פסיכולוגיה הומניסטית

מתים לחיות  / רוני כצמן

כתבה של רוני כצמן שהתפרסמה באחד מגליונות הירחון חיים אחרים.

 

האם אפשר לרתום את הכוח המטלטל של המפגש עם ודאות מותנו בעתיד כדי לעמוד מול חיינו בהווה? רוני כצמן השתתפה בסדנה "על החיים ועל המוות" וחוותה יחד עם המשתתפים האחרים איך אפשר ללכת עד הקצה… ולחזור לחיים

"לו יכולתי לחיות את חיי מחדש…בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות, לא הייתי משתדל להיות כל-כך מושלם, הייתי יותר רפוי, הייתי יותר טיפש ממה שהייתי, מעט דברים הייתי לוקח ברצינות, הייתי פחות מלוטש, הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי נוסע יותר, מתבונן יותר בשקיעות, מטפס יותר על הרים, שוחה בנהרות רבים יותר. הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם, הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית. הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות בעיות מדומות… לו חיי היו שוב לפני… אבל אתם רואים… אני בן שמונים וחמש ואני יודע שאני הולך למות" (חורחה לואיס בורחס)

סוד ידוע הוא כי המפגש עם המוות עשוי לגרום להתעוררות ולשינוי מהותי בחיים. עבורי התבררה האמת הזו לפני כמה שנים, בעודי שרויה בתקופה מתמשכת של עצב עמוק. באחד הימים, ברגע נדיר של בהירות, יכולתי לצפות מהצד ולראות כיצד אני מכלה את הזמן הקצוב מאוד שניתן לי, בהתפלשות ברחמים עצמיים ובהתייחסות רצינית מדי לעצמי, ל"בעיות" שלי, ולחיים. השאלה שניקרה במוחי באותו רגע היתה: "ומה עם כל זה, כלומר החיים שלי, ייגמרו ממש עכשיו?" לרגע קצר שכחתי מעצמי ותחושה של הקלה, שחרור מדאגות ושמחה בחלקי הציפה אותי.

היא לא נשארה לאורך זמן, כמובן, ובאו החיים ושטפו אותי הלאה והלאה. אבל משהו בחוויה ההיא, במפגש הקרוב אם האפשרות של סוף, היווה כלי חדש, מעין מפתח, שעתיד לחלץ אותי ממצבים בלתי אפשריים: גם היום כשאני נופלת אל הנגטיביות המתקרבנת ואל התייחסות כבדת משקל לסוגיות בוערות, באה נוכחותו האפשרית של המוות להזכירני שהכול זמני, שזה יכול להיגמר כבר מחר, ושאם לא אשים לב יוחמץ הרגע היקר הזה. עם השנים התקרבתי, אם אפשר לכנות זאת כך, אל המוות. אולי בגלל חוסר היכולת לתפוס את הסופיות שבסוף, אני שבה ומתעסקת בו. בוחנת את כל היבטיו. לומדת אותו. מנסה להפוך אותו לבן בית או לפחות לבן לוויה. לכן שהתקשר עורך העיתון לשאול אם אהיה מוכנה להשתתף בסדנה על המוות לא השתהיתי יותר מדי לפני שהסכמתי.

נפרדים מהעולם

התפאורה לסדנת סופשבוע ששמה "על החיים ועל המוות", היתה מושלמת: בחוץ היו כבר סימנים ברורים של סוף הקיץ, וגם סוף השנה העברית – תקופה שיש בה תחושה של סיום מעגלים וחשבון נפש. במקרה, או שלא, היא נערכה בבית יפהפה, מרחק כמה פסיעות מחוף הים. אל תוך החלל המעוצב בנועם יוצא דופן, נכנסו ובאו כל גרמי השמים, החול והים, רשרוש של המים ובהמשך גם תפילת האדם.

לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולכת כשהזדרזתי להסכים להשתתף, אבל במבט לאחור היו סימנים מקדימים לעוצמה העומדת להתרגש עלי. הבטן שלי קירקשה עוד מאמצע השבוע. גם תגובות סביבתי הקרובה למהלך הצפוי, העידו על שוני מסוים: את מקומה של ההתעניינות הסקרנית בשעשועי סוף השבוע שלי תפסה בהלה קטנה, רתיעה ומבט שאומר משהו כמו: מה חסר לך בחיים שאת מתעקשת להתעסק כל הזמן במוות? אבל כשבועז שביט, מנחה הסדנה, הכתיב לי שאלה שבה נתבקשתי להרהר לפני בואי, כבר ניצתה בתוכי מיני-פאניקה: "אילו היית עומדת למות ולהיפרד מהעולם," שאל, "אילו שלושה דברים היו מקשים עליך את הפרידה?"

