהשאלות האלה היו אמיתיות עבורנו פעם (אולי בגיל הנעורים, אולי לרגע בעקבות משבר קשה בחיים), אנחנו מזדקנים ומתים, עם טעם ברור או מטושטש של החמצה. מר לנו בפה. עוד לא הספקנו לגהק והופ… חלפו להם החיים, מלאים וגדושים בהמון טוב ורע, היה בהם הכול, פרט לדבר הכי חשוב, הדבר האמיתי שבשבילו הגעתי לחיים האלה, ושאני לא ממש זוכר מה הוא, רק מרגיש בחסרונו…

תגובות אופייניות להתמודדות עם המוות

במהלך השנים של עבודה עם אנשים המתמודדים עם המוות בחייהם, בעיקר חולי סרטן ובני משפחותיהם, נפגשתי במספר השפעות של עובדת המוות עליהם – אלה מהם שהיו מסוגלים לאפשר לעצמם להתמודד עם העובדה הזו, ואני חייב לציין שאפילו כאן מדובר במיעוט. תגובה אופיינית אחת אני מכנה "עוד לא הייתי באלסקה". במקרים כאלה חוסר האפשרות להמשיך ולהכחיש את המוות מעוררת את התחושה שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה להספיק לפני מותי – הרבה דברים שדחיתי, שפחדתי מהם או שלא החשבתי כאפשריים עבורי בחיים האלה. כתוצאה מכך ראיתי אנשים שעוזבים סוף-סוף עבודה שלא אהבו במשך כל חייהם ולפעמים מחליפים אותה בעיסוק שעד היום היה בחזקת פנטסיה; עוזבים מערכות יחסים מרכזיות ויוצרים חדשות; נוסעים ל"אלסקה" או לכל מקום אחר; משנים סגנון חיים, לפעמים באופן דרמטי; וכן הלאה שינויים והחלטות שכאלה. פעמים רבות, לאחר שהסערה נרגעת, מסתבר שהשינויים הללו היו חשובים מאוד, אבל שבאיזשהו אופן הם לא עונים על השאלות העמוקות יותר שמתעוררות במצב החדש. במקרים כאלה (ולפעמים באופן בלתי תלוי), מתעורר תהליך מופנם יותר של ברור סדרי העדיפויות בחיים. כדברי האמרה המוכרת "על ערש דווי אף אדם עוד לא אמר שהוא לא בילה מספיק זמן במשרד…", מגלים אנשים אלה שהמשמעות העמוקה של חייהם נמצאת יותר במערכות היחסים הקרובות שלהם ופחות בכל הפרויקטים שהם לקחו על עצמם במהלך החיים. במילים אחרות, הם מגלים שוב את האהבה: הם חוזרים להשקיע, והפעם מכל הלב, בקשר עם הילדים, עם בני הזוג, עם החברים הכי קרובים, ויתכן שדרך התהליך הזה חלקם חווים איזו הפשרה של המעטפת האגוצנטרית שסוגרת עלינו בדרך-כלל מן העולם ודנה אותנו לקיום בעל אופי של בידוד ומאבק.

?מי אני

אלה מן המתמודדים שנתנו לעובדת המוות לחלחל עמוק עוד יותר, תיארו בפני עוד השפעה: מאין פתיחות ורגישות לחיים ולעולם שהולכות ומתעצמות. אם קודם היה צורך בחיפוש אחר גירויים חזקים והתרגשויות עוצמתיות, הרי שכעת כל עלה נושר או חיוך של אדם קרוב מרגשים וממלאים ודי בהם. עובדת הסופיות שהופנמה לעומק מגבירה את הערנות לכל רגע בחיים, ליופי שטמון בתוך הפרטים הקטנים, שבדרך כלל נלקחים כמובן מאיליו.

יחידי הסגולה הללו, אשר נותנים למוות לחלחל פנימה לעומק, עשויים לפגוש עוד מישור של שאלות, אשר עבורי באופן אישי הן החשובות והטורדות ביותר: העובדה שאני אמות, שכל מסע החיים כפי שאני מכיר אותו עומד להיגמר ולחלוף, מעוררת אצלי את השאלה "מי הוא זה שחי?" מי הוא זה שנולד ומת? האם זה הגוף הזה שיושב כרגע על הכיסא וכותב? האם אלה המחשבות שחולפות בראשי? האם אלה הרגשות והחוויות שבגופי? או אולי זו התחושה הבסיסית הזו של "אני", שנדמה לי שמקננת לה שם ברקע? בחוויה שלי אף תשובה לא מספקת, ונוצר תהליך של אלימינציה: זה ברור שאני לא הגוף, לא המחשבות, לא הרגשות, לא שום דבר שאני יכול להצביע או להבין אותו. נותרת רק השאלה "מי אני?"

אני מאמין שההרהור הזה הוא אוניברסאלי, ועובר למעשה בנפשו של כל אדם בשלב מסוים (אני זוכר אותו היטב כבר מהילדות), אלא שלרוב הוא עטוף באין סוף שכבות של טשטוש והכחשה. ההכרה במוות יוצרת דחף להבין, בעוד מועד, מי אני באמת.

