פסיכולוגיה מזרח מערב

מתים לחיות  / רוני כצמן

כתבה של רוני כצמן שהתפרסמה באחד מגליונות הירחון חיים אחרים.

 

האם אפשר לרתום את הכוח המטלטל של המפגש עם ודאות מותנו בעתיד כדי לעמוד מול חיינו בהווה? רוני כצמן השתתפה בסדנה "על החיים ועל המוות" וחוותה יחד עם המשתתפים האחרים איך אפשר ללכת עד הקצה… ולחזור לחיים

"לו יכולתי לחיות את חיי מחדש…בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות, לא הייתי משתדל להיות כל-כך מושלם, הייתי יותר רפוי, הייתי יותר טיפש ממה שהייתי, מעט דברים הייתי לוקח ברצינות, הייתי פחות מלוטש, הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי נוסע יותר, מתבונן יותר בשקיעות, מטפס יותר על הרים, שוחה בנהרות רבים יותר. הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם, הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית. הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות בעיות מדומות… לו חיי היו שוב לפני… אבל אתם רואים… אני בן שמונים וחמש ואני יודע שאני הולך למות" (חורחה לואיס בורחס)

סוד ידוע הוא כי המפגש עם המוות עשוי לגרום להתעוררות ולשינוי מהותי בחיים. עבורי התבררה האמת הזו לפני כמה שנים, בעודי שרויה בתקופה מתמשכת של עצב עמוק. באחד הימים, ברגע נדיר של בהירות, יכולתי לצפות מהצד ולראות כיצד אני מכלה את הזמן הקצוב מאוד שניתן לי, בהתפלשות ברחמים עצמיים ובהתייחסות רצינית מדי לעצמי, ל"בעיות" שלי, ולחיים. השאלה שניקרה במוחי באותו רגע היתה: "ומה עם כל זה, כלומר החיים שלי, ייגמרו ממש עכשיו?" לרגע קצר שכחתי מעצמי ותחושה של הקלה, שחרור מדאגות ושמחה בחלקי הציפה אותי.

היא לא נשארה לאורך זמן, כמובן, ובאו החיים ושטפו אותי הלאה והלאה. אבל משהו בחוויה ההיא, במפגש הקרוב אם האפשרות של סוף, היווה כלי חדש, מעין מפתח, שעתיד לחלץ אותי ממצבים בלתי אפשריים: גם היום כשאני נופלת אל הנגטיביות המתקרבנת ואל התייחסות כבדת משקל לסוגיות בוערות, באה נוכחותו האפשרית של המוות להזכירני שהכול זמני, שזה יכול להיגמר כבר מחר, ושאם לא אשים לב יוחמץ הרגע היקר הזה. עם השנים התקרבתי, אם אפשר לכנות זאת כך, אל המוות. אולי בגלל חוסר היכולת לתפוס את הסופיות שבסוף, אני שבה ומתעסקת בו. בוחנת את כל היבטיו. לומדת אותו. מנסה להפוך אותו לבן בית או לפחות לבן לוויה. לכן שהתקשר עורך העיתון לשאול אם אהיה מוכנה להשתתף בסדנה על המוות לא השתהיתי יותר מדי לפני שהסכמתי.

נפרדים מהעולם

התפאורה לסדנת סופשבוע ששמה "על החיים ועל המוות", היתה מושלמת: בחוץ היו כבר סימנים ברורים של סוף הקיץ, וגם סוף השנה העברית – תקופה שיש בה תחושה של סיום מעגלים וחשבון נפש. במקרה, או שלא, היא נערכה בבית יפהפה, מרחק כמה פסיעות מחוף הים. אל תוך החלל המעוצב בנועם יוצא דופן, נכנסו ובאו כל גרמי השמים, החול והים, רשרוש של המים ובהמשך גם תפילת האדם.

לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולכת כשהזדרזתי להסכים להשתתף, אבל במבט לאחור היו סימנים מקדימים לעוצמה העומדת להתרגש עלי. הבטן שלי קירקשה עוד מאמצע השבוע. גם תגובות סביבתי הקרובה למהלך הצפוי, העידו על שוני מסוים: את מקומה של ההתעניינות הסקרנית בשעשועי סוף השבוע שלי תפסה בהלה קטנה, רתיעה ומבט שאומר משהו כמו: מה חסר לך בחיים שאת מתעקשת להתעסק כל הזמן במוות? אבל כשבועז שביט, מנחה הסדנה, הכתיב לי שאלה שבה נתבקשתי להרהר לפני בואי, כבר ניצתה בתוכי מיני-פאניקה: "אילו היית עומדת למות ולהיפרד מהעולם," שאל, "אילו שלושה דברים היו מקשים עליך את הפרידה?"

"מה באמת מביא אותי לסדנה?" זו היתה השאלה השנייה שהופנתה אלי, כמו גם אל יתר הנוכחים (בעיקר הנוכחות) מיד בפתיחת הסדנה. אחת המשתתפות, צעירה מאוד, סיפרה בדמעות על מחלת הסרטן שבה לקתה וממנה החלימה בשנה האחרונה. בן זוגה, שאיבד רק לפני כמה חודשים את אמו (מאותה מחלה) סיפר שהמפגש האינטנסיבי והקרוב עם המוות הסיט את חייו מהמסלול שבו התנהלו עד אז, והוא מתקשה למצוא טעם להמשיך ללכת בו. אבל היו גם סיפורים פחות דרמטיים: עובדת בהוספיס לחולי סרטן, שעל אף העבודה לצד המוות מרגישה מנותקת רגשית. פסיכולוגית מבוקשת שיש לה הכול ומרגישה שבעצם אין לה כלום. תרפיסטית שלא מצליחה להחליט אם להישאר או ללכת מיחסים בלתי מספקים עם בעלה ועוד. אין סוף סיבות לעסוק במוות. ובחיים.

טעימה מתודעת הסוף

"ההתבוננות במוות אינה אמורה להיות מפחידה או מדכאת. למה אי אפשר להרהר במוות ברגע של השראה, כשאנו רגועים ונינוחים, תוך כדי שכיבה במיטה או בזמן חופשה או הקשבה למוסיקה נעימה במיוחד? למה לא לחשוב על הנושא כאשר אנו שמחים, בבריאות מצוינת, בטוחים ומרגישים טוב?"

(סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר החיים והמתים הטיבטי", עמ' 45)

עבור בועז שביט המפגש עם המוות התרחש עוד שהיה נער: "ההכרה שגם אני אמות ביום מן הימים הכניסה הרבה אי-שקט פנימי. היא שברה את המשוואה של החיים, והעלתה את השאלה הגדולה של החיים: אם אני אמות, אז מה זה החיים האלה? בשביל מה? לא יכולתי להסכים שהחיים ניתנו לי רק כדי שאלמד בבית ספר, אשרת בצבא ואשלם בבוא היום משכנתא. הבנתי שהחיים הם חידה שאסור לי להתייחס אליה כאל מובן מאליו."

לפני כשבע שנים (נכון לזמן כתיבת הכתבה…) החל לעבוד כמטפל עם קבוצת חולי סרטן ושם חיכתה לו חוויה שחיברה אותו אל התהיות המוקדמות ההן: "דווקא שם, בקרב האנשים שעמדו עם הגב אל המוות, התחוללו שינויים מדהימים. שינויים חיצוניים כמו לעזוב את העבודה או את היחסים או לשנות את התזונה אבל גם שינויים פנימיים עמוקים: סדרי העדיפויות התחדדו. לא היתה יותר שאלה, היה ברור מה חשוב ומה פחות חשוב." בעקבות חוויה זו הבין בועז את העוצמה האדירה ורבת המשמעות לחיים, הטמונה במוות. הסדנה "על חיים ועל המוות", שאותה הוא מעביר זה ארבע שנים היא ניסיון להעניק "טעימה" מתודעת הסוף, גם לאנשים בריאים. "אם משהו מזה יחדור פנימה, כל היתר כבר יקרה מעצמו," הוא אומר.

ה"חומרים" שמציפה הסדנה לקוחים מהחיים. לכאורה, הם יכלו להיחשף גם בסדנאות שעוסקות בנושאים אחרים. היינו צריכים, למשל, לברר מה הם העניינים הלא-סגורים שאותם אנחנו מחזיקים בקשרים עם יקירינו ואהובינו: הכעסים, הטינות, האכזבות, הפגיעות שלא נמחלו, התסכולים, ההחמצות. כולנו סוחבים "תיק" עמוס ולעיתים די באווירת הקבוצה, במעט תשומת לב ובמודעות כדי לגרום לתכניו להישפך החוצה. בכל זאת, משהו בסדנה הזו היה שונה.

קשה להסביר את זה במילים. היתה תחושה עמוקה ועם זאת מאוד מעודנת של נוכחות אחרת: כמו היה הסוף מתקרב ובא. כאילו רק בעצם הדיבור עליו הגיע המוות, בכבודו ובעצמו, להשתתף בסדנה. אל בין הכתלים התגנבה תחושת דחיפות ובהילות, שדחקה בכל המשתתפים להוציא, "לעבוד", לסגור את מה שחייב להיסגר. כאילו אין יותר זמן – "עכשיו או לעולם לא". ראוי לציין כי המרחב האנרגטי הייחודי והאינטנסיבי הזה, נעטף בחיבוק המכיל-כול של בועז ושל חיה שריר שסייעה בהנחיה. יחדיו הם תמכו בכל מה שביקש להתבטא, במידה שווה לכל מה שביקש להשאר חבוי. זה היה ללא ספק מרחב בטוח ומוגן.