"מה באמת מביא אותי לסדנה?" זו היתה השאלה השנייה שהופנתה אלי, כמו גם אל יתר הנוכחים (בעיקר הנוכחות) מיד בפתיחת הסדנה. אחת המשתתפות, צעירה מאוד, סיפרה בדמעות על מחלת הסרטן שבה לקתה וממנה החלימה בשנה האחרונה. בן זוגה, שאיבד רק לפני כמה חודשים את אמו (מאותה מחלה) סיפר שהמפגש האינטנסיבי והקרוב עם המוות הסיט את חייו מהמסלול שבו התנהלו עד אז, והוא מתקשה למצוא טעם להמשיך ללכת בו. אבל היו גם סיפורים פחות דרמטיים: עובדת בהוספיס לחולי סרטן, שעל אף העבודה לצד המוות מרגישה מנותקת רגשית. פסיכולוגית מבוקשת שיש לה הכול ומרגישה שבעצם אין לה כלום. תרפיסטית שלא מצליחה להחליט אם להישאר או ללכת מיחסים בלתי מספקים עם בעלה ועוד. אין סוף סיבות לעסוק במוות. ובחיים.

טעימה מתודעת הסוף

"ההתבוננות במוות אינה אמורה להיות מפחידה או מדכאת. למה אי אפשר להרהר במוות ברגע של השראה, כשאנו רגועים ונינוחים, תוך כדי שכיבה במיטה או בזמן חופשה או הקשבה למוסיקה נעימה במיוחד? למה לא לחשוב על הנושא כאשר אנו שמחים, בבריאות מצוינת, בטוחים ומרגישים טוב?"

(סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר החיים והמתים הטיבטי", עמ' 45)

עבור בועז שביט המפגש עם המוות התרחש עוד שהיה נער: "ההכרה שגם אני אמות ביום מן הימים הכניסה הרבה אי-שקט פנימי. היא שברה את המשוואה של החיים, והעלתה את השאלה הגדולה של החיים: אם אני אמות, אז מה זה החיים האלה? בשביל מה? לא יכולתי להסכים שהחיים ניתנו לי רק כדי שאלמד בבית ספר, אשרת בצבא ואשלם בבוא היום משכנתא. הבנתי שהחיים הם חידה שאסור לי להתייחס אליה כאל מובן מאליו."

לפני כשבע שנים (נכון לזמן כתיבת הכתבה…) החל לעבוד כמטפל עם קבוצת חולי סרטן ושם חיכתה לו חוויה שחיברה אותו אל התהיות המוקדמות ההן: "דווקא שם, בקרב האנשים שעמדו עם הגב אל המוות, התחוללו שינויים מדהימים. שינויים חיצוניים כמו לעזוב את העבודה או את היחסים או לשנות את התזונה אבל גם שינויים פנימיים עמוקים: סדרי העדיפויות התחדדו. לא היתה יותר שאלה, היה ברור מה חשוב ומה פחות חשוב." בעקבות חוויה זו הבין בועז את העוצמה האדירה ורבת המשמעות לחיים, הטמונה במוות. הסדנה "על חיים ועל המוות", שאותה הוא מעביר זה ארבע שנים היא ניסיון להעניק "טעימה" מתודעת הסוף, גם לאנשים בריאים. "אם משהו מזה יחדור פנימה, כל היתר כבר יקרה מעצמו," הוא אומר.

ה"חומרים" שמציפה הסדנה לקוחים מהחיים. לכאורה, הם יכלו להיחשף גם בסדנאות שעוסקות בנושאים אחרים. היינו צריכים, למשל, לברר מה הם העניינים הלא-סגורים שאותם אנחנו מחזיקים בקשרים עם יקירינו ואהובינו: הכעסים, הטינות, האכזבות, הפגיעות שלא נמחלו, התסכולים, ההחמצות. כולנו סוחבים "תיק" עמוס ולעיתים די באווירת הקבוצה, במעט תשומת לב ובמודעות כדי לגרום לתכניו להישפך החוצה. בכל זאת, משהו בסדנה הזו היה שונה.

