יחסים וזוגיות

מפחיד להכיר בצורך בקשר

prostituée brie comte robert
nätdejting nybörjare youtube
sottolecummerse.it
partnersuche anzeigen formulieren
ispaniel.com
faire profil rencontre
eifel-kulturtage.de
prostituée canebière
lapsihoterapie.ro
saligia7.net
smallville rencontre clark lois
ica2010.fr
annunci di vendita gratis
betrunkene frauen in russland
siti per incontrare ragazze gratis flash
artetflair.fr
dejting 45 grader
dating in hong kong free
kodqr.cz
rencontre gendarme
nowa.dbfobielany.waw.pl
gloriarecords.cz
new.internetnonstop.eu
zoo dejting frågor
rencontre entre kate et william
date coach movies
nvimedialv.com
top singleplayer steam games
ekonom-service.ru
best dating site of 2013
old.learntelehealth.org
prostituée yonne
ministeroffice.moph.go.th
marocaine cherche rencontre
en.secretsid.com
marklaapage.com
dejtingsajt för par webbkryss
chat no iscrizione
finnischer-langlauf.de
free dating sites usa canada
eroticartfair.com
st.thomasmorechurch.org.uk
alla dejtingsidor på samma ställe göteborg
birdscontour.com
ppu-complex.ru
die-brettls.de
bedenbreakfast-nijmegen.nl
nätdejting helt gratis nätdejting
associationarthemes.com
sigula.eu
single nights london uk
prostituées porte de versailles
online canada dating site
unex.pl
nationalbuyerseller.ca
bookmytrainings.com
nätdejting 40 cm
lorlin.co.uk
a0021544.xsph.ru
rencontre mamoitie
casper rencontre wendy francais
disaimpianti.com
incontrare nuovi amici roma
dejtingsida usa
s-composition.fr
wonigeit-architekt.de
bankgol.ir
christian dating sites in trinidad
normet.pl
mno.su
news.laferblanterie.org
social network dove incontrare ragazze
date slip definition
sito per incontrare ragazze ucraine
live chat widget for website
dzain.fr
elearning.iservices.gr
morio-matsui.com
site de rencontre bordeaux gratuit
isics-symposium.org
rencontres amoureuses pour ado
site de rencontre trad anglais
thai date belgium
cheatspulse.com
03.renowebsite.de
flexifashion.pl
tableau des rencontres liga
rencontre en tarentaise
dejt 30 oktober
dejtingsajt albaner toni
dejtingsidor norge jobb
dejtingsajter malmö
dejting presentation mall
testolcualetleri.com
napoli incontri donne
alpinefilms.com
vitalconsultoria.com
joaoquesado.com.br
ritual123.ru
lam-italia.it
web.sfirion.info
rencontre au maroc
e-doublev.ru
steam free singleplayer games
honka-kz.kz
site de rencontre profession
micromust.com.br
annunci adulti reggio calabria youtube
redyfne.co.uk
soccerolymp.de
wa-team.it
96 ans et toujours prostituee
conoscere ragazze su internet gratis
korzystnacena.pl
subject line for online dating email
decorstucco.ru
siti di amore mio
sakurarostov.ru
kostehinvest.ru
as-accounting.ru
jobs für frauen ab 50 in berlin
adepilacao.com
caf.org.uy
dejtingsida hp originalbläck
vilken dejtingsida ska man välja moderaterna
une rencontre bouleversante doctissimo
gidro-poisk.ru
how to hide someone on your facebook chat
disneyfan.nl
ragazze single torino
comment organiser une rencontre familiale
stailapoza.ro
what percentage of thai prostitutes have hiv
changeli.co.il
histoires rencontre internet
incontri per adulti avezzano
christian singles in the philippines
larediberoamericana.com
acaciamusic.de
casting pour le film une rencontre
arscantandi.wroclaw.pl
reindervandernaalt.nl
free chat room apps for iphone
envie de rencontre physique
magn.fo
definition date julienne
photographvoyage.ru
usluga-s-ru.1gb.ru
pescandogigantes.com.br
hjälp med dejting profil centerpartiet
rencontre odavia
free online chatting websites list
insectpower.de
lsa-hemesath.de
date chat online free
rencontre tshisekedi kagame
dejtingsajt sverige
rawtech.es
carnavaldebiercee.be
singlebörse dating cafe nürnberg
agence rencontre unicentre
bravecom.pl
spez-beton.ru
gass-automation.ru
rencontres cap vert
tsrc.ca
rencontre amour et amitie
energiepulite.it
escoltasoft.ru
partnersuche kostenlos afrika
vip.com.pl
incontri siracusa e provincia
rencontre jeunes mamans paris
site rencontre b2 gratuit
clubsvictoria.org
s4love.org
findingyourfitafter50.com
studentstay.pl
immobiliareverona.com
trisport.it
gratis dejtingsidor i sverige kartor
soya-centr.ru
prostituée des bleus
dejting i norrköping yr
rencontre avec la ministre courchesne
rencontre gratuite en ligne sans inscription
prostituée tarif 2010
funkar internet dejting råd
top 20 dating site in usa
enielsen.it
la rencontre a été reportée
boxingforall.ru
becker-toys.de
rencontre islamique
oriflame71.ru
club de rencontre en espagne
blog.parzniewski.pl
jewish dating site europe
cirinales-studio.ru
medjugorjevarese.it

יכולת ליצירת אינטימיות והקשר הטיפולי

מטפל: "אם היה לך מכשיר שמודד את רמת או איכות הקשר בינינו, מן 'מונה

קשר' שכזה עם סקאלה מאחד עד עשר, מה אתה חושב שהיה מראה כרגע המחוג לגבי הקשר שלנו?"         

מטופל: "חמש או חמש וחצי".

מטפל: "ולמה אתה חושב שהמחוג מראה חמש ולא שמונה למשל?"

מטופל: "כי משהו מפריע פה"

מטפל: "מה מפריע?, אתה יכול לשים לב?" 

השורות הללו הן התחלה אפשרית של דיאלוג בין שני אנשים היושבים בחדר, שבמקרה זה הם מחולקים לתפקידים של מטפל ומטופל. דיאלוג שמטרתו חקירה עמוקה של הקשר, באופן ישיר וממוקד בכאן ועכשיו. המטפל מזמין את המטופל ואת עצמו לבחון באופן חוויתי את התחושה של הקשר, כפי שהוא מתקיים כרגע בחדר. המטופל מצליח לזהות שיש משהו שמפריע לקשר להתממש במלא הפוטנציאל, ולכן ה"מחוג" של "מד הקשר" עומד רק על חמש וחצי. אם החקירה תמשך בהצלחה, עשוי המטופל (וגם המטפל) לגלות דברים משמעותיים ביותר על האופן שבו הוא מביא את עצמו לקשר הנוכחי, ומתוך זה ללמוד רבות גם על קשרים אחרים. אם הוא יקשיב לעצמו בעקבות השאלה האחרונה של המטפל (הקשבה שהיא כלל לא פשוטה ופעמים רבות דורשת הכוונה ותמיכה מצד המטפל) הוא עשוי לראות, למשל, איך העובדה שהוא יושב מול גבר יוצרת תחושת תחרות תמידית שמגבילה את הקשר או; שהוא חווה מהמטפל נימה של ביקורת שסוגרת אותו או; שהוא פוחד לאבד שליטה במידה והוא יתחיל לבטא רגש או; שהוא מרגיש שהמטפל מרוחק ולא קשוב וזה מרתיע אותו; וכל אלה הן רק מספר דוגמאות מתוך רבות אחרות. 

ואז, תתארו לעצמכן, שבהמשך הדיאלוג (אולי בפגישה הזו ואולי בפגישות עתידיות) מצליח המטופל לא רק לזהות את החוויות הללו אלא גם לתקשר אותן למטפל. במקרה כזה נפתחת הזדמנות למטפל להגיב, לספר למטופל על התחושה שלו בתוך המפגש. למשל: "כן, גם אני חש סוג של תחרותיות גברית" או; "באמת הרגשת ביקורת? חשוב לי שתגיד לי בדיוק איפה בדברים שלי הרגשת את זה"; וכן הלאה. והדיאלוג הזה ממשיך להתפתח, עד שברגע מסוים ניתן שוב לשאול מה קורה כרגע עם "מד הקשר"? יש סבירות גדולה מאוד שיחול בו שינוי משמעותי – בדרך כלל תחושה של קרבה גדולה יותר, חוויה של קשר עמוק יותר. בשלב זה לא רק שקיימת תובנה לגבי המגבלות של הקשר והאפשרות להתמודד איתן, אלא שיש חוויה אמיתית של שינוי, תחושה ששינוי כזה הוא אפשרי ושהדיאלוג, מפחיד ככל שיהיה, משתלם באופן הכי ברור במציאות שבחדר. רגעים כאלה הם, לדעתי, מן הרגעים המועילים ביותר לתהליך הטיפולי, ומרגישים גם ככאלה, בדרך כלל, לשני הצדדים. ואני לא אומר שזה דבר פשוט. הדיאלוג שמוצג למעלה הוא כמובן קצר ופשטני. בפועל נדרשת בדרך כלל עבודה קשה והרבה סבלנות כדי להגיע בכלל אל האפשרות לדיאלוג שכזה. 

לב הטיפול

הקשר הוא הלב של הטיפול. לא משנה מה היא הגישה, השיטה או הסגנון הטיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות, שבשונה מגישתו של מחבר שורות אלה, אינן שמות דגש רב על הקשר. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיזי ורגשי – וזה כלל לא מובן מאיליו. אפילו כדי לספק את המינימום הזה, צריך המטפל להיות קשוב לצרכים של המטופל, לדברים שמאיימים עליו ואלה שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות, וכמובן ליצור איתו תקשורת שבתוכה שינהם מבינם אחד את השני. אם המטופל מרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, הרי שנסללת הדרך לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. אני מניח שהדברים הכתובים בפסקה הנוכחית מוסכמים פחות או יותר על מרבית הקוראים, אבל השאלה שלנו כאן הולכת, כאמור, מעבר לזה – אל האזור שבו לעצם התהליך של יצירת הקשר, העמקתו וחקירתו יש השפעה תרפויטית ומאפשרת צמיחה בפני עצמו. תהליך שבמקרים רבים הוא הלב האמיתי של הטיפול, כאשר כל האמצעים האחרים משרתים אותו ולא להיפך. הבה נבדוק מה הם חלק מהמאפיינים של קשר טיפולי אשר עשוי להוות את הקרקע לתהליכים כאלה וננסה להבין כיצד הם פועלים. 