אל המרחב הזה נוסף עוד גורם מייצב, מעגֵן, וכבד משקל, תרתי משמע: האוכל. אל פינת הקפה לא הפסיקו לזרום שפע מטעמים, מעשה ידיה של יעל, אשתו של בועז. סוגים שונים של עוגות, עוגיות ומאפים לצד השתייה החמה או הקרה, הפסקות וארוחות צהריים וערב עשירות ומגוונות, שלא היו מביישות מסעדת גורמה. העיסוק באוכל לצד העיסוק במוות לא היה מקרי. ככל שהתקדם התהליך, הרגשתי צורך עצום לפצות, לכסות על הכאב שנחשף. "זוהי תגובה הישרדותית טבעית," אומר בועז, "האוכל מפצה על ההתמודדות הקשה מול המוות. מעבר לזה המוות מאוד מחדד את הרגישות לפרטים הקטנים. הוא מדגיש את החיים על כל גוניהם ולכן חשוב לי שהאוכל בסדנה יהיה טעים ומענג במיוחד, שניתן יהיה להרגיש אותו על כל הניואנסים שבו."

רגע לפני "המוות"

"קבלת המוות משנה גם את גישתנו לחיים: כאשר מגלים את הקשר הבסיסי בין החיים למוות, יכול הדבר לחולל ריפוי דרמטי" (סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר החיים והמתים הטיבטי", עמ' 43)

אם היום הראשון של הסדנה התמקד בריכוך ההגנות, כניסה פנימה ויצירת האווירה הנכונה לעבודה, ביום השני ניגשנו ישירות לעניין שלשמו התכנסנו. לא עוד שיחות על מוות, אלא התנסות ישירה בדבר עצמו. על סף "מותנו" נאלצנו לשחרר את כל ההחזקות ולהיפרד מתבניות חשיבה או תפיסה, שהפכו עם השנים לזהות, שעמה אנו מסתובבים בעולם. נשמע מפחיד?

ע' לדוגמה, היתה צריכה להיפרד ממשא האחריות שהיא נושאת על כל סביבתה. היא אומנם צעירה אבל מאז ומעולם היא נסחבת עם תחושת חובה לרצות את סביבתה ולגרום לה להרגיש נוח. היא נתבקשה לעבור בין המשתתפים ובסימולציה מול דמויות המפתח בחייה להגיד את המשפט: "אלה החיים שלי, ואני לא חייבת לך שום דבר." רק כאשר האדם שמולו עמדה השתכנע שהיא באמת מתכוונת למה שאמרה, היא יכלה להמשיך ולהתקדם במעגל.

בשביל ע' זאת היתה משימה בלתי אפשרית. מול כל אחד שנעצרה היא גימגמה בהתחלה, כמו לעצמה: "אבל איך אני יכולה להגיד לו דבר כזה? אני חייבת לו את החיים שלי."

ב', עובדת סוציאלית כבת 50, שקטה, חריפה וביישנית. תפקיד חייה היה "לדאוג לכולם" ולכן היא מעולם לא דרשה לעצמה דבר ולא הרשתה לעצמה ליהנות. לפני "מותה" קיבלה ב' הזדמנות נוספת: היא נתבקשה לרקוד מול כל הקבוצה ולהרשות לגוף שלה להרגיש את המוזיקה, להתמסר אליה ולבטא כל מה שרוצה להתבטא. בהתחלה נעה בצעדים קטנים ומדודים, כאילו ביקשה להקטין את מקומה על הבמה שנפרשה פתאום מתחת לרגליה. היא עצמה עיניים ואט-אט החלו תנועותיה להתרחב. החזקתי את עצמי לא לקום ולרקוד איתה.

והיו עוד: ל' עברה בינינו וביקשה שניתן לה משהו שאין לה, כדי לחוות את התחושה של הזדקקות, ממנה ביקשה להימנע כל חייה. ל-א' התגשמה הפנטזיה, שאותה חולקים כמעט כל בני האדם, לשמוע מה אומרים עליה אחרי מותה ו-ש' היתה צריכה לעמוד מול "העולם" ולהכריז בפניו ש"זאת אני! ולא אכפת לי מה את/ה חושב/ת עלי."

כשהגיע תורי כבר הייתי מוצפת לגמרי. לאורך כל היום הרגשתי כאב פיזי ונפשי בעוצמה עזה ביותר. מועקה סמיכה בטעם של החמצה עטפה את כל-כולי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על החיים שיכלו להיות ולא יהיו עוד. על החיים שלא נחיו. על האבסורד שגורם לכולנו להימנע מעצמנו ומהחיים ורק ללכת לצדם חצי-חיים או חיים-בקושי ועל הפרדוקס המטורף והאכזרי שאותן התבניות אשר הורגלנו אליהן, הן אלה אשר מונעות מאתנו לחיות את החיים הראויים בעינינו. הרגשתי עצב אדיר ואולי גם קצת ייאוש מול כל מה שעוד נותר לי לסגור, טרם מותי.

המשימה שלי היתה לסלוח. בהתחלה לא ממש ידעתי על מה, אבל החלטתי להיענות למשימה. מהר מאוד ומבלי שאברור כמנהגי את המילים יצאה מתוכי הלבה הרותחת. הישר מתוך לועו של הר הגעש המלחש, שמעליו מתרחשים חיי ושאליו מובילים כל השבילים: הילדות בקיבוץ, טראומת הלינה המשותפת, התפקיד שלקחתי על עצמי בתוך משפחתי, הדמות שהייתי בתוך החברה הקטנה והסגורה שבה גדלתי. התשוקה להיות שייכת ואהובה, המחיר ששילמתי לשם כך, הדחף ללכת רחוק, רחוק, רחוק.

בדיעבד, אני לא בטוחה שבאמת סלחתי, במובן העמוק והחומל של סליחה. אבל ניתנה לי הזדמנות להגיד בקול, קבל עם, על מה אני "יושבת", מה אני מחזיקה וממה אני צריכה להיפרד. פתאום יכולתי לשמוע ולראות איזה שק רובץ לי כל הזמן על הכתפיים. ואני בכלל לא שמתי לב…

הפחד מאובדן שליטה

למה זה כל כך מפחיד למות?

בועז שביט: "מה שאנחנו צריכים לשחרר מול המוות הוא לא פחות מהכול. וזה מאוד קשה. מה שמת זו העטיפה החיצונית, 'האני' או ה'אגו' – כל הדפוסים והתבניות הישנות שהתעטפנו בהן לאורך החיים כדי להרגיש ביטחון. בתהליך המיתה הם מתקלפים ולכן המוות הוא גם אובדן השליטה האולטימטיבי: כשאתה עומד מולו אתה לא יכול יותר 'לנהל' את החיים שלך, או 'להנדס' אותם לפי איך שנראה לך. אתה גם לא יכול להמשיך להעמיד פנים שאתה שולט במצב. זה מצב מאוד מאיים שכולנו נמנעים ממנו ככל יכולתנו. המוות לא מציב בררות. פחד נוסף הוא אובדן המשמעות של כל מה שהקנה לחיים שלנו משמעות, כלומר כל מה שצברנו לאורך החיים: כסף, השכלה, חוכמה, הארה. המוות מאפס את כל אלה. הוא מרוקן אותם מתוכן.

"בנוסף המוות הוא פרידה. אם החיים הם קשר, המוות הוא חלק ממנו. הוא בא בסוף. הקושי שלי בלחיות (להיות בקשר) יהיה בדיוק אותו הקושי שאחווה בבואי להיפרד מהחיים. גם לאורך החיים, אנחנו מתקשים להיפרד ולעיתים עושים הכול כדי שלא להיפרד כמו שצריך. אנחנו מתאדים, נעלמים, הורסים את מה שהיה כדי שאפשר יהיה ללכת. הסדנה מציעה אפשרות אחרת. מול החוויה האינטנסיבית של ה'מוות', אפשר לראות את הקושי, ולשחרר אותו. אחרי הפרידה הזו, הרבה דברים כבר קורים מאליו."

בבוקר שלמחרת הסדנה בקושי יכולתי לצאת מהמיטה. כל הגוף כאב לי. לא ידעתי להחליט אם העובדה שיש חיים אחרי המוות מנחמת או לא, אבל החיים שחיכו לי מחוץ למיטה, היו מעל ומעבר לכל דילמה והייתי צריכה להמשיך לצעוד בהם. במשך תקופה מסוימת צימצמתי את פעילותי למינימום ההכרחי ובדקתי בזכוכית מגדלת כל עשייה, כל בחירה, כל סיטואציה שנקרתה בדרכי. עקבות הטלטלה שחוויתי בסדנה נראו בכל מקום והתחושה שמשהו משמעותי, מהותי, התרחש בחיים שלי ליוותה אותי עוד זמן רב. ממרחק של זמן אני יכולה להגיד ללא שמץ של אירוניה כי הסדנה הזו הפכה לנקודת ציון בחיי.