אחד הסיפורים המדהימים של כוחו של התהליך הזה הוא סיפורו של המורה ההודי ראמאנה מהרשי, שחי בהודו בתחילת המאה העשרים. אני מביא כאן בתרגום חופשי שלי את הסיפור שהוא סיפר בעצמו :

"זה היה כשישה שבועות לפני שעזבתי את מדוראי לתמיד שהשינוי הגדול בחיי התרחש. זה היה פתאומי למדי. ישבתי לבד בחדר בקומה הראשונה בביתו של דודי. לעיתים נדירות הייתי חולה במחלה כלשהי, ובאותו יום לא הייתה כל בעיה עם בריאותי, אבל פחד מוות אלים ופתאומי השתלט עלי. לא היה דבר במצב בריאותי שיסביר זאת, ואני לא ניסיתי להסביר זאת או לחפש האם קיימת סיבה כלשהי לפחד. פשוט הרגשתי "אני עומד למות" והתחלתי לחשוב מה לעשות בקשר לכך. לא עלה בדעתי להתייעץ עם רופא או עם מכריי המבוגרים; חשתי שעלי לפתור את הבעיה בעצמי בו במקום.

הזעזוע שבפחד המוות הפנה את הכרתי פנימה ואמרתי לעצמי במחשבתי, מבלי לנסח את המילים למעשה: "הנה הגיע המוות; מה משמעות הדבר? מה הוא זה שמת? הגוף מת". ומייד שיחקתי את התרחשותו של המוות. שכבתי עם גפי פרוסות כאילו אחזה בהן התקשחות הגוף שלאחר המוות והעמדתי פני גופה, כדי קנות יתר מציאותיות לחקירה. עצרתי את נשימתי ושמרתי על שפתי קפוצות בחוזקה בכדי ששום צליל לא יוכל לצאת כך שלא המילה "אני" ולא אף מילה אחרת יוכלו להתבטא. "ובכן", אמרתי לעצמי, "הגוף הזה מת. הוא יילקח בקשיותו אל אתר השריפה ושם יישרף ויהיה לאפר. אבל עם מותו של גוף זה, האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הוא שקט וחסר תנועה אבל אני מרגיש את כוחה המלא של אישיותי ואפילו את קולו של ה"אני" בתוכי, בנפרד ממנו. אם כך אני רוח המתעלה מעל לגוף. הגוף מת, אבל המוות לא יכול לנגוע ברוח המתעלה מעליו. זה אומר שאני הוא הרוח בת האל-מוות". כל זה לא היה בגדר מחשבה עמומה; זה הבזיק בתוכי בעוצמה כאמת חייה שקלטתי ישירות, כמעט ללא תהליך מחשבתי. "אני" היה משהו מאוד אמיתי, הדבר האמיתי היחידי במצבי הנוכחי, וכל הפעילות המודעת הקשורה לגופי התרכזה סביב אותו "אני". מאותו רגע ואילך ה"אני" או העצמי מיקד את תשומת הלב בעצמו בהתלהבות רבת עוצמה. פחד המוות נעלם אחת ולתמיד. ההתמזגות עם העצמי המשיכה בלתי מופרעת מאותו זמן ואילך."

בטרמינולוגיה של פילוסופית ה-Advaita Vedanta ההודית המונח "עצמי" (Self) אינו בא לתאר את התגבשות הזהות האישית, האינדיוידואלית, אלא את ההבנה וההגשמה המלאה של העדר הזהות האישית, ומתוך כך העדר ההפרדה בין ה"אני" לעולם. הבאתי את הקטע הזה כאן משום שהוא ממחיש לי את הפרדוכסאליות של היחס בין החיים למוות: פחד המוות מדגיש יותר מכול את חוויות היותי יצור נפרד, חוויה של "אני" החרד להישרדותו, הן מבחינה פיסית והן מבחינה פסיכולוגית. אבל דווקא ההתמסרות למוות ולכל מה שהוא מביא איתו, ברגע זה ממש, עשויה למוסס את המעטפת האשלייתית המפרידה ביני לבין החיים, העולם.

כולנו מסתובבים בחיים האלה בחוויה של מופרדות וניתוק, עטופים באיזה קונדום בלתי נראה שהופך את חווית הקיום למבוססת על התפיסה של אני מול שאר העולם. שאר העולם, המציאות, עשויה להיות נעימה או לא נעימה ברמות שונות בכל רגע נתון, ולפי זה נקבע היחס שלי אליה. אבל בין אם המציאות נעימה לי ברגע מסוים ואני נמשך אליה ובין אם היא איננה נעימה ואני מנסה להתרחק ממנה, תמיד נותר היחס הדואלי אני-עולם/מציאות. היחס הדואלי הזה, כך גורסת תורת ה- Advaita, הוא מקור כל הסבל שלנו, ובוודאי המקור של פחד המוות שלנו. אבל האם הקיום הדואלי הוא הקיום היחידי האפשרי עבורנו? למי שמוכן ללכת עם תודעת המוות עד הסוף, עשויה השאלה הזו לקבל כיוון חדש וכלל לא מוכר.

 

ליצירת קשר:

מאמרים