הכרה ביחסים דו צדיים

 בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. זו נשמעת אולי קביעה מובנת מאיליה ולכן מיותרת, אבל לא כך הוא. פעמים רבות עוסקים אחד מהצדדים או שניהם בתהליך של הכחשה וטשטוש העובדה הזו, או לפחות צמצום משמעותה במישורים מהותיים. מצדו של המטפל הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית נקי מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. לטעמי האישי, כל עמדה כזו מבוססת רציונאליזציה נוקשה ושקר עצמי בוטה, אשר לא רק שאינם מפנים מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירים את הקרקע למיני התנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. אין לי ספק שאחד מהגורמים (הלא תמיד מודעים) של מטפלים רבים לבחור בכלל במקצוע טיפולי, היא האפשרות לנהל מספר רב של מערכות-יחסים-ללא-יחסים מהסוג הזה; כלומר יחסים שבהם אני מוגן מאוד מבחינה רגשית ובו בזמן נהנה מהאפשרות לקשר (קשרים רבים למעשה) עם מישהו הרבה פחות מוגן ממני בתוך הסיטואציה. האמת היא שהמטפל לא יכול לברוח מהעובדה שגם לו יש כמיהות, אכזבות, פנטסיות מודעות ולא מודעות, משיכות ודחיות, תקוות ואכזבות – ובקיצור, את כל המגוון האפשרי של חוויות הקשורות בקשר בין-אישי קרוב. יתכן שבמקרים רבים התפקיד הטיפולי אכן מקנה כוח כלשהו, ואני מניח שזה בסדר גמור, אבל אפילו זה לא תמיד נכון, ולא מעט פעמים המטפל מגיב בתגובות רגשיות אינטנסיביות מסוגים שונים.

גם מצידו של המטופל עשוי המצב והתפקידים לשמש תרוץ לטשטוש האמת בקשר. למטופלים רבים נראה שבגלל הסיטואציה המלאכותית, שכוללת גבולות כה ברורים ואף תשלום, אין אפשרות להתפתחות של רגשות אמיתיים. אבל האמת היא פעמים רבות הפוכה – אם יש לי קשיים לפתח רגשות אמיתיים בקשר, אם בתוך קשרים אני תמיד חש בעיקר את המרכיב האינטרסנטי של שני הצדדים, אז כמובן שסביר שזה מה שארגיש גם כמטופל. כלומר, העובדה שאין רגשות אמיתיים בטיפול איננה התוצאה של הסטינג הטיפולי, אלא הסיבה החשובה ביותר לעצם קיומו של הטיפול. ויש עוד סיבות רבות לניסיון של המטופל "לעקר" את המערכת מקשר אמיתי. למשל, בשביל אנשים מסוימים המחשבה שגם למטפל יש חלק אותנטי בקשר היא מאיימת, ולפעמים אפילו בלתי נסבלת. הרי אולי מלכתחילה הם הגיעו לטיפול מתוך תקווה ששם הם יפגשו סוף-סוף מישהו שאין לו שום תביעות, תקוות, ציפיות, ביקורת…..וכו'… כלפיהם. כלומר מישהו סטרילי לחלוטין, שלא מאיים עליהם בשום צורה, שניתן לצייר אותו באופן אידיאלי, אם זה מה שרוצים, שאפשר לנהל איתו קשר ללא קשר.

   אז הנה לנו מצב מעניין: שני אנשים נפגשים בחדר, לכל אחד יש תפקיד, והם מנסים ליצור קשר. עמוק בפנים הם משוועים לקשר אמיתי, לתחושת קרבה וחיבור, לתחושת ביטחון שנובעת מחשיפה והקטנת ההגנות בסביבה מקבלת, לאהבה – אבל שניהם מצוידים במגוון משוכלל של אמצעי הכחשה, רציונליזציה וטשטוש, אשר מחזיקים אותם במצבם ה"מוגן" והמבודד. ומה שהופך את זה למעניין במיוחד היא העובדה, שכחלק אינטגראלי מתפקידו, על המטפל לזכור את כל זה ולהציע דרכים לשנות את המצב הזה, מבלי שהוא בעצמו יכול לחמוק ממנו. איך עושים את זה? מה מאפשר את זה? ההנחה שלי שהכמיהה העמוקה של שני הצדדים היא לקשר אמיתי, מובילה אותנו אל שאלת האותנטיות.

 האותנטיות של המטפל

 אם המטפל מעוניין בהיווצרות של קשר אמיתי עם מטופליו הוא חייב להסכים להיות אמיתי בעצמו. בלהיות אמיתי, או אותנטי, אני מתכוון, ראשית, למוכנות שלו לאפשר לעצמו להרגיש את כל הרגשות הנובעים מהקשר עם המטופל; ושנית, למוכנות לחשוף בפני המטופל את חווית הקשר כפי שהיא נראית מצידו. החשיפה הזו הכרחית גם כדי לאפשר את הדו-צדדיות של הקשר וגם כמודל של תקשורת, שממנו יוכל המטופל ללמוד לתקשר את עצמו. כמובן שיש שאלות נכבדות מאוד לגבי האופן, העיתוי והמידה שבה נכון לעשות זאת. אינני מתכוון להיכנס כאן לפרוט של השיקולים הללו, אבל נזכיר כמה מהם באופן כללי למטרת המחשה. למשל, ברור שלתהליך של חשיפה הדדית יש קצב טבעי שחשוב מאוד להקשיב לו. אין הרבה היגיון בחשיפת יתר כבר בפגישות הראשונות – דבר כזה יאיים על מרבית המטופלים. חשוב מאוד גם לחוש את היכולת האישית של המטופל להכיל סוג כזה של תקשורת. יש אנשים שהנוכחות האותנטית של המטפל עלולה להיות קשה ומאיימת עבורם והם יהיו מסוגלים לכך רק לאחר תהליך אורך של רכישת ביטחון, אם בכלל. וכמובן שבכל מקרה על המטפל לזכור שגם במידה והוא נחשף ונהיה אמיתי בתוך הקשר, הרי שמי שנמצא כאן במרכז, מי שהזמן והמקום מוקדשים לו זהו המטופל והתהליך שהוא עובר – ולא המטפל! מזה גם משתמע שהחשיפה של המטפל אמורה להתמקד בחוויית הקשר המתרחש בחדר ולא בחשיפת חייו האישיים – אלא אם כן מדובר בחשיפה ממוקדת של עניין שיש לו רלבנטיות ברורה למתרחש בחדר. ובכלל, אותנטיות אין פרושה אימפולסיביות. כלומר, המשמעות של היות אמיתי איננה לבטא באופן אוטומטי את כל מה שאני מרגיש בכל רגע נתון, אלא המוכנות להיכנס לתהליך סבלני של הקשבה לעצמי ולזולת, וחיפוש הדרך לחשיפה הדדית באופן שהוא נכון לשני הצדדים.

 גבולות

 לסימון ברור של הגבולות הקשר יש משמעות עצומה בכל קשר וכמובן שגם בטיפול. הגבולות של הקשר הטיפולי הם מחד התנאים המעשיים, קרי הזמן, המקום, כללי המפגש והתשלום; ומאידך יש את הגבול של הגדרת התפקידים, ואמירה ברורה שההגדרה הזו תיוותר ללא שינוי. לשמירה המעשית על הגבולות יש כמובן חשיבות עצומה מהצד האתי, המוסרי והחוקי. לצערי אפילו ברמה פשוטה זו לא לכל המטפלים ברורה משמעות הגבולות, אבל לא בנושא זה אנו עוסקים כרגע. אני רוצה למנות מספר זוויות להבנת משמעות הגבולות בקשר הטיפולי. ראשית כדאי לזכור את האופן הפרדדוכסאלי שבו עשויים הגבולות לפעול ביחסים: ככל שהם (הגבולות) ברורים יותר כך הקשר חופשי יותר להתפתח. כלומר, לא רק שגבולות ברורים אינם מצמצמים ומגבילים את הקשר, נהפוך הוא, הם דווקא משחררים ומצמחים אותו. למשל, כשמטופל חש בטוח לחלוטין שהגדרת התפקידים בקשר תיוותר תמיד ובכל מקרה ללא שינוי, כלומר שלא תתרחש בשום מקרה תנועה לכיוון של יחסי חברות, יחסים עסקיים או יחסים רומנטיים (או כל יחסים אחרים), כן הוא יכול לאפשר לעצמו טווח רחב יותר של רגשות כלפי המטפל, מבלי לחרוד (במודע או שלא במודע) שרגשות אלו יובילו לשינוי קונקרטי ביחסים. כך הכמיהה שלו לחברות, לאהבה או לפרטנריות יכולה לעלות במלא עוצמתה, להיבחן על כל דקויותיה ולעבור טרנספורמציה, אשר עשויה להקרין על תהליכי יצירת היחסים מחוץ לטיפול. אם המטפל נופל במלכודת ומוכן להקריב את הטיפול כדי לספק כביכול למטופל את צרכי הקשר שלו באופן קונקרטי (כשלמעשה הוא מספק כאן את הצרכים שלו עצמו!) עלול הדבר להרוס, במקרה הטוב, את האפשרות של המטופל להתקדם באפשרויות הבין-אישיות שלו מחוץ לקליניקה. במקרה הרע הוא ישחזר ויחווה חוויה קשה של ניצול ובגידה. פרוט יתר על העניין הזה בהקשר המיני ניתן לקרוא במאמר "על ניצול מיני בטיפול".