למשל, החלטתי להפסיק לדחות את הקץ באשר להחלטה ללכת ללמוד. שנים אני מתלבטת, בוחנת כל אפשרות על כל היבטיה, עד שזונחת אותה וממשיכה לחכות שמשהו יבוא ויציג את עצמו. בעקבות הסדנה התחלתי ללמוד קדרות, חלום עתיק יומין שמחכה כל השנים ל"פנסיה", לשנים שבהן, ודאי אולי, הזמן והכסף יהיו מצויים בנדיבות בכיסי. ובכן: לא עוד. מי יודע עוד כמה זמן יש לי לחיות? אני רוצה לממש עכשיו. אין זמן. אין זמן אחר.

בעת הכנת הכתבה יצרתי קשר עם כמה ממשתתפי הסדנה, לבדוק לאן המשיכה זרימת חייהם בעקבות אותו סופשבוע. ע', למשל, שהרגישה "חייבת" לכל העולם, שיחררה את עצמה מאחיזתם של הכבלים ומצאה את הכוחות לסמוך על עצמה, להיפרד ממערכת יחסים שלא היתה שלמה עמה: "המשפט 'אלה החיים שלי' חדר מאוד עמוק," היא משחזרת, "המיקוד עבר אלי: פתאום הבנתי שהחיים שלי הם רק שלי ושלאף אחד אין זכות להגיד לי איך לחיות אותם. האחריות ל'איך' שאני חיה היא רק עלי. זה נתן לי פוש אדיר."

"החוויה היתה רבת עוצמה עבורי," מודה כ', "מעבר לעובדה שקיבלתי כוח להשלים עם מותה של אמי, מצאתי גם כוחות לעזוב את העבודה שלא אהבתי ולהקדיש יותר זמן לתחביבים שלי. למה שאני באמת אוהב לעשות. זה נשמע אולי בנאלי אבל ההרגשה שצריך למצות את החיים מאוד התחזקה בתוכי."

וגם א' מרגישה הרבה יותר חיה מאז הסדנה: "התהליך שעברתי הביא אותי להרגשה כואבת של פספוס," היא אומרת, "למה חייתי כל כך בקטן? למה לא אפשרתי לעצמי? למה אני מחכה כל הזמן שהסביבה תאשר אותי?" הסדנה שחררה ממני את התחושה של חוסר ערך עצמי שעלתה מאז ומעולם במפגש עם אנשים זרים ועם העולם. היום אני מעזה הרבה יותר ובטוחה בעצמי. היום אני לא צריכה למות כדי לראות את היופי שלי."

 

סדנת על החיים ועל המוות

 

 

מתחת לכל החרדות, לכל הדיכאון, לכל חוסר המשמעות והקושי לחיות – שוכן לו לבטח המוות. הוא נמצא שם, במודע או שלא במודע (הרבה יותר שלא במודע) וקובע בשרירות עריצה איך יראו חיינו. בגללו אנחנו רצים לחפש ביטחון או משמעות, מתמכרים, מתרוקנים. הידיעה עליו עלולה להפוך את הכל לחסר ערך ומשמעות, לעורר בנו בדידות עמוקה, תחושת פגיעות, אבדן וחוסר אונים נורא. בעבורו נפעל, כמוכי אובססיה, להשיג מעט כוח, מעמד, ביטחון, קשר. אך  דבר לא באמת ימלא וירגיע – אנחנו יודעים, גם אם בבלי דעת, שהוא שם.

האם ניתן לפגוש במוות בעודנו בחיים? להכיר משהו ממנו? האם אנחנו יכולים להתמודד עם מה שנראה בלתי ניתן להתמודדות? האם ניתן למצוא גוונים במה שמצטייר בתחילה כשחור משחור? האם המוות יכול להפוך להיות חשוב לחיים, לחדד אותנו, להנכיח את הקיום במקום לנתק אותו? האם המפגש עם המוות  יכול לאפשר לנו את האומץ לחיות?

הניסיון העמוק והעתיק מראה, שדווקא האינטימיות עם המוות משחררת אותנו מחרדה ומריקנות ומאפשרת לנו להיפתח לחיים ולאהבה. לכן העבודה מול המוות נתפסת, כמעט בכל הדתות והדרכים הרוחניות, כחיונית לכל צמיחה פסיכולוגית ורוחנית. בסדנת "על החיים ועל המוות" אנו הולכים אל מעבר לטאבו, לפחד ולהכחשה, כדי לגלות כיצד המודעות לסופיות עשויה להיות המקור לחיים.

במשך יומיים של עבודה אישית וקבוצתית ננסה לפתוח את הקופסה הסגורה, לאפשר מרחב שבו כל אחת/ד יכול/ה לזהות את דרכו הייחודית למפגש עם המוות והחיים.

? מתי, איך ואיפה

הסדנה הקרובה תתקיים בסופ"ש ה- 11-12 לספטמבר, 2015, במושב יודפת שבצפון. מתחילים בשעות הבוקר ביום שישי עד שעות הלילה. ובשבת מהבוקר ועד אחר הצהריים.

מספר המשתתפים מוגבל ל 14, כך שנוכל ליצור עבודה אינטימית ובטוחה. למעוניינים נוכל לעזור בסידור ללינת הלילה.

העלות היא 900 ש"ח לסדנה כולה, כאשר 200 מהם יתבקשו כמקדמה.

לפרטים נוספים אנא התקשרו אלי ל 0522-278154 או צרו קשר דרך האתר.

 

לקריאה נוספת באתר:

מתים לחיות – כתבה על הסדנה מאת רוני כצמן.

מוות, חרדה ומשמעות החיים.

 

 

 

 

 

 

מוות, חרדה ומשמעות החיים

המוות הוא העובדה היסודית והמשמעותית ביותר של חיינו, ובו בזמן המוות הוא הנושא האחרון שרובנו נבחר לפגוש. זה נראה לנו חולני, מיותר, מפחיד, נוגד את החיים ומדכא. אבל בלי לגעת במוות רוב החיים שלנו מבוססים על שקר. כל עוד אנחנו מכחישים את המוות אנחנו יכולים לספר לעצמנו שיום אחד נרגיש באמת טוב, שהחיים האמיתיים עוד לפנינו, שאנחנו יכולים לוותר לעצמנו כי יש זמן לתקן, שיום אחד עוד נגשים את חלומותינו, וכו' וכו'. אבל מה באמת קורה אם אנחנו מסכימים להרהר במוות של עצמנו? מה מתרחש בתוכנו כשאנחנו מוכנים להכיר, לרגע, בוודאות הבלתי נמנעת של מותנו אנו, של כל מי שיקר וקרוב לנו, ובהבנה שהוא יכול להגיע בכל רגע וזמן ללא כל שליטה שלנו? מה באמת קורה אז?

בתרבות שלנו יש לרובנו אוסף של קונוטציות שליליות מידיות למוות. המוות הוא סוג של כישלון של הרפואה, תופעה בלתי הגיונית שאינה מתיישבת עם תפיסת החיים שלנו. כיצד ניתן לחיות בשלום עם מסלול חיים שבו אנו אמורים לגדול, להתפתח, להצליח ולצבור, כאשר אנו יודעים שכל זה פשוט נגמר ונמחק יום אחד? כל אחד מאיתנו חי כאינדיבידואל, יישות נפרדת, אשר מצפה מעצמה להצדיק את קיומה ע"י המאמץ להיות "מישהו" בעל משמעות וערך, ולא משנה אם הערך הזה מוקנה ע"י צבירת נכסים חומריים, הצלחות, השפעה, כבוד, ביטוי, רוחניות או כל דבר אחר – המאמץ הוא אותו המאמץ. אבל אם נכניס את המוות למשוואה הזו הוא יהפוך את כל המאמץ הזה למגוחך. במקרה הטוב יקברו אותנו עם זהבנו, או שאולי נתנחם בהשפעה שהותרנו אחרינו, או אפילו נסתפק בנחמה של תיאורית גלגולים כזו או אחרת. אבל מתים לא מתנחמים ושום רעיון או תיאוריה לא משנים את העובדה היסודית שהחיים האלה שלי יגיעו אל קיצם ואיתם כל מה שאני מכיר בתור "אני". אז ברור שבחברה שלנו נמנעים בדרך כלל מכל דיון והרהור מעמיק במוות עצמו, ומסתפקים בעיסוק בשכול ובאבל ובפיתוח אין סופי של אמצעי מניעה רפואיים, שמגיעים פעמים רבות לידי אבסורד מוחלט, ושבכל מקרה לא משנים את שיעור התמותה באוכלוסיה הכללית, שהוא כידוע 100 אחוז!

תרבות של הכחשת המוות:

התוצאה של הכחשת המוות בתרבות שלנו היא הרת אסון. היא גורמת לנו להאמין אמון מוחלט בגרסה הרשמית לגבי מה הם החיים ואיך אני אמור להתנהל בתוכם, מבלי לעצור אף פעם כדי לשאול את עצמי את השאלות היסודיות ביותר על עצמי ועל חיי. גם אם כן נעצור ונשאל ספק רב אם יהיו בידנו הכלים להעמיק באמת בשאלות הללו, ואפילו המידע והעזרה שנוכל לקבל מסביבתנו יסתכמו בסופו של דבר בהמלצה לאמץ מערך רעיונות אלטרנטיבי כזה או אחר (דתי, רוחני, פסיכולוגי…). אבל אם נהיה מספיק כנים עם עצמנו נאלץ להודות ששום רעיון או גישה אינם פותרים באמת את המצוקה הפנימית שלנו. וכך, רבים הם אלה מאיתנו הנושאים בעול החיים מתוך תחושה ששום דבר לא באמת מספק אותם; שהחיים ה"אמיתיים" זורמים לידם מבלי שהם יודעים את הסוד איך לגעת בהם; מתוך חרדה עמוקה שכל דבר טוב עתיד להסתיים באבדן; מתוך דיכאון של חוסר משמעות אמתית לשום דבר; תוך ניסיונות נואשים "לחיות" כמה שיותר את הרגע; מתוך חוסר יכולת להתקשר באמת בגלל כאב האבדן הצפוי בכל קשר; מתוך ניסיון פתטי להוכיח לעצמי ולעולם שאני "משהו" ולא השום-דבר שבסוף אהיה; מתוך תחושת חוסר אונים עמוקה מכך שעל העניין הכי חשוב, עצם החיים שלי, אין לי שום שליטה.

