למצוא קשר, להיות בקשר

כל שנה שעוברת אני פוגש בזה יותר ויותר: נשים וגברים שהולכים ומתבגרים ולא מצליחים ליצור קשר זוגי. אין לי ספק, שאם הייתי עושה היום סקר בין המטופלים לגבי הבעיה הכי נפוצה ומטרידה, הייתה זוכה בעיית הזוגיות למקום הראשון, ובגדול. ואם הייתי מכניס לסקר גם את אלה שחיים בתוך זוגיות, אבל מרגישים בה קושי גדול, הרי שאנחנו מדברים כבר כמעט על כולם.

?למה זה כלכך קשה

אז באמת, למה זה כל-כך קשה? למה יש היום כל-כך הרבה נשים וגברים מגיל שלושים, עד ארבעים וחמש נגיד, שלא מצליחים ליצור את הזוגיות שהיו רוצים בחיים שלהם? אני חושב שיש לכך מספר סיבות שפועלות במשולב, ואזכיר כאן רק חלק מהן. קודם כל זו התרבות שלנו, המנטליות. התרגלנו לחיות בעולם של חפצים שאפשר לצרוך. ואנחנו צורכים לפי קריטריונים, בודקים מה מתאים לנו יותר לפי רשימת מצאי של תכונות, ואז מחליטים. וכמובן שדי מהר עוברים לדגם החדש המשופר יותר. אבל יחסים עם בני אדם זה לא יחסים עם אייפון. אם אנחנו עסוקים כל הזמן בלחשוב ולחשב האם הגבר/האישה האלו מתאימים לי בתכונותיהם, החיצוניות ואישיותיות, והרי ברור שבסוף נמצא את הפגמים, את הדברים שיגרמו לנו להאמין שיש אי שם מישהו בחוץ, שמתאים לנו יותר. מאוד קשה להתחמק מהנטייה הזו המושרשת כל-כך.

והתרגלנו לחשוב שזה אמור להיות קל ונוח. כמו כל דבר בחיים שלנו אנחנו משוכנעים שקשר אמור להיות לנו נעים, נוח, קל לתפעול וידידותי. אבל האמת היא שונה מאוד. שום קשר אינו מתאפשר רק בגלל שמצאנו את האדם המתאים – זה תמיד, כן תמיד (בלי יוצא מן הכלל חברים!), קשה. שום קשר הוא לא מובן מאיליו – אפילו לא קשר עם הילדים שלנו, למשל. אפילו שם, איפה שהחיבור הרגשי הוא כביכול הכי טבעי וחזק, אין שום דבר מובן מאיליו. הקשר עם ילדים הוא קשה, תובעני, ודורש המון השקעה. וזה מאוד ברור – מי שלא משקיע בזה פשוט לא יהיה לו קשר אמיתי עם הילדים שלו, ואל תגידו שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. אז כשזה הופך קשה אנחנו מסיקים שזה הסוף!

ואולי הסיבה הכי בעייתית היא הדפוסים העתיקים שלנו. מה לעשות שדפוסי הזוגיות ובחירת בני הזוג שלנו מבוססים על היחסים עם ההורים שלנו ועל היחסים בינהם – זה המודל הראשון והכי חשוב של קשרים אינטימיים ומשפחתיים שחווינו והוא חרוט בנו עמוק עמוק. עכשיו, בואו נהיה כנים, כולנו מגיעים ממשפחות, בואו נתבטא בעדינות כן, "מורכבות" (ואלה מהמשפחות המושלמות – בדרך כלל מצבם הכי גרוע, "טרם התפכחות" כפי שנאמר). וככה אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים את בני הזוג שהכי מזכירים לנו את הבית. אם היה לנו אבא מרוחק ובלתי נגיש, נבלה את ימנו בניסיון לקרב גברברים סגורים ומוגנים, מפנטזות על היפיפה הנרדם שנחלץ עוד רגע ממלתעות היער הקוצני. והוא, כמובן, עסוק בלהרחיק את האימא החודרנית שמגיעה אליו הישר מסיוטי העבר, כדי לדרוש ממנו את מה שהוא הכי לא מוכן לתת: קשר! וזו כמובן רק דוגמה אחת מני רבות מאוד של דפוסי קשר שהופכים את כל העניין לסוג של סיוט שחוזר על עצמו.

?אפשר לעשות עם זה משהו

מניתי רק חלק קטן מהסיבות והקשיים, ואז אני רוצה להגיד, בזהירות המתבקשת, שכן, אפשר לעשות עם זה משהו. צריך כמה דברים: ראשית, כמובן, להכיר לעומק את הדפוסים של עצמי ולדעת לקשר אותם לדפוסי העבר. זה מאפשר לזהות את המהלכים הרגשיים והאמונות המוצקות, שעומדות בבסיס החיפוש וההתקשרות שלי. הזיהוי הזה עשוי לאפשר מידה מסוימת של חופש. ואז צריך את הדרבון לנצל את החופש הקטן הזה, את התמיכה להעז ולנסות ללכת מעבר לדפוסים. וזה ממש לא טבעי – כי מה לעשות שרק גברים בלתי נגישים עושים לי את זה וכל מי שמוכן לקשר איתי היה יכול להיות מקסימום ידיד, אבל הוא בכלל לא מחרמן אותי? (ושוב, זו רק דוגמה אחת). ויש יתרון בלעשות זאת בעבודה בקבוצה: כאן נוכל לקבל שיקוף אמיתי של עצמנו, נוכל לראות את הדפוסים של אחרים ולהבין איך הם פועלים, נוכל להיכנס למשחקי תפקידים ולתרגל, להפוך את כל התהליך הזה ליותר אמיתי וקרוב למציאות מאשר בפגישות אישיות. ולא להיבהל, גם בלי קבוצה אפשר לעבוד על זה… זו רק המלצה.

כנסו כדי לקבל פרטים נוספים על סדנה ליצירת קשר זוגי

קישורים חיצוניים: אתר על טיפול זוגי.

או צרו קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

מאמרים