 עניין שני ומרכזי הוא היותם של הגבולות כלי מרכזי להבנת המטופל. כל אחד מאיתנו (כולל המטפלים, לא לשכוח!) "משליך" על הגבולות את עולמו הסובייקטיבי, וכאשר יודעים לזהות ולפענח את ההשלכה הזו אנו מקבלים מקור אינפורמציה בלתי נדלה. למשל, קחו מצב של מטופל שמביע תרעומת קבועה, גלויה וסמויה, על עניין התשלום – בלי ספק אחד הגבולות המורכבים ביחסים האלה, כי "יחסים עבור כסף" אינם דבר שתמיד קל לעכלו (לא ממש נעים להזכיר את המקצוע המתחרה בעניין הזה של יחסים בתשלום…). אבל העובדה היא שלא לכל המטופלים יש בכלל עניין עם התשלום – אז מה מספר לנו ידידנו המתלונן? אולי הוא חווה חווית השפלה על שהוא צריך "לקנות" יחסים? אולי על היותו של המרכיב האינטרסנטי שבקשר כה בוטה עד שהוא פוגם ומקלקל את הקשר כולו? אולי כל מצב של תשלום נוגע אצלו בפחדים הישרדותיים? ….ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד. אם נצליח, בתהליך אמפטי ועדין, לאפשר לידידנו לזהות את העניין שמתחת לנירגנותו התשלומית, ואם נצליח להביא את זה לדיאלוג אמיתי בתוך הקשר, הרי שגם קיבלנו מידע רב חשיבות וגם אפשרנו תהליך רב משמעות.

 נקודה שלישית וחשובה בעניין הגבולות היא היותם מגינים על המטפל. מטפל שאינו מקפיד על שמירת הגבולות באופן שנכון לו יקלע בהכרח למצבים שבהם מצטבר אצלו מירמור וכעס. אם הוא אינו מקבל את התשלום שמרגיש לו מתאים, אם לא נותר לו זמן למנוחה, אם יש איום על פרטיותו בחיי היום-יום וכן הלאה, יצטברו הרגשות שליליים כלפי המטופל עד כדי פגיעה קשה בקשר ואף הפסקתו. לכל אחד מאיתנו יש נקודות שבהן קשה לנו יותר, כבני אדם ומתוך כך גם כמטפלים, לשמור על גבולותינו – ודווקא בנקודות הללו אנחנו צריכים ללמוד להיות קשובים לעצמנו כדי למנוע מצבים שבהם הקשר יפגע בגלל הקושי שלנו להגן על עצמנו. המקום הכי בעייתי שניתן להיקלע אליו בהקשר הזה הוא המחשבה שגמישות הגבולות שלנו מקורה ברצון להתחשב בצרכיו של המטופל, בעוד שלמעשה אנו יוצרים רציונליזציה למחיקה העצמית שלנו. אין זה אומר כמובן שלא יתכנו מקרים שאנו מגמישים את הגבולות כדי להתחשב במטופל, כמובן שישנם כאלה, אבל יש צורך לפתח קשב מדויק מאוד למידה שבה ההגמשה הזו יוצרת אפקט רגשי אצלנו.

 קבלה

במשך שנות המפגשים שלי עם אנשים רבים התגבשה אצלי ההכרה שאת רוב רובם של הקשיים הרגשיים והנפשיים או הבעיות הפסיכולוגיות ניתן לראות כנובעות מצורה כזו או אחרת של חוסר קבלה עצמית. ישנם מצבים שדבר זה ברור וזועק: כמו המקרה של אדם דיכאוני הרווי בשנאה ותיעוב עצמי עמוק, עד כדי המחשבה שאין הוא זכאי להתקיים; או המקרים של בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד אשר שופטים את עצמם ככישלון בכל דבר ועניין, ללא שום קשר אל המציאות; או אלה ספוגי תחושות האשמה והצורך להעמיד תמיד את האחרים וצרכיהם לפניהם עצמם. מקרים אלה ודומיהם קלים הם לזיהוי. אבל חוסר הקבלה העצמית מקננת לה עמוק גם בצורה נסתרת יותר. ניתן לראות אותה אצל כל מטופל/ת (ומטפל/ת) בכל עניין או קושי שהם מעלים, וביטוייה העיקרי הוא הקושי להסכים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים בכל רגע נתון. עוד לא פגשתי אדם שאינו לוקה במידה כזו או אחרת בניסיון לחמוק מרגשות קשים או כאלה שאינם מתיישבים עם הדימוי שיש לו על עצמו. הדרכים לחמוק הן רבות ומגוונות: להכחיש, להחניק, לעבור הלאה, לנסות לפתור, לחשוב חיובי, להתחבר לשמחה, לזרום, לשאול מה אפשר לעשות עם זה, להיות "רק המתבונן", להדליק סיגריה, לעבור נושא…..היצירתיות כאן היא אין-סופית. גם אחרי שנים רבות של התבוננות ומאבק בנטייה הכלל-אנושית הזו, אני מזהה פעמים רבות את אחד המנגנונים האלו בתוכי וצריך להזכיר לעצמי ש"מותר לי להרגיש ככה", או ש"גם זה חלק ממני", כדי לאפשר לעצמי את הלגיטימציה של פשוט להרגיש את מה שאני מרגיש, מבלי להתערב. אני יכול גם לומר, שאם באמת קיים תהליך כלשהו של צמיחה והתפתחות האפשרי לנו כבני-אדם, הרי שהלגיטימציה הזו, הרשות להיות ולהרגיש את המציאות של עצמי בקבלה מלאה, היא לב ליבו של התהליך הזה.

 חשוב לי להדגיש ביתר דיוק למה אני מתכוון ב"קבלה עצמית". אינני מדבר על תהליך סנטימנטלי שבו "סוף-סןף למדתי לאהוב את מי שאני" או משהו כזה. אני מדבר על עניין פונקציונאלי, הסכמה פשוטה ובלתי דרמטית להיות מה שאני בכל רגע, להסכים לזה להיות – מבלי אפילו להתפעל ולהתרגש מזה יותר מדי; זו היכולת הטבעית להרגיש מה שאני מרגיש ולהסכים לזרימה הטבעית של החוויה בתוכי להתקיים. זה נשמע מאוד פשוט, וזה אכן מאוד פשוט – ואולי דווקא בגלל זה כה קל לפקשש את האפשרות הטבעית הזו, שעלולה להראות כה קלושה, חסרת כיוון ומשמעות אמיתית. ואם זאת, אני חוזר על עצמי, רק מהנקודה הזו אפשרית לדעתי צמיחה אמיתית.

 אז איך כל זה מתקשר ליחסים הטיפוליים? בשני אופנים מרכזיים. ראשית, וזה עניין שאין לו תחליף, על המטפלת להיות מישהי שמכירה היטב את המחווה הפנימית של קבלה פשוטה. אינני מתכוון כלל שעליה לקבל את עצמה באופן מושלם, זוהי שטות, אלא שכתוצאה מעבודה ממושכת עם עצמה היא תהיה מסוגלת לזהות את התנועה הזו של חוסר הקבלה, ומתוך כך לאפשר לקבלה להופיע. רק מישהי כזו יכולה להיות דוגמה חייה ואמיתית של קבלה. ושנית, רק מישהי בעלת היכולת הזו תשדר באופן אותנטי קבלה אל המטופל. היא תהיה מסוגלת להכיל בפשטות, מבלי להילחץ ומבלי להפוך לביקורתית את החלקים הקשים והלא נעימים של המטופל. ושוב, אין מדובר פה על קבלה מושלמת אלא על היכולת לזהות את חוסר הקבלה כשהיא מתרחשת, להבין איך היא מתקשרת אל הקשיים שלה בעצמה כאדם, ובכך לאפשר לתהליך של קבלה להתקיים. הקבלה הזו שבין המטפלת למטופל היא בעיני אחד הגורמים המרפאים המרכזיים שבמפגש הטיפולי. בתהליך עדין והדרגתי, שלעתים לוקח זמן רב, מחלחלת הקבלה הזו לדיאלוג התוך-אישי של המטופל ומאפשרת לו לצמוח.

 ליצירת קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

 

 

 

 

 

 

איך נפרדים

היינו רוצים לחשוב על מערכות יחסים כנצחיות, אבל זו לא האמת. כל מערכת יחסים, גם זו שנשבעים בה לנצח, מסתיימת (ואם החיים לא מסיימים אותה אז המוות…). סיום הקשר נראה לנו בדרך כלל כנקודה סופית, משהו שאינו חלק אינטגרלי מהקשר עצמו, אבל ניסיוני האישי והמקצועי לימד אותי שאין זה כך – פרידה היא חלק מהקשר, ואפילו חלק חשוב מאוד. למעשה הפרידה משקפת בדרך כלל בדיוק רב את מהות הקשר עצמו והדרך שבה היא מתרחשת תקבע יותר מכל את האופן שבו הקשר ישתמר בתוכנו – האם כחוויה שלילית אשר תקשה עלינו לפתח קשרים טובי בעתיד; או כגורם פנימי חיובי שיאפשר לנו לתת אמון ולהיפתח שוב לקשר ולאהבה?

 סגנונות שונים של פרידה

כל אחד מאיתנו נפרד בדרך אחרת, דרך שמשקפת את האישות שלנו ואת האופן שבו היא התעצבה בתוך מערכות היחסים במהלך החיים. בו בזמן אפשר גם להבחין במספר "סגנונות" פרידה, כלמור באוסף של דפוסים שניתן לזהות. ואולי אפילו חשוב לזהות כי המודעות אליהם עשויה לקבוע רבות ולהשפיע על התמונה כולה ברגעים הקריטיים של הפרידה. מובן שאין מדובר בסגנונות "טהורים", אלא באפיון כללי שמופיע בגרסאות שונות ובמידות שונות של עירוב עם סגנונות אחרים. אז אלה הם ארבע הסגנונות שמצאתי לנכון לזהות ולתאר – ואני בטוח שאפשר עוד להוסיף ולדייק:

המתאדה

למתאדה קשה לעזוב את המערכת, הוא חושש שעזיבתו תאכזב ותפגע בצד השני, כך לפחות הוא מספר לעצמו. האמת היא שהוא מפחד מתחושות האשמה שעלולות להתעורר בו למראה הפגיעה בצד השני. הדרך שלו להתמודד עם מצב שבו מתחייבת פרידה היא באמצעות הפיכת הקשר לפחות ופחות משמעותי, עד שיתאפשר לו, כך הוא מדמיין במודע או שלא במודע, להתאדות מהקשר בלי לגרום כאב רב מדי (הרי הוא כבר לא כל-כך חשוב לצד השני…). התוצאה היא כמובן הפוכה – הצד השני חווה נטישה מתמשכת ובלתי מובנת, חש ספק לגבי אמיתות הקשר כולו. מתערער גם הסיכוי שהוא יוכל להמשיך בחייו עם זיכרון בונה ומחזק מהקשר שמסתיים כעת. יצא לי לראות לא אחת הורים לילדים שנאלצו להיפרד מהעולם בעקבות מחלה ממושכת. כאשר הם חשו שרגע המוות מתקרב והולך הם החלו בתהליך הדרגתי של התרחקות מהילדים, כדי "לחסוך מהם את הכאב". אבל כאב, עמוק ככל שיהיה, אנו מסוגלים בסופו של דבר להכיל ולעבד בתוכנו, בעוד שאת רגשות האשמה והפגיעה בערך העצמי שנובעת מההתרחקות אנו עלולים לשאת כפצע פעיל וכנזק, שייקח לנו שנים רבות להחלים ממנו, וגם זה רק אם נהיה מוכנים להשקיע את כל המאמץ הדרוש לריפוי. זה ההבדל בין כאב ובין נזק.