אז האם אני יכול לאפשר לעצמי לעצור לרגע ולהתבונן מה קורה בתוכי כשאני מסכים להכיר במוות, מסכים להעלות אותו מקורי העכביש של הטשטוש והשכחה? רוב חיינו אנו נמנעים מכך ונקלעים לפרדוכס אכזרי: עובדת המוות, הן שלנו והן של כל היקר לנו, מקננת לה בדמדומי ההכרה, ומבלי לתת את דעתנו הישירה על כך, אנו חיים מתוך פחד האבדן. וככל שיש לנו יותר אנו נידונים לאבד יותר. ככל שניתן לעצמנו להיות בקשר (אל יקירנו, אל מעשינו, אל הסובב אותנו, אל עצמנו), כך עלול האבדן להכאיב יותר. או במילים אחרות, אנו פוחדים (שוב, לא במודע) שככל שנהיה "חיים" יותר כך יש לנו יותר מה להפסיד במותינו. ומכאן קצרה הדרך לצמצם את עצמנו כדי לצמצם את הכאב ואת החרדה. כאילו שאם נרגיש פחות, נהיה קשורים פחות, מחוברים פחות, חיים פחות – נוכל להכהות את עוקצו של המוות. התוצאה הטראגית היא סוג של מוות בעודנו בחיים – אמנם יש לנו תעודת זהות ולא תעודת פטירה, מה שמוכיח שבמחשבים של משרד הפנים אנו מוכרים כ"חיים", אבל בפועל אנחנו סוגרים את עצמנו מלחיות באמת, מקהים את עומקי הקשרים שאנו מסוגלים לחוות, מצמצמים את עוצמות ואפשרויות הביטוי שלנו, מחזיקים בשליטה את פוטנציאל הרגש ונמנעים בכל יכולתנו מלשאול את עצמנו את השאלות העמוקות ביותר, שעלולות לערער על המבנה והסדר הקיים שבנינו לנו.

אם נבחן את חיינו באומץ אל מול עובדת הסופיות שלהם, נגלה כמעט בוודאות שאת הרוב הגדול של האנרגיה שניתנה לנו לתקופת החיים הזו אנחנו מוציאים על התארגנות ברמות שונות. אנחנו מתארגנים כדי להתפרנס ולשרוד, כדי ליצור לעצמנו מקום ומעמד, מתארגנים מול מערכות היחסים שלנו, מארגנים לעצמנו אישיות ואופי, תפיסת עולם בתחומים רבים, מנסים נואשות להתארגן מול כל תהפוכות הטלנובלה של עלילת חיינו והעלילות של האחרים הסובבים אותנו, ובאנרגיה המעטה שנותרת מחפשים קצת עונג וסיפוק. כמעט לעולם איננו עוצרים לשאול מה זה כל הסיפור הזה? מאיפה אני בא ולאן אני הולך? בטרם אנו מספיקים להיזכר שהשאלות האלה היו אמיתיות עבורנו פעם (אולי בגיל הנעורים, אולי לרגע בעקבות משבר קשה בחיים), אנחנו מזדקנים ומתים, עם טעם ברור או מטושטש של החמצה. מר לנו בפה. עוד לא הספקנו לגהק והופ… חלפו להם החיים, מלאים וגדושים בהמון טוב ורע, היה בהם הכול, פרט לדבר הכי חשוב, הדבר האמיתי שבשבילו הגעתי לחיים האלה, ושאני לא ממש זוכר מה הוא, רק מרגיש בחסרונו…

תגובות אופייניות להתמודדות עם המוות:

במהלך השנים של עבודה עם אנשים המתמודדים עם המוות בחייהם, בעיקר חולי סרטן ובני משפחותיהם, נפגשתי במספר השפעות של עובדת המוות עליהם – אלה מהם שהיו מסוגלים לאפשר לעצמם להתמודד עם העובדה הזו, ואני חייב לציין שאפילו כאן מדובר במיעוט. תגובה אופיינית אחת אני מכנה "עוד לא הייתי באלסקה". במקרים כאלה חוסר האפשרות להמשיך ולהכחיש את המוות מעוררת את התחושה שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה להספיק לפני מותי – הרבה דברים שדחיתי, שפחדתי מהם או שלא החשבתי כאפשריים עבורי בחיים האלה. כתוצאה מכך ראיתי אנשים שעוזבים סוף-סוף עבודה שלא אהבו במשך כל חייהם ולפעמים מחליפים אותה בעיסוק שעד היום היה בחזקת פנטסיה; עוזבים מערכות יחסים מרכזיות ויוצרים חדשות; נוסעים ל"אלסקה" או לכל מקום אחר; משנים סגנון חיים, לפעמים באופן דרמטי; וכן הלאה שינויים והחלטות שכאלה. פעמים רבות, לאחר שהסערה נרגעת, מסתבר שהשינויים הללו היו חשובים מאוד, אבל שבאיזשהו אופן הם לא עונים על השאלות העמוקות יותר שמתעוררות במצב החדש. במקרים כאלה (ולפעמים באופן בלתי תלוי), מתעורר תהליך מופנם יותר של ברור סדרי העדיפויות בחיים. כדברי האמרה המוכרת "על ערש דווי אף אדם עוד לא אמר שהוא לא בילה מספיק זמן במשרד…", מגלים אנשים אלה שהמשמעות העמוקה של חייהם נמצאת יותר במערכות היחסים הקרובות שלהם ופחות בכל הפרויקטים שהם לקחו על עצמם במהלך החיים. במילים אחרות, הם מגלים שוב את האהבה: הם חוזרים להשקיע, והפעם מכל הלב, בקשר עם הילדים, עם בני הזוג, עם החברים הכי קרובים, ויתכן שדרך התהליך הזה חלקם חווים איזו הפשרה של המעטפת האגוצנטרית שסוגרת עלינו בדרך-כלל מן העולם ודנה אותנו לקיום בעל אופי של בידוד ומאבק.

?מי אני

אלה מן המתמודדים שנתנו לעובדת המוות לחלחל עמוק עוד יותר, תיארו בפני עוד השפעה: מאין פתיחות ורגישות לחיים ולעולם שהולכות ומתעצמות. אם קודם היה צורך בחיפוש אחר גירויים חזקים והתרגשויות עוצמתיות, הרי שכעת כל עלה נושר או חיוך של אדם קרוב מרגשים וממלאים ודי בהם. עובדת הסופיות שהופנמה לעומק מגבירה את הערנות לכל רגע בחיים, ליופי שטמון בתוך הפרטים הקטנים, שבדרך כלל נלקחים כמובן מאיליו.

יחידי הסגולה הללו, אשר נותנים למוות לחלחל פנימה לעומק, עשויים לפגוש עוד מישור של שאלות, אשר עבורי באופן אישי הן החשובות והטורדות ביותר: העובדה שאני אמות, שכל מסע החיים כפי שאני מכיר אותו עומד להיגמר ולחלוף, מעוררת אצלי את השאלה "מי הוא זה שחי?" מי הוא זה שנולד ומת? האם זה הגוף הזה שיושב כרגע על הכיסא וכותב? האם אלה המחשבות שחולפות בראשי? האם אלה הרגשות והחוויות שבגופי? או אולי זו התחושה הבסיסית הזו של "אני", שנדמה לי שמקננת לה שם ברקע? בחוויה שלי אף תשובה לא מספקת, ונוצר תהליך של אלימינציה: זה ברור שאני לא הגוף, לא המחשבות, לא הרגשות, לא שום דבר שאני יכול להצביע או להבין אותו. נותרת רק השאלה "מי אני?"

אני מאמין שההרהור הזה הוא אוניברסאלי, ועובר למעשה בנפשו של כל אדם בשלב מסוים (אני זוכר אותו היטב כבר מהילדות), אלא שלרוב הוא עטוף באין סוף שכבות של טשטוש והכחשה. ההכרה במוות יוצרת דחף להבין, בעוד מועד, מי אני באמת.

אחד הסיפורים המדהימים של כוחו של התהליך הזה הוא סיפורו של המורה ההודי ראמאנה מהרשי, שחי בהודו בתחילת המאה העשרים. אני מביא כאן בתרגום חופשי שלי את הסיפור שהוא סיפר בעצמו :

"זה היה כשישה שבועות לפני שעזבתי את מדוראי לתמיד שהשינוי הגדול בחיי התרחש. זה היה פתאומי למדי. ישבתי לבד בחדר בקומה הראשונה בביתו של דודי. לעיתים נדירות הייתי חולה במחלה כלשהי, ובאותו יום לא הייתה כל בעיה עם בריאותי, אבל פחד מוות אלים ופתאומי השתלט עלי. לא היה דבר במצב בריאותי שיסביר זאת, ואני לא ניסיתי להסביר זאת או לחפש האם קיימת סיבה כלשהי לפחד. פשוט הרגשתי "אני עומד למות" והתחלתי לחשוב מה לעשות בקשר לכך. לא עלה בדעתי להתייעץ עם רופא או עם מכריי המבוגרים; חשתי שעלי לפתור את הבעיה בעצמי בו במקום.