קשה להסביר את זה במילים. היתה תחושה עמוקה ועם זאת מאוד מעודנת של נוכחות אחרת: כמו היה הסוף מתקרב ובא. כאילו רק בעצם הדיבור עליו הגיע המוות, בכבודו ובעצמו, להשתתף בסדנה. אל בין הכתלים התגנבה תחושת דחיפות ובהילות, שדחקה בכל המשתתפים להוציא, "לעבוד", לסגור את מה שחייב להיסגר. כאילו אין יותר זמן – "עכשיו או לעולם לא". ראוי לציין כי המרחב האנרגטי הייחודי והאינטנסיבי הזה, נעטף בחיבוק המכיל-כול של בועז ושל חיה שריר שסייעה בהנחיה. יחדיו הם תמכו בכל מה שביקש להתבטא, במידה שווה לכל מה שביקש להשאר חבוי. זה היה ללא ספק מרחב בטוח ומוגן.

אל המרחב הזה נוסף עוד גורם מייצב, מעגֵן, וכבד משקל, תרתי משמע: האוכל. אל פינת הקפה לא הפסיקו לזרום שפע מטעמים, מעשה ידיה של יעל, אשתו של בועז. סוגים שונים של עוגות, עוגיות ומאפים לצד השתייה החמה או הקרה, הפסקות וארוחות צהריים וערב עשירות ומגוונות, שלא היו מביישות מסעדת גורמה. העיסוק באוכל לצד העיסוק במוות לא היה מקרי. ככל שהתקדם התהליך, הרגשתי צורך עצום לפצות, לכסות על הכאב שנחשף. "זוהי תגובה הישרדותית טבעית," אומר בועז, "האוכל מפצה על ההתמודדות הקשה מול המוות. מעבר לזה המוות מאוד מחדד את הרגישות לפרטים הקטנים. הוא מדגיש את החיים על כל גוניהם ולכן חשוב לי שהאוכל בסדנה יהיה טעים ומענג במיוחד, שניתן יהיה להרגיש אותו על כל הניואנסים שבו."

רגע לפני "המוות"

"קבלת המוות משנה גם את גישתנו לחיים: כאשר מגלים את הקשר הבסיסי בין החיים למוות, יכול הדבר לחולל ריפוי דרמטי" (סוגיאל רינפוצ'ה, "ספר החיים והמתים הטיבטי", עמ' 43)

אם היום הראשון של הסדנה התמקד בריכוך ההגנות, כניסה פנימה ויצירת האווירה הנכונה לעבודה, ביום השני ניגשנו ישירות לעניין שלשמו התכנסנו. לא עוד שיחות על מוות, אלא התנסות ישירה בדבר עצמו. על סף "מותנו" נאלצנו לשחרר את כל ההחזקות ולהיפרד מתבניות חשיבה או תפיסה, שהפכו עם השנים לזהות, שעמה אנו מסתובבים בעולם. נשמע מפחיד?

ע' לדוגמה, היתה צריכה להיפרד ממשא האחריות שהיא נושאת על כל סביבתה. היא אומנם צעירה אבל מאז ומעולם היא נסחבת עם תחושת חובה לרצות את סביבתה ולגרום לה להרגיש נוח. היא נתבקשה לעבור בין המשתתפים ובסימולציה מול דמויות המפתח בחייה להגיד את המשפט: "אלה החיים שלי, ואני לא חייבת לך שום דבר." רק כאשר האדם שמולו עמדה השתכנע שהיא באמת מתכוונת למה שאמרה, היא יכלה להמשיך ולהתקדם במעגל.

בשביל ע' זאת היתה משימה בלתי אפשרית. מול כל אחד שנעצרה היא גימגמה בהתחלה, כמו לעצמה: "אבל איך אני יכולה להגיד לו דבר כזה? אני חייבת לו את החיים שלי."

ב', עובדת סוציאלית כבת 50, שקטה, חריפה וביישנית. תפקיד חייה היה "לדאוג לכולם" ולכן היא מעולם לא דרשה לעצמה דבר ולא הרשתה לעצמה ליהנות. לפני "מותה" קיבלה ב' הזדמנות נוספת: היא נתבקשה לרקוד מול כל הקבוצה ולהרשות לגוף שלה להרגיש את המוזיקה, להתמסר אליה ולבטא כל מה שרוצה להתבטא. בהתחלה נעה בצעדים קטנים ומדודים, כאילו ביקשה להקטין את מקומה על הבמה שנפרשה פתאום מתחת לרגליה. היא עצמה עיניים ואט-אט החלו תנועותיה להתרחב. החזקתי את עצמי לא לקום ולרקוד איתה.