המפוצץ

המפוצץ נוהג לנהל מערכות יחסים עם עצמו, מבלי לשתף את הצד השני. הוא נפגע, כועס, זועם, חש קורבן, מתכנן תכניות נקמה ופרידה, וכל זאת מבלי לשתף במאומה את הצד השני. יום אחד הוא פשוט מטיל את הפצצה ומודיע שהקשר נגמר, ללא שום אזהרה מוקדמת, ומותיר את הזולת המום ומופתע. כל ניסיון ליצור דיאלוג במטרה לשקם את הקשר נתקל בהתנגדות, כי "עכשיו את נזכרת? עכשיו מאוחר מדי, היית צריכה להבין את כל זה קודם." אבל מובן שקודם היא לא יכלה להבין כלום, מהסיבה הפשוטה שיקירנו המפוצץ לא שיתף אותה בכלום מהעובר עליו. מאחורי הקושי של המפוצץ ליצור דיאלוג בתוך היחסים עומד הפחד מעימות, הפחד שאם ייחשפו רגשותיו האמתיים (כמו כעס, פגיעות וכדומה), לא יוכל הצד השני להכילם והוא יידחה. אבל מכיוון שלא כל-כך קל למפוצץ להודות שהוא כזה (מה שבפני עצמו היה יכול לשפר מאוד את מצב העניינים), הוא מפתח ציפייה להיות מובן בלי לעשות מאמץ לתקשר, מה שמוביל כמובן רק לעוד תסכול וכעס, עד רגע הפיצוץ הבלתי נמנע. על הפגיעה בזולת, שנותר במצב המום ופגוע, אין צורך להכביר מילים. למעשה אנשים שנעזבים באופן כזה מתנהגים פעמים רבות כסובלים מתסמונת פוסט-טרואמטית בנושא של קשרים.

ההורס

בעומק לבו מאמין ההורס שפירוק או עזיבה של קשר אינו דבר לגיטימי. בכלל, כדי לפעול בחיים לפי צו רצונו האישי הוא צריך להיות בטוח שיש לו סיבה מאוד מוצדקת. לכן, כדי לעזוב את המערכת הוא חייב למצוא דרך לקלקל אותה במידה כזו, עד שכל בר-דעת יוכל להגיד שהעזיבה שלו היא המעשה הכי מוצדק בעולם. ניתן לעשות זאת בקלות באמצעות ליבוי מריבות, פגיעה באמון וכיוצא באלה דרכים יצירתיות של קלקול יחסים. כאשר כל מה שנותר מהאהבה היא ערמה ענקית של קקה, יכול ההורס לצעוד בלב שקט, ובעיקר צודק, היישר אל הרס מערכת היחסים הבאה. כמובן שהמחיר והנזק עצומים: הוא לא לוקח אתו מפרידה לפרידה שום זיכרון או חוויה חיובית, שהיו עשויים לבנות את היסודות לאמון שלו בקשרים ובעולם בכלל, והוא מותיר אחריו שובל של כאב, פגיעה, כעס והרס. פעמים רבות אנו רואים כיצד זוגות שמתגרשים מצליחים למחוק לחלוטין כל זכר לאהבה ולקשר שהיה (ויש להניח שפעמים רבות באמת היתה שם קודם אהבה) ביניהם. לפחות הם יכולים לומר לעצמם שמזוגיות מחורבנת כזאת, באמת  מוצדק להיפרד.

המתמודד

המתמודד הוא זה שמבין שפרידה עשויה להיות החלק המשמעותי ביותר בקשר. הוא מבין שכאשר מתרחשת פרידה מלאה וטובה, נותר טעם חיובי מהקשר כחלק בנפש עצמה, החלק בנו שאומר "כן" לחיים, למרות הכאב הבלתי נמנע שבהם. המתמודד מבין היטב שאין פרידה ללא כאב, תסכול ופעמים רבות אף כעס. הוא אינו מנסה להימנע מרגשות אלה בתוכו ואינו נבהל כשהם מופיעים אצל הזולת. כך הוא מוכן לסיים ולהיפרד תוך כדי שהוא שומר על קשר-עין עם הצד השני, ובכך מאפשר את תהליך האבל, אשר נמצא בכל סיום ופרידה. ברור שאין הוא עושה לעצמו חיים קלים, המתמודד. הוא מתייצב שוב ושוב מול הפרדוקס הבסיסי ביותר של הקיום: מה הטעם להתקשר, להתחייב ולאהוב, אם בסופו של דבר נצטרך תמיד לפגוש בכאב האבדן? אבל דווקא מסיבה זאת הוא מרוויח באופן מסתורי תחושה הולכת וגדלה של חיוֶת, של עוצמה ושל אהבה.

האפשרות לשנות דפוסים

כמו דפוסים אחרים של קשר כך גם דפוסי הפרידה – עמוקים, עתיקים וקשים לשינוי. וכמו הדפוסים האחרים גם כאן יכול משהו להתרכך, להתגמש, להיפתח כאשר מודעות ותשומת לב לא שיפוטית נכנסת לתמונה. אני מניח שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו ביותר מדפוס אחד של פרידה, ואולי אפילו בכולם. אם נדע לזהות, נוכל אולי לאפשר לעצמנו בפעם הבאה להיפרד באופן מלא יותר, פרידה אשר מאפשרת למשהו בתוכנו להיות שלם יותר למרות השבר.

זוגיות – זה עוד עלול להצליח

 

העבודה המשותפת עם מ' המחישה לי עד כמה עמוקה האמביוולנציה של רובנו לגבי זוגיות. מ' הגיע לפגישות מלכתחילה עם ההצהרה שהוא רוצה שזה כבר יקרה, רוצה למצוא את עצמו בתוך קשר קבוע ויציב, רוצה שזה יוביל ליצירה של משפחה. העניין הוא שבגיל 39 אנחנו כבר כל-כך מפוכחים. בגיל 39 (ועוד לפני כן אני מניח) אנחנו יודעים ומרגישים מאוד בברור את כל מה שאנחנו מסכנים עם היצירה של זוגיות. אנחנו מודעים עד שיתוק כמעט שזה עלול להצליח, שחס וחלילה עוד עלולה להיווצר זוגיות, ואז…

זוגיות זה מפחיד

למ' זה הצליח. מספר חודשים לאחר תחילת העבודה המשותפת שלנו נוצרה זוגיות משמעותית בחייו. אבל אז זה הכה בו בכל העצמה! המחיר, המחיר הוא גבוהה מאוד, לעתים כמעט בלתי נסבל, לעתים מרגיש ממש לא אפשרי. והנה חלק מהרשימה שלו, של רובנו אני מתאר לעצמי:

זה אומר לבוא הביתה ולגלות שמה שאני רגיל וממש רוצה לעשות בדיוק כרגע, מאוד מפריע לבת הזוג שלי. יותר ממפריע, ממש פוגע בה כי זה גורם לה להרגיש דחויה.

זה אומר שהוא צריך לשמוע ממנה את כל הדברים שמפריעים לה בקשר ולחוות את זה כמו מתקפה איומה על מי שהוא.

זה אומר לחיות כל הזמן עם השאלה האם הוא עשה את הבחירה הנכונה.

זה אומר שצריך לחפש דירה ביחד, שלמן ההתחלה ברור שהיא לא תהיה סוג הדירה שהוא היה בוחר בעצמו אם הוא לא היה צריך להתפשר עם הצרכים שלה.

זה אומר שהמשפחה שלה יכולה להגיע אליו הביתה, אנשים זרים שהוא מנסה להיות נחמד אליהם, אבל ממש לא מי שהוא מצפה לפגוש כשהוא חוזר מהעבודה.

זה אומר שהזמן הפנוי שלו כבר לא רק שלו. וכשהוא עוד ממשיך לחשוב על הילדים שיגיעו אז בכלל.

זה אומר לראות את כל החסרונות שלה ולהבין שעם זה הוא הולך לחיות הרבה מאוד זמן, וזה כולל כמה דברים שממש קשים לו.

זה אומר שהמון פעמים רוצים ממנו דברים שהוא לא יכול לתת. והכי גרוע זה שלפעמים הוא נותן אותם בכל זאת.

זה אומר כמובן שהוא מוותר על האפשרות, הפנטזיה, שיש שם בחוץ מישהי שמתאימה יותר, שאיתה הוא לא ירגיש את כל הקושי הזה, שאיתה זה יהיה קל, פשוט, לא מאיים.

ברור שזו רשימה חלקית. וברור גם עד כמה אנחנו חצויים: רוצים וצריכים קשר כמו אוויר לנשימה ופוחדים ממנו פחד מוות. כן, אני מתכוון לפחד מוות ממש, וזה מה שמ' סיפר שהוא חווה כאשר ניסיתי להכווין אותו פנימה, אל החוויה שם בגוף שקשורה בכל העניין הזה. ממש פחד מוות, הוא אמר. וזה לא הפתיע אותי, כי באמת יש מחיר קשה כל-כך בתוך קשר, חוויה של סכנה ואיום על הבסיס של הקיום הפסיכולוגי שלנו, של הצורך להקריב את האינטגריטי שלנו כדי שהזוגיות תוכל להתקיים. אולי בגיל 25 אנחנו יכולים לקפוץ לתוך זה מבלי ממש להבין, אבל בגיל 39 הפחד מודע מדי, וקשה, ממש קשה לעשות את הצעד.