הזעזוע שבפחד המוות הפנה את הכרתי פנימה ואמרתי לעצמי במחשבתי, מבלי לנסח את המילים למעשה: "הנה הגיע המוות; מה משמעות הדבר? מה הוא זה שמת? הגוף מת". ומייד שיחקתי את התרחשותו של המוות. שכבתי עם גפי פרוסות כאילו אחזה בהן התקשחות הגוף שלאחר המוות והעמדתי פני גופה, כדי קנות יתר מציאותיות לחקירה. עצרתי את נשימתי ושמרתי על שפתי קפוצות בחוזקה בכדי ששום צליל לא יוכל לצאת כך שלא המילה "אני" ולא אף מילה אחרת יוכלו להתבטא. "ובכן", אמרתי לעצמי, "הגוף הזה מת. הוא יילקח בקשיותו אל אתר השריפה ושם יישרף ויהיה לאפר. אבל עם מותו של גוף זה, האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הוא שקט וחסר תנועה אבל אני מרגיש את כוחה המלא של אישיותי ואפילו את קולו של ה"אני" בתוכי, בנפרד ממנו. אם כך אני רוח המתעלה מעל לגוף. הגוף מת, אבל המוות לא יכול לנגוע ברוח המתעלה מעליו. זה אומר שאני הוא הרוח בת האל-מוות". כל זה לא היה בגדר מחשבה עמומה; זה הבזיק בתוכי בעוצמה כאמת חייה שקלטתי ישירות, כמעט ללא תהליך מחשבתי. "אני" היה משהו מאוד אמיתי, הדבר האמיתי היחידי במצבי הנוכחי, וכל הפעילות המודעת הקשורה לגופי התרכזה סביב אותו "אני". מאותו רגע ואילך ה"אני" או העצמי מיקד את תשומת הלב בעצמו בהתלהבות רבת עוצמה. פחד המוות נעלם אחת ולתמיד. ההתמזגות עם העצמי המשיכה בלתי מופרעת מאותו זמן ואילך."

בטרמינולוגיה של פילוסופית ה-Advaita Vedanta ההודית המונח "עצמי" (Self) אינו בא לתאר את התגבשות הזהות האישית, האינדיוידואלית, אלא את ההבנה וההגשמה המלאה של העדר הזהות האישית, ומתוך כך העדר ההפרדה בין ה"אני" לעולם. הבאתי את הקטע הזה כאן משום שהוא ממחיש לי את הפרדוכסאליות של היחס בין החיים למוות: פחד המוות מדגיש יותר מכול את חוויות היותי יצור נפרד, חוויה של "אני" החרד להישרדותו, הן מבחינה פיסית והן מבחינה פסיכולוגית. אבל דווקא ההתמסרות למוות ולכל מה שהוא מביא איתו, ברגע זה ממש, עשויה למוסס את המעטפת האשלייתית המפרידה ביני לבין החיים, העולם.

כולנו מסתובבים בחיים האלה בחוויה של מופרדות וניתוק, עטופים באיזה קונדום בלתי נראה שהופך את חווית הקיום למבוססת על התפיסה של אני מול שאר העולם. שאר העולם, המציאות, עשויה להיות נעימה או לא נעימה ברמות שונות בכל רגע נתון, ולפי זה נקבע היחס שלי אליה. אבל בין אם המציאות נעימה לי ברגע מסוים ואני נמשך אליה ובין אם היא איננה נעימה ואני מנסה להתרחק ממנה, תמיד נותר היחס הדואלי אני-עולם/מציאות. היחס הדואלי הזה, כך גורסת תורת ה- Advaita, הוא מקור כל הסבל שלנו, ובוודאי המקור של פחד המוות שלנו. אבל האם הקיום הדואלי הוא הקיום היחידי האפשרי עבורנו? למי שמוכן ללכת עם תודעת המוות עד הסוף, עשויה השאלה הזו לקבל כיוון חדש וכלל לא מוכר.

 

ליצירת קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

פסיכולוגיה מערבית והדרכים הרוחניות

?יש אני

אז תגידו, מה נסגר בסוף, יש אני או אין אני? כי אני מבולבל. כל חיי אני מנסה ללכת בשני הערוצים: מצד אחד אני הולך לטיפול, נוגע ופותח דקויות על דקויות בנבכי נפשי, מנסה לקבל ולתת לגיטימציה לרגשותי, ללמוד לקבל את עצמי, לגבש תחושת זהות וערך, ללמוד להיות בקשר וכל זה; מצד שני אני קשוב לתובנות של כל הדרכים הגדולות של החיפוש האנושי, ובכולן כמעט, בצורה כזו או אחרת, עומדת הבחנה מרכזית אחת – שהחוויה של "אני" אינדיוידואלי ונפרד היא לא יותר מאשליה! ולא רק זה, האושר האמתי נמצא אך ורק בשחרור מן האשליה הזו, אחרת אני נידון למירוץ אין-סופי אחרי הזיות אושר, שרק מגבירות ומקבעות את הסבל. אז האם אני אותו אני אישי, אותו אדם מוכר לעצמי ולאחרים על נבכי נפשי ואישיותי? או שאולי אני זה העצמי הגדול, האוניברסלי, החובק כל ואני רק צריך להבחין בכך?

הנה הקו אשר מבדיל, כביכול, את הפסיכולוגיה המערבית מהדרכים הרוחניות הגדולות והעתיקות של האנושות. המון מילים נשפכו על ההבדל הזה ואני לא רוצה להוסיף עוד ספקולציות. אני רוצה לנסות להישאר קרוב לחוויה שלי ולהתבוננות האותנטית שלי, ולצטט כמה שפחות. בואו נבדוק את מקומו של האני בטיפול בפועל ואת משמעותו של האין-אני בדרך הרוחנית, ונראה הכצעקתה?

האישיות בפסיכולוגיה המערבית

זה נכון שמרבית המסורת של הטיפול הנפשי מבוססת על ההנחה שלכל אדם יש אישיות מסוימת וייחודית ושאנשי מקצוע מיומנים מסוגלים לתארה במונחים של מבנה ודינמיקה, ואפילו לקבוע האם האישיות הזו תקינה ו"נורמלית" או שמא היא זקוקה לשיפוץ ותיקון. אישיות תקינה ומתפקדת היא המטרה של המודל הרפואי הזה. במאה ועשרים השנים האחרונות התפתחו גישות רבות שמנסות לתאר את מבנה האישיות, הדינמיקות שלה ואופן ההתפתחות שלה; ומתוך כל זה גם לגזור מסקנות לגבי הדרכים לטפל בחולייה. אבל בפועל, בהרבה חדרי טיפולים, קורה משהו אחר, משהו הרבה יותר פראדוכסאלי, הרבה יותר מורכב, והרבה פחות ברור. אני מסתכן לנחש שרבים מאנשי הטיפול, שעוסקים בתהליכים מתמשכים ועמוקים, יסכימו עם רוח הדברים של מה שאתאר להלן. אתחיל מדוגמה קצרה.

ג' הגיע לטיפול בגלל התקפי חרדה תכופים וקשים, שהתרחשו תמיד סביב אירועים בריאותיים (שגרתיים לגמרי, יש לומר) של בני משפחתו. ג' הוא מדען ואיש הייטק שנחשב לגאון ממש בעיני הסביבה המקצועית שלו, דבר שמתבטא היטב גם במיקום שלו בשרשרת המזון ההייטקית וגם בתגמול הכספי שלו הוא זוכה. היכולת האינטלקטואלית שלו ניכרה גם בתהליך הטיפולי: מצד אחד הוא היה מאוד רחוק מהאפשרות למגע ישיר עם רגשותיו או מחקירה אינטימית שלהם, אבל מצד שני הוא היה מסוגל לקחת נוסחה מסוימת ולבדוק אותה עד הסוף. למשל, הוא היה מוכן לקחת, כהיפותזה מדעית, שהתקפי החרדה הם תגובה רגשית-פיסיולוגית של האורגניזם לטריגר בהווה, אשר משחזר מצבים דומים שנצרבו במערכת כבר לפני שנים רבות. את התחושות שקשורות לחרדה בגוף אין קושי להרגיש, הן מאוד דומיננטיות. ומה קורה אז אם נשארים קשובים לתחושות ונותנים לכל האסוציאציות האפשריות לעלות (כלומר לדימויים, למחשבות, לזיכרונות, לתחושות, לרגשות, לכל מה שבא…)? המתודה הזו מאוד הזכירה לו את המצבים היצירתיים שלו בתור מדען – והוא לקח על עצמו את האתגר. והאסוציאציות אכן באו – קודם זיכרונות ילדות חדשים לחלוטין, זיכרונות קשים מאוד שהוא בכלל לא שיער את קיומם; ויחד איתם, בהדרגה, עולם שלם של רגשות. מילים חדשות נכנסו לעולם שלו – עצב, פחד, כעס, השפלה. תוך כמה חודשים השתנה כל האופי של המפגש שלנו והפך להיות מאוד רגשי. ג' אפילו נזכר איך לבכות.