והיו עוד: ל' עברה בינינו וביקשה שניתן לה משהו שאין לה, כדי לחוות את התחושה של הזדקקות, ממנה ביקשה להימנע כל חייה. ל-א' התגשמה הפנטזיה, שאותה חולקים כמעט כל בני האדם, לשמוע מה אומרים עליה אחרי מותה ו-ש' היתה צריכה לעמוד מול "העולם" ולהכריז בפניו ש"זאת אני! ולא אכפת לי מה את/ה חושב/ת עלי."

כשהגיע תורי כבר הייתי מוצפת לגמרי. לאורך כל היום הרגשתי כאב פיזי ונפשי בעוצמה עזה ביותר. מועקה סמיכה בטעם של החמצה עטפה את כל-כולי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על החיים שיכלו להיות ולא יהיו עוד. על החיים שלא נחיו. על האבסורד שגורם לכולנו להימנע מעצמנו ומהחיים ורק ללכת לצדם חצי-חיים או חיים-בקושי ועל הפרדוקס המטורף והאכזרי שאותן התבניות אשר הורגלנו אליהן, הן אלה אשר מונעות מאתנו לחיות את החיים הראויים בעינינו. הרגשתי עצב אדיר ואולי גם קצת ייאוש מול כל מה שעוד נותר לי לסגור, טרם מותי.

המשימה שלי היתה לסלוח. בהתחלה לא ממש ידעתי על מה, אבל החלטתי להיענות למשימה. מהר מאוד ומבלי שאברור כמנהגי את המילים יצאה מתוכי הלבה הרותחת. הישר מתוך לועו של הר הגעש המלחש, שמעליו מתרחשים חיי ושאליו מובילים כל השבילים: הילדות בקיבוץ, טראומת הלינה המשותפת, התפקיד שלקחתי על עצמי בתוך משפחתי, הדמות שהייתי בתוך החברה הקטנה והסגורה שבה גדלתי. התשוקה להיות שייכת ואהובה, המחיר ששילמתי לשם כך, הדחף ללכת רחוק, רחוק, רחוק.

בדיעבד, אני לא בטוחה שבאמת סלחתי, במובן העמוק והחומל של סליחה. אבל ניתנה לי הזדמנות להגיד בקול, קבל עם, על מה אני "יושבת", מה אני מחזיקה וממה אני צריכה להיפרד. פתאום יכולתי לשמוע ולראות איזה שק רובץ לי כל הזמן על הכתפיים. ואני בכלל לא שמתי לב…

הפחד מאובדן שליטה

למה זה כל כך מפחיד למות?

בועז שביט: "מה שאנחנו צריכים לשחרר מול המוות הוא לא פחות מהכול. וזה מאוד קשה. מה שמת זו העטיפה החיצונית, 'האני' או ה'אגו' – כל הדפוסים והתבניות הישנות שהתעטפנו בהן לאורך החיים כדי להרגיש ביטחון. בתהליך המיתה הם מתקלפים ולכן המוות הוא גם אובדן השליטה האולטימטיבי: כשאתה עומד מולו אתה לא יכול יותר 'לנהל' את החיים שלך, או 'להנדס' אותם לפי איך שנראה לך. אתה גם לא יכול להמשיך להעמיד פנים שאתה שולט במצב. זה מצב מאוד מאיים שכולנו נמנעים ממנו ככל יכולתנו. המוות לא מציב בררות. פחד נוסף הוא אובדן המשמעות של כל מה שהקנה לחיים שלנו משמעות, כלומר כל מה שצברנו לאורך החיים: כסף, השכלה, חוכמה, הארה. המוות מאפס את כל אלה. הוא מרוקן אותם מתוכן.

"בנוסף המוות הוא פרידה. אם החיים הם קשר, המוות הוא חלק ממנו. הוא בא בסוף. הקושי שלי בלחיות (להיות בקשר) יהיה בדיוק אותו הקושי שאחווה בבואי להיפרד מהחיים. גם לאורך החיים, אנחנו מתקשים להיפרד ולעיתים עושים הכול כדי שלא להיפרד כמו שצריך. אנחנו מתאדים, נעלמים, הורסים את מה שהיה כדי שאפשר יהיה ללכת. הסדנה מציעה אפשרות אחרת. מול החוויה האינטנסיבית של ה'מוות', אפשר לראות את הקושי, ולשחרר אותו. אחרי הפרידה הזו, הרבה דברים כבר קורים מאליו."