?אפשר לצאת מהלופ הזה

אז איך זה בכל זאת יכול לקרות? איך ממקום כל-כך חצוי יכול להתאפשר קשר? אני מניח שזה תמיד מתחיל בזיהוי, במפגש של מ' עם הפחדים הכי עמוקים שלו. כשהוא פוגש אותם הוא מבין סוף-סוף את התנועה הבלתי פוסקת שלו פנימה והחוצה מתוך קשרים. אבל זה לא מספיק, מ' צריך ללמוד לשמור על עצמו, ללמוד להיות מסוגל להגיד "לא", ללמוד לסמן את עצמו בתוך הקשר, ואז אולי הוא לא יהיה חייב לסמן את עצמו ע"י יציאה מהקשר. איך הוא יכול ללמוד את זה? איך הוא יכול להרגיש מספיק בטוח בנוכחות של עצמו כדי לאפשר גם לנוכחות של אדם אחר להיות ממש קרובה? זה לא סיפור פשוט, זה מחייב מפגש עמוק, זה מאוד אישי, זה אפשרי.

 

לפרטים על הסדנה ליצירת זוגיות.

 

ואפשר ליצור קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

משבר זוגיות

הטרגדיה של הזוגיות

הטרגדיה של הזוגיות (ושל החיפוש אחריה) היא שאנחנו כמהים לקבל את מה שאנחנו כל-כך צריכים דווקא מהאנשים שכל-כך קשה להם לתת בדיוק את זה… (וההיפך). ננסה לנסח את זה קצת יותר בפרוט: יש בנו צרכים עמוקים וקדומים מאוד, שרובם סבלו מחסכים לא קטנים. צורך להיות מוחזקים בביטחון (גם פיזית וגם רגשית); צורך שיראו אותנו ויקשיבו לנו; צורך לקבל הערכה עמוקה ומבט אוהב; צורך במגע; צורך בהזנה של מזון קונקרטי ורגשי; וכן הלאה. מן הסתם אצל כל אחד ואחת הצרכים האלה מקבלים צורה ייחודית, סיפור מסוים ומרכב, ויש כאלה שנעשים דומיננטיים יותר מאחרים בתוך המארג של הנפש שלנו. בדרך כלל יהיו אלה הצרכים שסופקו בדרך הכי פחות טובה. לדוגמה, אם ההורים שלנו לא ידעו להתעניין בנו באמת ולהקשיב למה שיש לנו להגיד ולספר, יהפוך הצורך הזה בלקבל עניין והקשבה לדומיננטי במיוחד.

מנוע החיפוש הפנימי

ויש לנו מן מנגנון פנימי שכזה, כמו מנוע חיפוש, בדרך כלל לא נגיש להכרתנו המודעת, שיודע בדיוק מה הם הצרכים הלא מסופקים האלה ויוצא לחפש אחריהם בעולם. ואיפה? בזוגיות כמובן! בקשר חבויה ההבטחה. שם, במקום שהכי מזכיר לנו משפחה, שהכי דומה למקום שבו נחסך מאיתנו מה שהיינו כה צריכים, הכי טבעי שננסה לחפש. אלא מה?! יש איזה באג בתוכנת החיפוש שלנו – היא מוצאת דווקא את הטיפוסים האלה שלא מסוגלים לספק את מה שאנחנו הכי רוצים וגורמת לנו להימשך אליהם כאילו אין מחר. וכל המערכת שלנו, כולל זו של המיניות והתשוקה, פועלת דווקא שם בפול גז כאילו שממש כאן מצאנו את המלאך הגואל! אלגוריתם החיפוש הפנימי זועק ומזמזם: "הנה, הנה, זה האדם, דווקא ממנו, דווקא הוא שלא מסוגל, שם תעשי את התיקון". ומה לגבי אלה שכן מסוגלים לתת לנו את שזקוקים אנו? אה.. אלה ממש לא מעניינים. אולי בתור ידידים, אבל הם לא מושכים, אין שם תשוקה…

ההתמקדות מגיעה לעזרה

ר' למשל הייתה מוצאת את עצמה באופן עקבי עם גברים שלאחר מספר שבועות, או מקסימום חודשים, לא הייתה מסוגלת להעריך אותם יותר. היא הייתה מתחילה להרגיש זלזול ואכזבה עמוקה. למעשה היא גילתה שהם בעצם די לוזרים, כאלה שבקושי מצליחים לדאוג לעצמם. בעבר היא הייתה נתקעת בתוך הקשרים והופכת להיות הדמות הדואגת והמארגנת. היום זה מסתיים הרבה יותר מהר – היא כבר מאומנת בזיהוי האכזבה והזמן שעובר מהרגע הקסום והמלהיב של המפגש ועד התגלית הבלתי נמנעת הולך ומתקצר. הפעם, כשאנחנו יושבים ביחד עם האכזבה התורנית, היא רוצה להיכנס יותר לעומק. היא מכירה קצת התמקדות וזה כבר טבעי לה להניח את תשומת הלב קצת יותר למטה, לא בתוך כל המחשבות המטרידות שנטחנות ללא הפסקה, אלא בתחושה שבגוף. "שימי לב לאיכות הפנימית של ההרגשה ממש עכשיו כשאת מספרת על זה", אני מציע לה. "אל תמהרי לתת לזה שם או להבין, פשוט להיות עם זה לרגע, להסכים לעצמך להכיל את ההרגשה". עוברות כמה שניות, אולי דקה, "יש שם אכזבה, אכזבה כל-כך עמוקה, תהומית ממש". "יש שם אכזבה תהומית ממש", אני מהדהד לה. "זה נשמע עמוק מאוד. האם אפשר להיות עם זה? לפתוח את כל המרחב של הגוף לתחושה הזו ולראות מה מגיע?" אני ממשיך. שוב עוברות להן כמה שניות. "כן אני עם זה…" היא אומרת. ואנחנו יושבים בשקט.

"אם אפשר להציע מאוד בעדינות", אני שובר את השתיקה, "לשאול שם בפנים, ממש בתוך התחושה, מה הוא הצורך הכי עמוק שם, מה המקום הזה הכי הכי צריך?"

"ממ.. כן.. יש צורך שיחזיקו אותו, כמיהה כזו עמוקה לא להיות לבד, לא להיות בשליטה, להיות לגמרי מוחזקת מבחוץ, ע"י מישהו שתמיד תמיד נמצא שם ואני יכולה לסמוך עליו במאה אחוז…" מדברת ר' בשקט.

"כן, את פוגשת שם את הצורך הזה להיות מוחזקת, הכמיהה לסמוך במאה אחוז על מישהו שתמיד תמיד שם בשבילך…" אני משקף לה. "זה לא פשוט להכיל צורך כזה עמוק. האם זה אפשרי עבורך? לרגע להיות עם זה, לקבל את זה?"

"אני חושבת שקצת כן", היא אומרת. "זה כאילו שדווקא כשאני לגמרי עם הצורך הזה, הצורך שלעולם לא מסופק, כאילו דווקא אז זה בסדר, זה מכיל את עצמו, או שאני מכילה אותו… אני לא יודעת…".

"לא חשוב ההסבר" אני ממהר לעצור את זרם המחשבות, "מה שחשוב זו החוויה הזו של להיות עם הצורך העמוק, ועם תחושת ההכלה".

אנחנו יושבים עם זה עוד כמה רגעים והפגישה מסתיימת. היא מבינה שעדיף לא לדבר על זה עכשיו יותר מדי. ואני חושב לעצמי שאולי ר' נגעה היום בצורך העמוק שמנהל אותה. הכמיהה להיות מוחזקת מבחוץ, שמעולם לא התקיימה עבורה בילדות, הופכת היום לחיפוש מתמיד אחרי הגבר שימלא את החלל הזה. וכולם כמובן מאכזבים. גם כי אף אחד לא יכול באמת למלא את החלל שנוצר בילדות וגם כי ר' מומחית בלזהות דווקא את אלה שממש לא מסוגלים אפילו להתקרב לזה. למה? כמו שאמרנו, כדי דווקא שם לנסות ולתקן.

 

האם הרגע הזה של ההכלה של עצמה שהיא חוותה היום יאפשר שינוי בדפוס שלה? יכניס פרמטרים חדשים למנוע החיפוש שלה? אני מאמין שכן, זה אפשרי, בעיקר אם היא תחזור לגעת בזה עוד ועוד.

 

כנסו לפרטים על הסדנה ליצירת קשר זוגי.

 

כנסו לפרטים על טיפול זוגי בשרון.

מוזמנים ליצור קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

הבנת הקשיים במציאת זוגיות

אחד המסרים העיקריים המוצגים בתקשורת בחברה המערבית המודרנית הוא חשיבות מציאת זוגיות יציבה ואינטימית, זוגיות שאפשר באמצעותה לממש הורות ולהקים משפחה חדשה . עם זאת, ניכר שככל שהזוגיות מקבלת יותר דגש תרבותי, כך יותר ויותר אנשים מתקשים להתבסס בזוגיות שמתאימה לצרכים שלהם, וכן לדבוק בה, על כך יעידו שיעורי הגירושין הגבוהים. משיחות עם אנשים המתקשים ביצירת זוגיות עולה כי למרות שהם ממשיכים לחפש אחר בני זוג פוטנציאלים, הם סבורים כי לא יתאפשר להם באמת להיות ביחסים זוגיים יציבים ואינטימיים שיאפשרו הקמת משפחה. מסיבה זו, רבים האנשים שפונים למימוש הורות ללא קשר לזוגיות בהתאם למודל של הורות יחידנית או מודל הורות משותפת.

טכנולוגיות חדישות של פריון וליברליזציה, המובילות לאימוץ מודלי הורות אחרת בתרבות, מאפשרות לאנשים רבים לגדל ילדים שלא דווקא במסגרת הזוגית. אין ספק שתופעה זו הינה מבורכת וחשובה, עם זאת לא מחוייב המציאות שמי שמגדל ילדים שלא במסגרת זוגית, לא יהיה בהמשך חייו בזוגיות מספקת. ניכר כי אנשים שמגדלים ילדים במודל של הורות משותפת עדיין מחפשים בן זוג לחלוק איתו את חייהם. מדוע כל כך קשה למצוא זוגיות? האם זו משימה בלתי אפשרית בעולם של ימינו?