אז בעצם מה קרה פה, מהזויות של השאלה שלנו? ג', שהיה בעל אישיות מאוד מובחנת, הנוטה לאינטלקטואליזציה וניתוק רגשי, "הפך" להיות בעל אישיות הרבה יותר רגשנית ו"מחוברת". אבל זה לא ממש נכון, כי כל החלקים של האישות ה"קודמת" לא נעלמו בכלל.  להפך, במובן מסוים הם אפילו התחזקו, והוא חש את עצמו בעל יכולת רבה יותר ויצירתי יותר בתחומים המדעיים שלו. כלומר, זה נהיה גם וגם. והאישיות שלו, למרות שבכל המובנים שרתה אותו כעת טוב יותר (וללא התקפי חרדה בכלל!), הפכה להיות פחות ניתנת להגדרה פשוטה. ג' איננו יוצא דופן. מטופלים בעלי אישיות מלאת ביטחון מוצאים את עצמם באים במגע עם חלקים רגישים ופגיעים בתוכם, שקודם לכן היו מוסתרים לחלוטין; כאלה שהתרגלו לראות את עצמם כנחותים וחלשים מגלים כוחות חברתיים מפתיעים; בעלי אישיות סופר עצמאית ו"מספיקה לעצמה" נתקלים בחלקים תלותיים ודרכם מגלים את היכולת להיות בקשר אינטימי; גברים מגלים את החלקים הנשיים ונשים את הגבריים (ולהפך); וכן הלאה והלאה. בשפה הפסיכולוגית נגיד שבטיפול אנחנו לומדים להכיל עוד ועוד חלקים של עצמנו בתחושת הזהות הכללית שלנו, וככל שהתהליך הזה מתקדם כך נהיית הזהות הזו שלנו מורכבת יותר, מלאת סתירות ואפילו פרדוקסים, פחות ניתנת להגדרה ובעלת קווית מתאר רופפים יותר. ובכל זאת, תחושת האינטגריטי האישית שלנו לא הולכת ומתפוררת בתהליך הזה, אלא דווקא מתחזקת. לא שזה תענוג גדול – התהליך כרוך במפגש עם הרבה חלקים ותכנים קשים, לפעמים קשים מאוד. ועדיין באופן מסתורי כלשהו חווית הנוכחות שלנו נהיית ברורה והרמונית יותר.

הכלה ומודעות

איך זה קורה? פה מגיעה נקודת החיבור בין מזרח ומערב. בשפה המערבית הפסיכולוגית, כפי שאמרנו, קוראים לזה "הכלה". ההכלה היא הכלי, המיכל שבו כל זה מתרחש, וככל שהוא רחב ומכיל יותר כך יש לנו יותר מקום להיות כל מה שאנחנו. בשפה מזרחית יותר היינו יכולים להחליף בקלות את המונח "הכלה" במושגים כמו "מודעות", "תשומת-לב", התבוננות, או "Mindfulness". המודעות היא כאן הדבק המחבר בין חלקי האישיות השונים ואף הסותרים; כולם שורים שם במרחב ההתבוננות המודע, וככל שהמודעות רחבה יותר כך גם האישיות רחבה ומורכבת יותר, ולהפך. ההתבוננות המתרחבת חושפת עוד מאפיין, שלא פשוט לקבל אותו, והוא שבכל השדה המורכב הזה של חלקי האישיות או חלקי האני השונים, אין נקודת אמצע; אין מרכז, אין איזה מקום מוגדר בחלל ובזמן אשר ניתן לזהותו כמרכז של האני הזה. אני לא מדבר כאן באופן תאורטי בכלל, תנסו בעצמכם. תתבוננו עכשיו בכל המרחב של החוויה הפנימית, קחו דקה וחצי להפנות את תשומת הלב אל המחשבות, הרגשות, התחושות. האם אפשר לזהות שם מרכז? נקודת "אני" קבועה? ככל שאתם מכירים את עצמכם יותר כך התשובה לשאלה הזו תהיה ברורה פחות.

אז הנה, הפסיכולוגיה המערבית התחילה במודל מכניסטי-רפואי וסיימה קרוב מאוד אל מושגים בודהיסטיים ואחרים, שמקורם בדרכים הרוחניות המזרחיות;  אבל הדרכים המזרחיות הולכות עוד צעד נוסף מהנקודה הזו. (הערת אזהרה: זו הפרשנות וההבנה שלי שאינה מתיימרת לבטא או לייצג שום גישה באופן פורמלי). הן יגידו משהו כמו: המודעות הזו, ההתבוננות, עצם הראיה, היא היא הזהות האמתית שלנו. במילים אחרות, חווית ההזדהות שלנו עם חלקי האישיות השונים בתור "אני" היא מוטעית מיסודה, ויש שיגידו שאין היא יותר מהרגל רע. ההזדהות הזו היא מקור כל חווית הנפרדות והסבל שלנו, ואם נצליח לזהות את חווית האני שלנו באופן מוחלט עם המודעות, עם הראיה – הופ ניצלנו!

?האם "אין אני" משמעותו ביטול עצמי

אני עובר לרגע אל הצד המזרחי, אל התפיסה הזו של היעדר האני. כמה קל ליפול פה לפרשנות פשטנית ומסוכנת ולהשתמש בתפיסה הזו כמסלול עוקף נפש. כמה זה מפתה, במקום להתמודד עם החלקים הקשים והכואבים שבנו, לסגת לעמדה מרוחקת של התבוננות. "רק תתבונן" מציעים לנו, תהיה העד, זה שמתבונן בכל האשליה הזו שנקראת "אני". העמדה הזו, שבאמת קטונתי מלבקר אותה באשר היא, מרגישה לי פעמים רבות כמשיגה בדיוק את המטרה ההפוכה שלשמה היא נאמרת. עמדת ה"רק מתבונן" יוצרת ריחוק קר ביני וביני, היא מותירה אותי במקום שאינו באמת מסוגל לקבל את החלקים שבי שאינני מרוצה מהם, ובכך גם חוסמת מידית את האפשרות של החלקים הפחות מודעים שלנו לעלות ולצוף אל המודעות. כי זו הדרך של הנפש שלנו: כאשר היא חשה קבלה ולגיטימציה היא הולכת ונפרשת לפנינו, וכאשר היא חשה עמדה ביקורתית, אפילו מרומזת, היא מתכווצת לה בפינה האפלה של הלא מודע, מתגוננת ושומרת על עצמה מתוך פחד להיפגע, כמו פעם. במובן הזה אי אפשר להגיד להגיד שאני באמת מתבונן בעצמי כאשר אני "רק מתבונן" – אני מתבונן שם בחלקים מאוד קטנים של עצמי.

עמדת ה"אין אני" עלולה לשרת פה את הצדדים הקשים ביותר בנפש שלנו ואולי בחברה בכלל: את הקולות שעושים לנו דה-לגיטימציה, את הקולות שאומרים לנו מה אנחנו אמורים להרגיש ומה לא, את הכוחות הכי ממיתים ושוללי הוויה, את היחס הכי לא קשוב ולא סבלני לסתירות, לפרדוקס, למסתורין של הקיום.

אז למה הכוונה ברעיון העדר העצמי? ברור שזה ממש לא ברור, אבל אני מרשה לעצמי, ללא שום סמכות, לחשוב שהחכמים הקדמונים, שזיהו את האמת המופלאה והבלתי ניתנת להבנה הזו, לא התכוונו בשום אופן לביטול או שנאה עצמית. יתכן אפילו, שאם היו יודעים עד כמה רחוק יכולה השנאה העצמית להגיע כאשר היא משתרשת בנפש האדם, הם היו נוקטים יתר זהירות בניסוחיהם. יתכן שהנטייה לשנאה עצמית הלכה והתחזקה בתרבות שלנו במאות האחרונות, באופן שהקדמונים לא יכלו כלל לשער. הניסיון הקליני שלי, גם עם עצמי וגם עם אחרים, הוא שמנגנוני הדה-לגיטימציה, הביקורת העצמית, השנאה העצמית ואף התיעוב העצמי, הם המכנה המשותף הרחב ביותר לכלל הקשיים הנפשיים אצל פרטים בחברה שלנו, גם בין אלה הפונים לטיפול או לקבלת עזרה, ואפילו יותר אצל אלה שלא פונים. למעשה חלק גדול של תהליכי הריפוי הנפשיים ממוקדים בניסיון, הסיזיפי לפעמים, לאפשר למטופלים פשוט להסכים להיות במגע עם החלקים הפחות רצויים ונעימים שלהם מבלי לכסח לעצמם את הצורה. כשזה קורה, הריפוי יבוא כמעט בוודאות.