בבוקר שלמחרת הסדנה בקושי יכולתי לצאת מהמיטה. כל הגוף כאב לי. לא ידעתי להחליט אם העובדה שיש חיים אחרי המוות מנחמת או לא, אבל החיים שחיכו לי מחוץ למיטה, היו מעל ומעבר לכל דילמה והייתי צריכה להמשיך לצעוד בהם. במשך תקופה מסוימת צימצמתי את פעילותי למינימום ההכרחי ובדקתי בזכוכית מגדלת כל עשייה, כל בחירה, כל סיטואציה שנקרתה בדרכי. עקבות הטלטלה שחוויתי בסדנה נראו בכל מקום והתחושה שמשהו משמעותי, מהותי, התרחש בחיים שלי ליוותה אותי עוד זמן רב. ממרחק של זמן אני יכולה להגיד ללא שמץ של אירוניה כי הסדנה הזו הפכה לנקודת ציון בחיי.

למשל, החלטתי להפסיק לדחות את הקץ באשר להחלטה ללכת ללמוד. שנים אני מתלבטת, בוחנת כל אפשרות על כל היבטיה, עד שזונחת אותה וממשיכה לחכות שמשהו יבוא ויציג את עצמו. בעקבות הסדנה התחלתי ללמוד קדרות, חלום עתיק יומין שמחכה כל השנים ל"פנסיה", לשנים שבהן, ודאי אולי, הזמן והכסף יהיו מצויים בנדיבות בכיסי. ובכן: לא עוד. מי יודע עוד כמה זמן יש לי לחיות? אני רוצה לממש עכשיו. אין זמן. אין זמן אחר.

בעת הכנת הכתבה יצרתי קשר עם כמה ממשתתפי הסדנה, לבדוק לאן המשיכה זרימת חייהם בעקבות אותו סופשבוע. ע', למשל, שהרגישה "חייבת" לכל העולם, שיחררה את עצמה מאחיזתם של הכבלים ומצאה את הכוחות לסמוך על עצמה, להיפרד ממערכת יחסים שלא היתה שלמה עמה: "המשפט 'אלה החיים שלי' חדר מאוד עמוק," היא משחזרת, "המיקוד עבר אלי: פתאום הבנתי שהחיים שלי הם רק שלי ושלאף אחד אין זכות להגיד לי איך לחיות אותם. האחריות ל'איך' שאני חיה היא רק עלי. זה נתן לי פוש אדיר."

"החוויה היתה רבת עוצמה עבורי," מודה כ', "מעבר לעובדה שקיבלתי כוח להשלים עם מותה של אמי, מצאתי גם כוחות לעזוב את העבודה שלא אהבתי ולהקדיש יותר זמן לתחביבים שלי. למה שאני באמת אוהב לעשות. זה נשמע אולי בנאלי אבל ההרגשה שצריך למצות את החיים מאוד התחזקה בתוכי."

וגם א' מרגישה הרבה יותר חיה מאז הסדנה: "התהליך שעברתי הביא אותי להרגשה כואבת של פספוס," היא אומרת, "למה חייתי כל כך בקטן? למה לא אפשרתי לעצמי? למה אני מחכה כל הזמן שהסביבה תאשר אותי?" הסדנה שחררה ממני את התחושה של חוסר ערך עצמי שעלתה מאז ומעולם במפגש עם אנשים זרים ועם העולם. היום אני מעזה הרבה יותר ובטוחה בעצמי. היום אני לא צריכה למות כדי לראות את היופי שלי."

 

סדנת על החיים ועל המוות

 

 

מתחת לכל החרדות, לכל הדיכאון, לכל חוסר המשמעות והקושי לחיות – שוכן לו לבטח המוות. הוא נמצא שם, במודע או שלא במודע (הרבה יותר שלא במודע) וקובע בשרירות עריצה איך יראו חיינו. בגללו אנחנו רצים לחפש ביטחון או משמעות, מתמכרים, מתרוקנים. הידיעה עליו עלולה להפוך את הכל לחסר ערך ומשמעות, לעורר בנו בדידות עמוקה, תחושת פגיעות, אבדן וחוסר אונים נורא. בעבורו נפעל, כמוכי אובססיה, להשיג מעט כוח, מעמד, ביטחון, קשר. אך  דבר לא באמת ימלא וירגיע – אנחנו יודעים, גם אם בבלי דעת, שהוא שם.