סיפוק צרכים סותרים

לפני מאות שנים זוגיות ומוסד הנישואין היו הסדרים חברתיים בעלי משמעות כלכלית. אנשים היו מתחתנים על מנת שיוכלו להקים משק כלכלי משותף, בו כל אחד תרם את חלקו. אפילו הילדים מגיל מאוד צעיר נחשבו לכוח עבודה, והיו מתייחסים אליהם כמבוגרים קטנים ולא כאל ילדים בעלי צרכים התפתחותיים ייחודיים. באופן נורמטיבי, זוגיות ממוסדת לא נחשבה כביטוי לרגשותיו של הפרט, אלא הסדר נבון שהוביל לשיפור מעמדי חברתי וכלכלי, והרומנטיקה היתה ממוקמת מחוץ למוסד הנישואין. החל מהמאה השבע עשרה לאור צמיחת המושג המודרני של 'העצמי האישי', המושגים של נישואין ואהבה נעו זה לקראת זה, והיה נהוג לצפות שנישואין יובילו לרומנטיקה. מהמאה התשע עשרה עד ימינו המגמה הפוכה ונהוג כי רומנטיקה ותשוקה מינית מובילות ומתממשות בנישואין.

לדידו של הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל, נישואין בימינו מכילים תשוקה לצד מחוייבות, ומאחר ואלו צרכים מנוגדים של הנפש, יש לשמור על האיזון העדין בינהם על מנת להמשיך להינות מיחסים מתמשכים. הדיאלקטיקה העדינה בין התשוקה למחויבות דורשת עבודה עצמית וזוגית רבה, ולעיתים אנשים נוטים לחשוב כי זוגיות טובה, אמורה לספק את כל הצרכים של הפרט מעצמה, בלי שבני הזוג לוקחים אחריות אקטיבית על כך.

מגוון אפשרויות בחירה בעולם טכנולוגי

אחת הסיבות לכך שאנשים זונחים במהרה יחסים זוגיים, בין אם הם רק בתחילתם או אפילו בשלב מתקדם יותר, היא האידיאליזיציה של הרומנטיקה בתקשורת ואשלית הבחירה ומגוון האפשרויות. בסדרות ובתוכניות טלוויזיה אנחנו לומדים על המושלמות האופציונלית של זוגיות, ואנחנו מתמלאים ציפיות לעיתים לא ריאליות כלפי הזוגיות שלנו. כגודל הציפיות כך גודל האכזבה, אנו ממהרים לעזוב את הזוגיות הקיימת ולחפש אחר אידיאל, שלרוב לא יתאפשר במציאות. אנו מרגישים כי יש לנו אפשרויות בלתי מוגבלות- אנחנו יכולים להכיר בני זוג פוטנציאלים באמצעות אתרי הכרויות, רשתות חברתיות ואמצעי תקשורת נוספים. אם בעבר אנשים היו מתחתנים עם אנשים מהכפר שלהם כי לא היו אמצעי תחבורה רבים או אמצעי תקשורת, כיום אנחנו מודעים לכך שהעולם קטן מתמיד, ומתמלאים בתחושה לא מציאותית שאם רק נחפש מספיק נמצא את האחד בשבילנו. האמת היא הרבה פעמים שונה: על מנת שמישהו יהיה האחד שלנו אנחנו צריכים לעבוד קשה על הזוגיות ועל התפיסה שלנו את הזוגיות, אנחנו צריכים להתחשב באחר ולא רק לצפות לממש את עצמנו דרך הזוגיות.

מסרים של התרבות הקפיטליסטית

בלי שנשים לב, הפנמנו את ערכי החברה הקפיטליסטית, לפיה כל דבר הוא מוצר עם איכויות שונות, וכצרכנים עלינו לרכוש את המוצר לפי צרכינו. בעקבות כך, אנחנו נוטים לראות את הרומנטיקה והזוגיות מתוך פריזמה כלכלית: מה אנחנו מקבלים תמורת מה שאנחנו נותנים. אם זוגיות היא מוצר, אז משתמע מכך שאם היא לא מספקת את צרכינו די, אז ניתן להחליפה במוצר אחר. צורת חשיבה זו מרדדת במידה רבה את האינטימיות והקשר הנוצר בין אנשים, והופכת את כולנו לצרכנים לא ביקורתיים במיוחד של תרבות הרומנטיקה. אנחנו מאמצים אידיאלים לגבי איך רומנטיקה אמורה להיות, ומנסים ליישמם על הזוגיות שלנו. במידה והזוגיות לא מתאימה לתבנית הזוגיות המוכרת לנו, אנו חשים כי הופר האיזון בין עלות לתועלת, ואנו פונים לחפש אחר הקשר הבא.

דפוסי יחסים מופנמים

לכל קשר זוגי אנחנו מגיעים עם דפוסי יחסים שהופנמו במהלך חיינו. לרוב, תבניות ההתנהגות, הקוגניציה והרגש שלנו בקונטקסט הבינאישי מושפעות (אם לא מכוננות) על ידי היחסים עם הורינו בילדות. למשל, אם התרגלנו שהדמויות המטפלות העיקריות שלנו בילדות חדרו לנו למרחב האישי, וודאי נשחזר דפוס יחסים זה של חודרנות וקשיים במרחב האישי בתוך קשר, אפילו אם ננסה להמנע מכך. אנשים שחווים מספר קשרים זוגיים מעידים על כך שבכל הקשרים שלהם, המחלוקות העיקריות נסובו סביב אותם הנושאים, וזאת למרות שבתחילת הקשר הם נטו להאמין שהפעם המצב יהיה שונה. לאור הניסיון שלנו לשחזר ולתקן את יחסינו עם הדמויות הדומיננטיות בחיינו, אנו נוטים להקלע (או לקלוע את עצמנו) למצבים זוגיים דומים. כל עוד לא נשנה את אסטרגיית בחירת בן הזוג ולא נהיה מודעים לאיך הבחירות שלנו בבני זוג וההתנהגות שלנו בקשר משפיעים על איכותו, לא נוכל לחוש מסופקים ואותנטיים ביחסינו.

?כיצד ניתן להתמודד עם הקשיים ביצירת זוגיות

הצעד הראשון בהתמודדות עם הקשיים שיש לנו ביצירת זוגיות יציבה, אינטימית ומספקת הוא המודעות אליהם. חשוב שנבין את הצרכים השונים והמנוגדים לעיתים שאנו מנסים לספק בקשר זוגי, שנבין את הקונטקסט החברתי והתרבותי שאנו מושפעים ממנו, וכן נקבל אחריות על הקשיים בזוגיות לאור דפוסי היחסים המופנמים אצלנו. מודעות היא כלי נהדר לשנות תפיסות עולם ולערער על מוסכמות, אך היא לבדה אינה מספיקה. מומלץ להתמודד עם הקושי כל אחד בדרכו: בין אם בשינוי דפוסי התנהגות או שכלול התקשורת הזוגית באופן עצמאי, ובין אם בהתחייבות לטיפול פסיכולוגי סביב נושאים בינאישיים. מומלץ לאנשים שמתקשים ביצירה או בשימור של קשרים בינאישיים בכלל ורומנטיים בפרט לפנות לטיפול קבוצתי. באופן זה, ניתן לראשונה להתמודד במרחב בטוח ומכיל עם הקשיים שמתעוררים ביחסים בינאישיים באופן מיידי וחי- כאן ועכשיו. שילוב של התייחסות לתחושות גופניות שעולות בנו בקשר עם האחר כמו למשל זה הנעשה בתהליך ההתמקדות, יכול לחדד את הקשיים בקשר בינאישי ולהאיץ תובנות ושינוי דפוסי התקשרות.

כנסו לפרטים על הסדנה ליצירת קשר זוגי

 

או צרו קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

בחירת בן זוג

איך, איך אפשר, תגידו לי אתם, בעצם לבחור בן (או בת) זוג? לפי מה אנחנו בוחרים? האם לפי ההרגשה בלבד? כלומר, האם זה שבטני מתהפכת בגללו, שרגשותי הכי סוערים לכבודו/ה הוא הוא האדם? או שאולי דווקא לפי שיקולים "הגיוניים" יותר כמו תכונותיו האישיותיות והגופניות, מצבו הכלכלי וקריטריונים אחרים? ואולי דווקא האהבה "בוחרת" אותי וסוחפת מבלי שארגיש, פנימה לאושר ולעושר עד היום הזה? לכל אחד מאיתנו יש את הדימוי והפנטזיה האישית לגבי איך זה אמור להיות, איך שזה היה אמור לקרות. ואם זה לא קרה, אז מה עושים? אולי צריך להחליף תכנית? אולי כדאי להפסיק לסמוך על הרגשות ולנסות לבחור אותם מתוך ההיגיון? או להיפך, לעזוב קצת את השיקולים הקרים ולתת לעצמי להיסחף ברגשות?

?מה בנו בוחר

כולנו היינו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים הגיוניים, ככאלה שיש להם שליטה, מסוימת לפחות, על הבחירות שלנו. אבל לא בטוח שתמיד זה כך. יתכן שיותר מדויק להגיד שיש בתוכנו מנגנון כלשהו של בחירה בבני זוג, שעובד כל הזמן מבלי שאנחנו מודעים אליו, ומוביל אותנו לבחור שוב ושוב מתוך קריטריונים עמוקים שכלל לא חשדנו בקיומם. אחרת איך נסביר את הדפוסים החוזרים שאנחנו פוגשים בעצמנו ובאחרים. במהלך השנים נתקלתי בהרבה דפוסים כאלה, חלקם אכזריים למדי: ראיתי את הנשים שתמיד שתמיד פוגשות את הבני-זונות, שבסופו של דבר גילו תמיד שהגבר שהן מתאהבות בו נמצא שם רק כדי לזיין וללכת; ראיתי את אלה שתמיד פוגשות בגברים שממוקדים אך ורק בצרכים של עצמם, שלא מסוגלים בכלל לזהות שיש צד שני במערכת היחסים; ראיתי את אלה שפוגשות תמיד את הגברים הכי מקסימים, יצירתיים כאלה, סופר אינטיליגנטיים, עד שמתברר שאין כל קשר בין המצגת החיצונית לבין הריק והעדר היכולת לקשר שבפנים; את אלה שמכירות שוב ושוב גברים שממש בנויים לקשר, והכל נראה טוב, עד המשבר המשמעותי הראשון, שבו הם בורחים כמו עכברים מהספינה הטובעת; ומן הסתם אני יכול להמשיך ולתת עוד ועוד דוגמאות.