קבלה של עצמי וקבלה של המציאות

תחשבו לרגע בהיגיון פשוט; איך אפשר להגיע למקום של קבלה מלאה של המציאות, של הקיום כולו, אם אני לא מסוגל לקבל את החלק שלו שהכי קרוב אלי (כלומר אותי)? איך אפשר לראות את המציאות בבהירות ואמת אם אני מותיר במחשכים חלקים כל-כך גדולים של עצמי? איך יכול להיות שהכול כזה חשוב ורק האני, האגו הקטן והמסכן שלי, ראוי לביטול ומחיקה? מחיקת האגו למען קבלת המציאות היא אבסורד רעיוני, ועוד יותר מזה שגיאה פרקטית שעוד לא עבדה עבור אף אחד. זה עובד בדיוק הפוך: זו הלגיטימציה ההולכת וגוברת לעצמי; הרשות לפגוש את עצמי באינטימיות וקרבה; ההסכמה לרדת לרזולוציות המפורטות ביותר של נימי ריגשותי, תחושותי, הצרכים והכמיהות העמוקות ביותר שלי; המפגש עם התכנים שהיו חסומים עבורי במנגנוני ההגנה השונים – כל זה מאפשר לנפש להפוך רכה יותר, שקופה יותר, מורכבת יותר, מוגדרת פחות, ונכונה לפגוש בתובנות העמוקות של הקיום. כשאני פוגש במורכבות העצומה והמלאה סתירות של עצמיותי, אינני יכול עוד להחזיק בתפיסה ברורה ומקובעת על עצמי. אינני יכול עוד להיות משוכנע לחלוטין בתפיסות מושרשות, כמו למשל התפיסה של עצמי כיחידה נפרדת מהסביבה. אין פה שום עניין אינטלקטואלי של הפנמת רעיונות, אלא תהליך פנימי שקורה מעצמו. אני חווה את כל המורכבות הזו ואני באמת באמת מרגיש שאין בתוכה מרכז ברור וניתן להבחנה, ואפילו שאין באמת גבולות מובחנים ביני לבין החוץ.

 

ולי לפחות זה מקום ממש לא קל. זה מקום של מפגש עם הכמיהה הכי עמוקה וזועקת. כמיהה למשהו שהחיים לעולם לא יכולים באמת לספק, כמיהה שמושלכת לתוך החיים באין סוף דרכים, אך צמעונה לעולם לא פוגש ברוויה הנכספת; כמיהה שכלכך קשה להכיל, שיש בה משהו כה מייאש, עד שכל כוחות הנפש שלי מגויסים כדי להכחיש אותה, למצוא לה פתרונות חלופיים, להשליך אותה החוצה על העולם ועל אחרים – רק לא לחוות אותה. האם ניתן להרפות אליה ולו רק לרגע? לאפשר את הנוכחות הזו? נוכחות שכאשר היא מופיעה בי בעוצמה היא משפיעה על כל הווייתי?

התמקדות וטאיצ'י

ללמוד בלי ביקורת

יש דרך ללמוד, להתרחב, להתפתח מבלי לחוות שום ביקורת. יש דרך ללמד, גם דברים מורכבים ביותר, מבלי להעביר שום ביקורת או משוב שלילי. לא האמנתי שזה אפשרי אבל גיליתי את זה, ממש בפועל, כשהתחלתי ללמוד טאיצ'י בסטודיו של אסי בן-פורת. הטאיצ'י היא פרקטיקה מורכבת ומפורטת באופן כמעט בלתי נתפס. כמות "חומר הלימוד" היא פחות או יותר אין סופית, רמות הפרטים והדיוק שניתן להגיע אליהן יכולות להראות כאובססיביות ממש, והכל בתוך רבדים על רבדים של עומק, שנחשפים רק בתוך שנים רבות של לימוד ותרגול. בקיצור, כל התנאים עבור הגשמה של גישת הוראה נוקשה, ביקורתית ותחרותית, בערך כמו זו שאנחנו מכירים מסרטים מסוג "קראטה קיד" וצפונה. אבל שום דבר דומה לא קרה לי שם.

לקח לי מספר שבועות להבין מה מתרחש, לשים לב שללא הפסק אני מקבל רק פידבקים חיוביים. "יופי, יש לך את התנועה", אומר לי המדריך בשיעור, ורק אז מוסיף "בוא נסתכל רק על כמה פרטים קטנים", ואז מלמד, מתקן ומוסיף את מה שצריך. בהדרגה הבחנתי שמלמדים אותי מבלי להשתמש כלל במילים שוללות. לעולם לא שמעתי ביטויים כמו "זה לא ככה", זו טעות", "זה לא מדויק" וכגון אלה. ובוודאי לא אמירות כמו "את זה כבר היית אמור לדעת", או "היה כדאי שתתאמן יותר בבית", או ביטויים דומים שמגרים את בלוטות תחושת ה"לא בסדר" שלי. וככל שהזמן עבר הרגשתי בזה, הרגשתי איך אני מתרפה, איך הצורך להוכיח את עצמי מתמתן, איך יצר התחרותיות וההישגיות מתעדן.

ואל זה נוסף ממד הזמן. החומר הראשון שנלמד הוא ה "Short form", כלומר, סדרת תנועות קצרה יחסית, שבדרך כלל הזמן שלוקח לבצע אותה מתחילתה ועד סופה הוא כ 12-13 דקות. אפשר לדמיין שרקדן מיומן יכול ללמוד לחקות את כל הסדרה, מבחינה חיצונית, בתוך ימים ספורים. לי לקח ללמוד אותה כשנתיים (שזה אני מניח הזמן הממוצע פחות או יותר לכלל התלמידים). הפער העצום הזה פועל באופן עמוק על כל מערכת השאיפות והצורך בהישגים. הם פשוט מאבדים אחיזה. שבועות עוברים, חודשים חולפים, וכל המנגנון האוטומטי, המותנה בנו מגיל אפס, התפיסה הבסיסית כל-כך של עצמי כמי שתמיד עושה משהו כדי להשיג משהו, שתמיד מתקדם מנקודה אחת לשנייה, שתמיד מוגדר לפי מידה של הצלחה או כישלון – כל המנגנון הזה מוצא את עצמו עובד על ריק, לא מצליח למצוא את האחיזה המוכרת. ואז, מחוסר ברירה הוא קורס פשוט לתוך מה שקורה עכשיו. עכשיו לומדים איזה חלקיק תנועה קטן, שנייה וחצי של תנועה, כבר שיעור שלישי…וזה ממש בסדר…

קשר שמוביל להרפיה

ואז הבנתי: הרי מהותית זה בדיוק סוג הקשר שאני מחפש ליצור במפגש הטיפולי, ואפילו המטרה דומה. גם אני מאמין שהתפתחות וריפוי אמתיים מתאפשרים רק כאשר המטופל חווה סביבה שאין בה ביקורת, יחסים שבהם הוא מרגיש מקובל בדיוק כמו שהוא, עם כמה שפחות מאמץ, אווירה שבתוכה החוויה שלו היא לגיטימית בדיוק כמות שהיא. אני מחפש בתוכי את האפשרות להרפות את הציפיות שלי מהאדם שמולי, בתקווה שזה יאפשר לו גם כן להרפות במשהו את הציפיות שלו מעצמו – הציפיות להצליח, להיות טוב יותר, מוסרי יותר, יפה יותר, עשיר יותר, לזוז להתקדם, להתפתח… כל העמדה הזו כלפי עצמנו שטבועה ברובנו עמוק כל-כך, עד שאנחנו כלל לא משגיחים בה. איננו מבחינים עד כמה זו עמדה ביקורתית, בלתי אמפתית, אגרסיבית כלפי עצמנו. הפכנו להיות הקואצ'רים של עצמנו והתרגלנו לדבר אלינו במונחים של "ממחר נתחיל בדיאטה". זה נראה לנו הכי נורמלי בעולם, הכי רגיל, וכבר הפסקנו להבחין במתח הקבוע הנלווה אלינו כמו היה צילנו. נזהה אותו רק במשבר הבא – בהתקף החרדה, בדיכאון, במחלה, או בכל דרך אחרת שבה יבחר האורגניזם שלנו לדווח לנו שהוא כבר לא יכול יותר.

אולי המילה הכי מרכזית עבורי בטאיצ'י, והמילה שתמיד הייתה הכי מרכזית בתפיסה שלי של תרפיה (ובעצם של התהליך בחיים בכלל) היא הרפיה. במישור הגופני ההרפיה היא משהו קונקרטי לחלוטין ולכן מובן די בקלות. זהו תהליך הדרגתי שבו האורגניזם לומד להפחית במתח השרירים המיותר בתנועה וביציבה שלנו. בהדרגה משהו בנו לומד לסמוך על השלד, על המבנה הטבעי שלנו, על הקרקע התומכת בנו, על שיווי המשקל שלנו, וככל שזה קורה פחות כוח ומאמץ נמצאים בכל תנועה, והיא הופכת להיות רכה יותר, נעימה יותר, חסכונית ולעתים מלאת חסד. אבל זה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע, משום שלרוב הכיווצים, ההחזקות ומאמץ היתר שבגופנו יש בסיס רגשי עמוק מאוד. נחזור לרגע ממש אל ההתחלה: תינוק שנולד זקוק להיות מוחזק, להיות ב "Holding", כמו שנהוג להגיד בתחום הטיפול הנפשי. להיות קודם כל מוחזק פיזית; להרגיש בתוך ידיים בטוחות, אמינות ועקביות שלתוכן הוא יכול להרפות את גופו. והוא זקוק גם להחזקה רגשית; לנוכחות אנושית שמסוגלת להיות עם כל מצוקותיו ולהכיל אותן, מבלי להיבהל, להירתע או להתעלם. אבל מי מאיתנו זכה לתנאים כאלה, אם לא מושלמים אז לפחות סבירים? אני בוודאי שלא וכך גם רוב מי שיצא לפגוש עד היום…  ואז, בתוך החוויה של היות לא מוחזק מספיק טוב (או כמו במקרים לא מעטים, לא מוחזק בכלל…), מתחיל התינוק להחזיק את עצמו מבפנים. הוא מייצר מתח שרירי פנימי, שכביכול מפצה על העדר ההחזקה מבחוץ – וכך מתחיל לו הכיווץ. עמוק עמוק, רחוק מאוד מעיני המודעות הבוגרת שלנו, אבל הוא שם כדי ללוות אותנו לכל חיינו. וזה כמובן לא נגמר שם. כל אירוע בעל אופי מאיים או טראומתי מותיר את חותמו על דפוס ההתמודדות הרגשי והופך למתח שרירי פנימי. וכך, רק כדי לתת כמה דוגמאות מתוך אין סוף, הופכת חווית הבושה לכתפיים שכוחות וראש מוטה מטה מעט; חוסר הביטחון מעלה את מפלס הכתפיים בכמה סנטימטר מיותרים כפיצוי; המאמץ להשיג תחושת ויסות ושליטה רגשית הופך את אזור הראש והמחשבה לדומיננטיים ודחוסים על חשבון יתר החוויה; הניסיון לא להרגיש עצב וכאב עוצר את הנשימה ויוצר מתח כרוני בחזה ובשכמות; וכן הלאה והלאה…