אחרי מספר שנים כאלה כל אחת מהן משוכנעת ש"כל הגברים הם כאלה" פחות או יותר. ובצדק – רק את אלה הן פוגשות! ומה שהכי מפליא זה, שבכל התחלה חדשה של קשר היא משוכנעת שהפעם זה משהו אחר. איזה מעגל קסמים אכזרי! אני מאמין שעצם קיומו של מעגל הקסמים הזה מוכיח שהבחירה שלנו בבני זוג מקורה בדפוסים עמוקים שאינם זהים כלל עם השכבות החיצוניות, המודעות, הרצוניות שלנו. לכן אני מאמין גם, שכדי לשבור את המעגל הזה אנחנו חייבים לצלול לעומק. כל מיני אסטרטגיות, טקטיקות ושינון חוקי חיזור גבריים ונשיים, השגורים בצוות היועצות הקבועות שלנו בבר השכונתי, לא יעשו את העבודה. ומה זה אומר לצלול לעומק?

לצלול לעומק

אנחנו צריכים לפגוש ולהכיר את האימגו שלנו, כלומר את הדימוי הפנימי העמוק של בני זוג שמקנן בתוכנו, ומהווה בסופו של דבר את המגנט הקובע למי נימשך ומי ימשך אלינו. דימוי פנימי שמקורו במערכות היחסים המוקדמות שלנו, בהורים שלנו. אולי כדי להמחיש ניתן דוגמה, מקוצרת מאוד כמובן: ד' היא מאלה שכל הגברים שהיא פוגשת נראים בהתחלה הכי מקסימים בעולם, מהמבריקים והיצירתיים האלה, ותמיד תמיד מתגלים בסוף (או כבר די בהתחלה) כמי שבכלל לא מבחינים שבצד השני של הקשר יש מישהו, אדם אחר. בנרקיסיותם הם פשוט רגילים לראות רק את בבועתם משתקפת, לא משנה על מה הם מביטים. וכמה שד' נמשכת אליהם! שנים של אכזבות, וכאבים וקריסות לא שכנעו את האימגו שלה להרפות. אבל היה לה אומץ, והיא העזה להתבונן פנימה ולזהות, שבמקרה שלה שני הצדדים תורמים לעניין. גם אביה וגם אימה היו מרוכזים בעצמם בצורה קיצונית, אם כי כל אחד בדרך אחרת. ולא ניכנס כרגע לפרטים, אבל לד' התברר איך המצב, שבו היא לא באמת קיימת בתוך קשר, מרגיש לה כל-כך טבעי. מרגיש בבית, תרתי משמע. למעשה לקח הרבה זמן של התבוננות כדי בכלל להיות מסוגלת להבחין שכך מתנהגים אליה – קודם לכן זה היה עבורה "לבן על לבן". עם ההבחנה הזו משהו התחיל לקרות: בהדרגה היא החלה לרגוז ולכעוס על גברים שהפכו אותה לשקופה, או יותר נכון למראה, עד לבסוף היא החלה לחוש ממש דחייה מהם. הם הפסיקו להיות מושכים. לקח עוד זמן עד שאל החלל הזה יכלו להיכנס גם גברים מסוג אחר – אבל היא כבר עלתה על הדרך לשם. היא עלתה מהצלילה לעומק עם חמצן חדש מפעם בגופה.

כנסו לפרטים על הסדנה ליצירת קשר זוגי.

:או צרו קשר

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

סדנת זוגיות

מה הוא הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים ללמוד כדי להצליח בזוגיות? הדבר שצריך להיות אולי במרכז של כל סדנת זוגיות? הדבר שיעזור לנו למצוא את הזוגיות שלנו, אבל גם להצליח ליצור אותה כמשהו שראוי למאכל אדם (לא ממש מובן מאיליו כמו שאומרת הסטטיסטיקה)? ובכן, הייתי אומר, לאחר אין סוף מחשבה והתעסקות בנושא הזה אצל עצמי ואצל מטופלי, חברי וכל מי שאני מכיר, שהכי חשוב זה ללמוד משהו על הציפיות שלנו מבני הזוג. זה נשמע אולי פשטני, אבל זה לא – הציפיות שלנו בתוך זוגיות או בתהליך החיפוש שלה יושבות אצלנו על המקומות הכי עמוקים וקמאיים, והמאוד לא מודעים ונגישים לנו בדרך כלל. והממזרות האלה מנהלות אותנו באין סוף דרכים עקלקלות, אל המדרון החלקלק של הריסת הקשר או סתימת הגולל על הסיכוי למצוא אותו.

זה מגיע מהעומק

אני מזמין אותך הקורא/ת לנסות להתבונן לרגע אל תוך עצמך מתוך השאלה הזו – מה הן הציפיות שלי מקשר? בין אם זה בתוך קשר קיים ובין אם לגבי מועמדים ליצירה של קשר חדש – למה אני מצפה, מה הפנטסיה שלי? אפשר להעריך שמרביתנו נמצא את עצמנו ביותר מאחד הפריטים ברשימה הבאה: אני מצפה לביטחון/ להקשבה/ לשקט/  להבנה/ לחום/ לקבלה/ לסיפוק צרכי/ לכבוד/לשיתוף/לאהבה אהבה אהבה/לפרטנרשיפ/ ובטח אפשר להמשיך… והכל לגיטימי לא? זכותי לצפות כל אחת מהציפיות האלה ולקוות למצוא אותן בתוך קשר, לא? בטח שכן! אבל כאן זה מתחיל להסתבך. הסיבוך הוא שהציפיות והפנטסיות שלנו לא מתחילות מהיום – יש להן היסטוריה עתיקה בחסכים הילדותיים שלנו. נשמע פסיכולוגי בטרוף, אבל מה לעשות, יש קלישאות שהן אמת ערומה!

בואו ניקח ציפייה אחת לדוגמה וננתח אותה. נתבונן בציפייה להקשבה, בציפייה שבן הזוג יקשיב לנו, יהיה פנוי למה שיש לנו להגיד, לספר, לעולם הפנימי שלנו שרוצה להתבטא. זו ציפייה לגיטימית כלכך, ובוודאי שהיא מרכיב הכרחי בכל קשר זוגי ואיננו יכולים לבוא בטענות למי שמצפה שכך ינהגו בה. אבל בואו נתבונן בסיפור של אישה אחת, ציפינקרא לה, שכלכך מצפה להקשבה. בילדותה אביה היה גבר טיפוסי מאוד – עסוק בעבודתו, לא ממש יודע לתקשר בכלל ועם ילדים בפרט, אדם חרוץ וקשוח שלחם מלחמות, ראה יותר מדי ולמד לשתוק כדי לא להתפרק. ציפי שלנו חייה בחוויה מתמדת של ניסיון לתקשר איתו, להתקרב אליו, לגרום לו שיקשיב. הוא תמיד היה טוב אליה, אבל להקשיב הוא לא היה מסוגל. הטוב שלו התבטא בעיקר בכך שגם כאשר ציפי ניסתה לעבור את כל הגבולות כדי לגרום לו להגיב אליה הוא מעולם לא באמת כעס. אפילו כאשר התחילה לשתות ולעשן כל מני סוגי עשן, אפילו כשהפכה לפריקית בגיל ההתבגרות ועשתה את כל מה שאפשר כדי להיות פרובוקטיבית – אפילו אז הוא קיבל את הכל בשקט ולא יצר שום דיאלוג.

ובכן, ציפי שלנו התבגרה מעט, כבר לא צריכה להיות פרובוקטיבית, ועדיין נושמת מן העשב המתוק. והנה סוף סוף היא גם מוצאת לה בן זוג. בואו נקרא לו סלע. אדם טוב לב שאוהב אותה בכל ליבו, שנאמן לה ומוכן למות עבורה, שנותן לה המון ביטחון. ובהתחלה הכל נראה ממש מדהים, וציפי שלנו ממש מאוהבת. ומעמקי נפשה מתחילה לצמוח התקווה, הציפיה, הפנטסיה שהנה סוף סוף, יש כאן גבר שיקשיב לה. היא לא מודעת לכך שהציפייה הזו מקורה בדחף לתקן את חסכי העבר, היא לא מבחינה שבגלל הדמיון שבסיטואציה (יחסים קרובים עם גבר בתוך משפחה) הלא-מודע שלה בחר את הזוגיות החדשה בתור המגרש לתיקון חוסריו. ואז זה מתחיל לקרות – מופיעים הסימנים הראשונים של הקושי של סלע יקירנו להקשיב. פתאום הוא מרגיש לה מרוחק כשהיא מדברת, שקט מדי ושקוע בעצמו כשהיא משתפת מעולמה הרגשי הרוגש. ומשהו מאוד קשה מתחיל לצוף בתוכה.

אז מה בעצם קורה כאן? בפועל סלע אינו כלכך נורא בכל הקשור בהקשבה. אם היה משתתף בתחרות "הגבר הקשוב" הוא היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה מאביה של ציפי שלנו. אבל ללא-מודע של ציפי זה ממש לא משנה: הוא מזהה את הסימנים וזה מספיק דומה! קווי הדמיון האלה, בנקודה הכי רגישה שלה, מעלים מתוכה כאב עצום, תסכול, וזעם נוראי של ילדה, שנלחמה כל חייה על טיפה הקשבה ולא קיבלה. ועל מי יצא כל הזעם הזה? לא קשה לנחש. וסלע שלנו, שבשרות ביחידה שלו בצבא היה מסוגל לזחול עד סדאם חוסיין, לתת לו סטירה בעודו ישן ולחזור מבלי להיתפס על פספורט מזוייף, לא עומד בפני המתקפה הנשית הזו. הוא בסכנת התפוררות, והלא מודע שלו מתחיל לפעול – "מהר להסתגר", הוא זועק. והבחורצ'יק מתכנס, נסגר, נאטם, וכל יכולת ההקשבה שהייתה לו הופכת לאדישות.

אז אנא אנו הולכים?