הקשבה לאיכות של התחושה הפנימית

בנקודה הזו מתחילה עבורי הסינרגיה בין ההתמקדות לבין הטאיצ'י. האפשרות לזהות את התחושה המורגשת הקשורה לכל כיווץ ומתח פיזי מאפשרת לי לחוש את שני צידי המטבע בו זמנית. ניקח דוגמה: בתוך התנועה של הטאיצ'י אני מזהה מתח ונוקשות בשתי הידיים. עם מעט התבוננות אפשר לשים לב שהמתח מתחיל באזור השכמות וממשיך עד כפות הידיים. הנוקשות הזו משפיעה בברור על אופן התנועה שלי והזרימה שלה. אינסטינקטיבית אני מנסה להרפות את הידיים, אבל ההצלחה היא חלקית מאוד, ולאחר מספר שניות המתח חוזר. אין אפשרות להרפות את המתח הזה רק משום שאני חפץ בכך – יש לו דינמיקה וחוקיות משלו. אין לי שם הרבה השפעה. ואז מופיעה התנועה הפנימית של ההתמקדות. יש ניסיון לשים לב לטעם הפנימי של כל החוויה הזו של המתח וההחזקה, לתחושה המורגשת בעלת המשמעות הקשורה לכל זה. משהו מתחיל להתבהר באזור השכמות, יש שם חוויה פנימית עם טעם מובחן, אך עדיין לא ברור. אני משתהה עם זה ללא מאמץ גדול, ממתין, ואז עולה לה מילה: "עצב". כן, יש שם כל-כך הרבה עצב בשכמות. מיד כשמופיעה המילה עולה גם בכי עדין. אני נותן לדמעות לרדת, אפילו שאין שום תוכן ברור שמחובר לכל הרגשות הללו, ואז אני שם לב שמשהו קרה בידיים, משהו בהן הרפה מעט, תחושה נעימה מחלחלת לתוכן ומגיעה עד קצות האצבעות. התנועה של הטאיצ'י נמשכת עם האיכות החדשה הזו.

אבל להיות מסוגל לשים לב, לתת מקום, להיענות לתחושה הפנימית הבעייתית או הקשה בתוכי, גם זה בכלל לא מובן מאליו. בדומה לעבודה בזוגות בטאיצ'י: כאשר מישהו חיצוני נוגע ביד שלנו, מפעיל עליה רמה כלשהי של לחץ, אפילו עדינה ביותר, התגובה הראשונית היא של התקשחות והתכווצות, מן תגובה הגנתית אינסטינקטיבית.  אחד הסודות המשותפים לסוגים רבים של אומניות לחימה הוא איך לנטרל את האינסטינקט הזה, איך ללמד את הגוף להגיב ברכות, לקבל לחלוטין את התנועה שבאה מהאדם השני, להכיל אותה בגוף כולו, עד החיבור שלו אל האדמה. בדרך כלל זה תהליך שלוקח שנים רבות, למידה אין סופית של אפשרות ההתרככות הזו. זה לא שונה בהרבה בדיאלוג הפנימי של ההתמקדות: אנחנו לומדים לזהות איך בכל פעם שמתרחש מפגש עם תוכן פנימי לא נעים מתקיים כמו אינסטינקט של הימנעות או התנגדות. זה יכול לקבל צורה של הכחשה והתעלמות; של ביקורת ודה-לגיטימציה לחוויה; של ניסיון להפחית את הערך והחשיבות שלה; וכן הלאה כל המנגנונים המוכרים. להרפות לחוויה, להיענות לה במלואה, לתת לה את כל המקום, להכיל אותה בכל הגוף – זו תנועה לא מוכרת ואף מאיימת הדורשת תהליך למידה ותרגול אינסופי.

טאיצ'י עם העולם הפנימי

אז יש טאיצ'י מול עצמנו, שבו בן הזוג שלנו הוא העולם הפנימי, התחושה שאנחנו פוגשים שם באותו הרגע. בטאיצ'י הפנימי הזה אנחנו לומדים לפגוש את כל מה שיש שם בפנים בעדינות מרבית, מתוך הקשבה, ללא ביקורת או ניסיון לשנות. אנחנו לומדים להרפות את ההתנגדות, להסכים לחוויה להיות ובעצם להיפתח אליה יותר ויותר. לעשות את התנועה ההפוכה מהאינסטינקט ולאפשר לחוויה הקשה או המורכבת עוד ועוד מקום, לשתף במפגש אתה את כל האורגניזם שלנו. ההרפיה הזו עשויה לאפשר לנו גם להיות פתוחים לכל הערוצים שבה יכולה החוויה להתפתח, לתנועה או לצעד הבא שמגיע ממנה. יכול להיווצר ריקוד עדין שבו החוויה צועדת בכל פעם עוד צעד קטן: עוד מילה,עוד דימוי, עוד תחושה, זיכרון שעולה פתאום, תנועה שבאה מהגוף, מחשבה חדשה. ואני מרפה אל מה שעולה, מאפשר לו להיות ואולי להתפתח שוב לצעד הבא; שוב אני מזהה, מאפשר, ממשיך לנוע עם הפרטנר הפנימי שלי.

נחזור לרגע אל העצב בשכמות. תרגול הטאיצ'י הסתיים אבל החוויה הרגשית עוד שם. אני מתיישב ומנסה לפגוש את התחושה באופן הכי פתוח ורפוי שאפשר. ההרפיה שקיימת כרגע בגוף לאחר התנועה מאוד עוזרת לי. אם אני נותן לה להשפיע עלי היא עוזרת לי להרפות גם רגשית ומחשבתית. אני חש את עצמי מרפה לתוך אזור שיש בו מודעות למה שקורה אבל עם מינימום הכוונה מבחינתי. "תשומת לב פריפריאלית" נהוג להגיד בטאיצ'י. באופן ספונטני עולה בי דימוי ויזואלי של ידיים נעימות וחמות שנוגעות ותומכות בשכמות, מעיין כמיהה למגע שם. אני מזהה את ההתנגדות שעולה בי כלפי הדימוי, בדמות ביקורת פנימית האומרת משהו כמו "איזה דימוי אינפנטילי". אבל יש בי מספיק ניסיון כדי לא לתת לביקורת הזו אחיזה ואני הולך עם הדימוי. אני נותן לו להתפתח והוא הופך ליותר ויותר תחושתי, ממש חוויה של אחזקה, של תמיכה. אני מזהה שזה מרגיש כמו תמיכה פיזית אבל יחד עם זה גם כמו תמיכה מאוד רגשית. ואז עולה בהפתעה זיכרון נוקב: זיכרון של ילד קטן מאוד בתוך חוויה של בדידות תהומית, של העדר מוחלט של תמיכה ונוכחות אנושית, חוויה קשה של כמיהה עמוקה ובלתי ממומשת, שמובילה לייאוש. שהופכת למן אמירה פנימית, ללא מילים, שאין בעולם מסביב את מה שאני באמת צריך. פשוט אין.  ואז אני מזהה איך כל המתח בגוף שלי הוא כמו ניסיון אחד ארוך להתמודד עם החוויה הזו. כאילו האורגניזם המיואש החליט להתמודד לבד, להחזיק לבד. והוא מוותר על התמיכה מבחוץ. אני גם רואה איך דווקא החוויה הטובה של התמיכה בשכמות, דווקא ההרפיה והתחושה הנעימה שבגוף, הן אלה שמאפשרות לי כרגע את המגע עם המקום הקשה כל-כך. שתי החוויות (הנעימה והקשה) ממשיכות להתקיים במקביל. אני מסמן את זה לעצמי ויוצא בעדינות מהתהליך, תוך שאני מנסה לשמור על המורכבות של כל המצב הזה בתוכי.

כן, יש דרך ללמוד ולהתפתח ללא שום ביקורת. יש אפשרות לפגוש את העולם הפנימי שלנו ממקום רפוי ומקבל לחלוטין, שמאפשר לאורגניזים לעשות את העבודה הכי עמוקה שלה הוא זקוק כדי להבריא ולצמוח. זה קשור באיזה גוון מאוד עדין של הסכמה פנימית לסמוך על האורגניזם, לסמוך על האנרגיה העדינה שבתוכו ומסביבו, לסמוך על התהליך. זה לא משהו שאנחנו יכולים לייצר מתוך רצון ומוטיבציה. זה דורש כל-כך הרבה סבלנות ותרגול, ואז בדיעבד מרגיש כל-כך פשוט.

מאמרים