אני בטוח שהבנתם את העיקרון, גם מבלי שנכנסנו לעומק של הפסיכולוגיה של סלע והאימא המתוסכלת והזועמת שלו. ואתם בטח רואים לאן כל זה יכול להתגלגל. ואולי אתם שואלים מה בכלל אפשר לעשות עם כל זה? הרי אי-אפשר להגיד לעצמנו להפסיק לצפות, זה מגוחך, הרי בכל מקרה מדובר בחלקים עמוקים ולא מודעים שלנו שעושים את העבודה, והם בכלל לא מצייתים לאיזה פקודה רפה של ההיגיון. אין להתחמק חברים, דרושה פה עבודת עומק. ציפי שלנו חייבת ללמוד לזהות את תחושות האכזבה והזעם העמוקות שלה ולמקם אותן באזור הנכון ובזמן הנכון. היא חייבת ללמוד להכיל בעצמה את הרגשות האלה, כי אין מי שיכיל אותם עבורה היום. ורק ההכלה הזו וההפרדה הזו יאפשרו לה להוריד את הלחץ מסלע המבוהל, ודווקא אז יוכל הוא להתרכך מעט ולהסכים לתת לה את מה שהיא צריכה. ואולי אולי, יסכים אפילו הוא לעשות איזו עבודה לעומק בעצמו? כן בנות, ראיתי את זה קורה, זה לא מדע בדיוני!

 

כנסו לפרטים על סדנה ליצירת קשר זוגי.

או צרו איתי קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

מחפשת אהבה

 

אם תשאלו אותה מה היא בעצם מחפשת תקבלו את התשובה "אני מחפשת אהבה". האם התשובה הזו נכונה? האם באמת היא, ואנחנו, מחפשים אהבה? או שאולי מתחת לחיפוש האהבה מסתתרים מניעים אחרים, פחות מודעים, אשר דוחפים ומכוונים אותנו בתוך החיפוש הזה? אחת התשובות המעניינות והמפורטות ביותר לשאלה הזו נתנו ע"י הפסיכולוג האמריקאי הרוויל הנדריקס, אבי שיטת ה"אימגו". תשובה שעשויה לאפשר לנו להבין הרבה יותר טוב את עצמנו ואת הדרך שבה אנחנו פועלים כדי למצוא בני זוג ובתוך הזוגיות עצמה.

הדימוי הפנימי

הנדריקס טוען שבכל אחד מאיתנו קיים סוג של דימוי פנימי, אימגו, כמו תמונת קלסטרון, של בן או בת הזוג שאנחנו מחפשים. אנחנו מסתובבים עם התמונה הזו, כמו הנסיך מסינדרלה, כדי לחפש את טביעת כף-הרגל המתאימה. ממה בנוי הדימוי הפנימי הזה? אני ממליץ לכם לקרוא יותר בספרו של הנדריקס "לבסוף מוצאים אהבה", אבל בקצרה ניתן לומר שהוא מורכב משילוב התכונות של שני הורינו. ההורים שלנו הם המודל הטבוע עמוק בתוכנו של זוגיות ומשפחה, וכשאנחנו מחפשים את הדרך למשפחה משלנו משהו בנו רוצה "להרגיש כמו בבית". עד כאן מילא, אבל העניין מסתבך הרבה יותר עם הטענה של הנדריקס, שדווקא התכונות הקשות והשליליות של הורינו הן אלה שמקבלות את הקדימות בחיפוש הזה. כך למשל, מישהי שגדלה עם אבא מרוחק ובלתי נגיש תמצא את עצמה חוזרת שוב ושוב לקשר עם גברים שפוחדים מקשר ונותרים מרוחקים, בזמן שהיא עובדת בפרך כדי לנסות להתקרב. ולהיפך, הבחור שגדל עם אימא חודרנית, שתמיד היה לה מה להגיד לו, שתמיד התערבה בחייו הפנימיים, שלא נותנה לו מרחב מחייה רגשי – הוא ימצא את עצמו אם אותה בחורה רעבה לקשר שתמיד תלחץ עליו עוד ועוד. וכבר אפשר לדמיין את מעגל הקסמים השלילי ששניים אלה יפעילו האחד על השני במהלך הקשר.

למה דווקא השלילי?

אז מדוע אנחנו מחפשים דווקא את התכונות השליליות של הורינו בבני-הזוג שלנו? התשובה לך מורכבת, אבל צד אחד שלה הוא הצורך הילדותי שלנו בתיקון. הילדה עם האב המרוחק פיתחה פנטזיה קשה להכחדה שאם היא רק תתאמץ מספיק היא תצליח להגיע ולהתקרב אליו. הפנטזיה כמובן לא התגשמה עם אבא, אבל החיים נותנים הזדמנות שנייה – בן הזוג! והוא, הבחורצ'יק עם האימא החודרנית? הוא פינטז על אימא שנותנת לו מרחב, שלא דורשת ממנו שום דבר, על מנוחה בתוך הקשר. גם במקרה שלו בת הזוג הופכת להיות המקום שבו פנטזיית התיקון יכולה לבוא לידי ביטוי.

?אז מה עושים עם זה

התיאור שנתתי כאן הוא כמובן חלקי מאוד ובכך חוטא לאמת המורכבת. הוא נועד כדי להסביר את העיקרון. אך בכל מקרה, מה זה נותן לנו? חשוב מאוד לפתח את המודעות לאימגו הפנימי שלנו, להכיר אותו, להבין אותו ולזהות כיצד הוא פועל במציאות. פיתוח המודעות הזו הוא כבר תהליך מורכב, שלוקח את הזמן שלו. וגם אז ברור שזה לא מספיק; עצם ההבנה והמודעות אינן משחררות מהכבלים. כאן צריכה להתרחש עבודה עמוקה יותר עם הדימוי ותהליכים של שינוי הדפוסים, בתוך מערכת יחסים קיימת או בכאלה שבהתהוות. עבודה כזו יכולה לרכך באופן הדרגתי את הדימוי ולאפשר מעט יותר גמישות הן בחיפוש בן הזוג והן בניהול הקשר עצמו. גמישות קטנה שעשויה להוות את כל ההבדל.

 

כנסו לפרטים על סדנה ליצירת קשר זוגי

או צרו קשר:

 

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

זוגיות ואהבה

 

אז מה בעצם בין זוגיות ואהבה? האם אני מחפשת זוגיות או שאני מחפשת האהבה? האם זה אותו הדבר או שני דברים שונים בתכלית? האם בכלל יכולה האהבה לשרוד את הזוגיות? והאם זה בכלל ככה שכל עוד שאני מחפשת אהבה אשאר ללא זוגיות? אני מודה שהשאלות אמיתיות והתשובה אליהן לא פשוטה בכלל.

כולם מחפשים אהבה

ברור, כולם מחפשים אהבה. אף אחד ואף אחד לא מגדירים לעצמם שהם מחפשים קשר זוגי באשר הוא – תמיד הקשר הזה אמור להיות נגזרת של האהבה. אההה, כן… האהבה הזו שהציתה אותנו, שממלאת את ליבנו, אנחנו בונים עליה שהיא היא הדבק, חומר הבניין היסודי של הקשר הזוגי, הסגולה ליחסים טובים וארוכים. אז גבירותי ורבותי המחפשים, אני מעז לומר, פה בשורות אלה, שזו בסך הכל תפיסה תרבותית תלוית זמן ומקום. כן, כן, התפיסה שהאהבה היא הסיבה והיסוד של הזוגיות איננה מוכחת בשום צורה, זו בסך הכל אמונה שמבוססת על יותר מדי סרטים אמריקאים שראינו. בסרטים האלה מקודשת האהבה הרומנטית (והחרמנית צריך להגיד לשם ההגינות) כמטרה הנעלה, שהגיבורים נלחמים להגשמתה ומתגברים על מיני מכשולים, כיד דמיונו הקלוש של התסריטאי, וממש ברגע שהיא מושגת, ברגע שהגיבורה המצודדת והגיבור היפה (או החנון) מתנשקים, בדיוק אז נגמר הסרט. איזה מזל שחוסכים מאיתנו את שגרת הקשר המשעממת, המעיקה, הקשה ולפעמים הנוראית שבוודאי היו מגיעים אליה שני החברה האלה, אם רק היו נותנים להם הזדמנות.

חמישה קילומטר מתל-אביב, במדינת בני-ברק למשל, אין לסיפור הזה שום אחיזה. שם הקשר בין בני זוג נוצר ע"י סידורי הכרויות מקובלים, והקריטריונים ליצירת הזוגיות קשורים בכל מני התאמות כלליות ומציאת חן הדדית, המבוססת על הכרות מינימלית (וברור שבלי סקס..). האהבה שם היא התוצר שמקבלים שני בני הזוג במידה והם השקיעו ככל יכולתם בקשר. קצת לא נעים לחשוב על זה ככה, אבל המודל שלהם הרבה יותר קרוב למציאות. כן, אהבה היא תוצר של השקעה בתוך קשר ולא משהו שאנחנו מקבלים כנתון מראש. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו כי אנחנו משקיעים בקשר איתם (אם אנחנו משקיעים) ולא בגלל שיש להם קשר ביולוגי איתנו. ולגבי קשר זוגי אין שום הבדל ממשי. הרי בכל מקרה, אותו זוג שהתחיל את הקשר על גלי התאהבות ימצא את עצמו מפוכך, ועם האנג-אובר, בבוקר שלאחריה. בעצם מה ההבדל בינהם לבין בני ברק? גם כאן בסופו של דבר הם מגלים את עצמם כשני אנשים זרים שמחליטים, או מחליטים שלא, ליצור קשר. היתרון של החבר'ה ממערב לאיילון הוא שהאכזבה אולי מרה פחות, כגודל הציפייה שלא הרקיעה שחקים מלכתחילה.

?אז מה אמרנו בעצם

אמרנו שהאכזבה מהאהבה הרומנטית היא בלתי נמנעת. שיותר מציאותי לחשוב על אהבה כתוצר של קשר מאשר כסיבה שלו, שהתפיסה הזו שלנו איננה יותר מהתניה תרבותית, שעדיף לצמצם צפייה בסרטים רומנטיים אמריקאים, ולא אנחנו לא עוברים לבני-ברק.

כנסו לפרטים נוספים על הסדנה ליצירת קשר זוגי

:או צרו קשר

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

מאמרים