האם ניתן לפגוש במוות בעודנו בחיים? להכיר משהו ממנו? האם אנחנו יכולים להתמודד עם מה שנראה בלתי ניתן להתמודדות? האם ניתן למצוא גוונים במה שמצטייר בתחילה כשחור משחור? האם המוות יכול להפוך להיות חשוב לחיים, לחדד אותנו, להנכיח את הקיום במקום לנתק אותו? האם המפגש עם המוות  יכול לאפשר לנו את האומץ לחיות?

הניסיון העמוק והעתיק מראה, שדווקא האינטימיות עם המוות משחררת אותנו מחרדה ומריקנות ומאפשרת לנו להיפתח לחיים ולאהבה. לכן העבודה מול המוות נתפסת, כמעט בכל הדתות והדרכים הרוחניות, כחיונית לכל צמיחה פסיכולוגית ורוחנית. בסדנת "על החיים ועל המוות" אנו הולכים אל מעבר לטאבו, לפחד ולהכחשה, כדי לגלות כיצד המודעות לסופיות עשויה להיות המקור לחיים.

במשך יומיים של עבודה אישית וקבוצתית ננסה לפתוח את הקופסה הסגורה, לאפשר מרחב שבו כל אחת/ד יכול/ה לזהות את דרכו הייחודית למפגש עם המוות והחיים.

? מתי, איך ואיפה

הסדנה הקרובה תתקיים בסופ"ש ה- 11-12 לספטמבר, 2015, במושב יודפת שבצפון. מתחילים בשעות הבוקר ביום שישי עד שעות הלילה. ובשבת מהבוקר ועד אחר הצהריים.

מספר המשתתפים מוגבל ל 14, כך שנוכל ליצור עבודה אינטימית ובטוחה. למעוניינים נוכל לעזור בסידור ללינת הלילה.

העלות היא 900 ש"ח לסדנה כולה, כאשר 200 מהם יתבקשו כמקדמה.

לפרטים נוספים אנא התקשרו אלי ל 0522-278154 או צרו קשר דרך האתר.

 

לקריאה נוספת באתר:

מתים לחיות – כתבה על הסדנה מאת רוני כצמן.

מוות, חרדה ומשמעות החיים.

 

 

 

 

 

 

לקבל את עצמי זה לקבל את הזולת

"משהו שונה אצלך היום", אמרה לי מ' עוד לפני שחלפה לה מחצית פגישתנו. מ' תמיד קולטת אותי. יש לה חושים מחודדים להפליא לכל הקשור במצב הרגשי של האנשים שהיא פוגשת, וגם הפעם היא צדקה  – משהו היה שונה אצלי. הייתי מיואש. מיואש סופית מאיזה מאבק פנימי שאני מנהל בתוכי שנים; ניסיון להרגיע ולווסת חלקים קדומים מסוימים, אשר נוטים להגיב בעצמה רגשית שמערערת את השקט הנפשי שלי. חמש-עשרה שנים של עבודה פנימית בכל הצורות והמישורים לא הקנו לי אפילו קמצוץ מהשליטה העצמית המיוחלת. כל שנותר לי כעת זה להודות בחוסר האונים המוחלט שלי, ולחשוב לעצמי עד כמה צדק גורדג'ייף בטענתו שהכול אוטומטי ושבני אדם אינם יכולים "לעשות" דבר. אבל עם זאת היה בייאוש הזה טעם שונה מייאושים קודמים: הוא היה חף מכל מניע לשנות משהו, מכל גינוי ושיפוט עצמי. מה שראיתי בתוכי היה פשוט עובדה, וזה הכל. 

"אז איך זה מרגיש להיות איתי היום?" שאלתי את מ'.

"אני מרגישה מצוין", היא אמרה. "כאילו יש איזו הקלה באוויר בינינו. אין לי ממש חשק לדבר על הדברים שעליהם שאני אמורה לדבר כאן, ובכל זאת אני נינוחה לגמרי."

"וזה שונה מאיך שאת מרגישה בדרך כלל?" המשכתי לחקור.

"כן, קצת", קימטה מ' את מצחה. "רק עכשיו אני מבחינה בזה, אבל בדרך כלל יש לי מן תחושה שאני צריכה לספק איזו סחורה, גם בשבילי וגם בשבילך; אני צריכה לעשות איזו "עבודה", לנצל את הפגישה באופן משמעותי  –  אני הרי משקיעה זמן וכסף וכל זה …".

"אלוהים ישמור, מ', זה הדבר האחרון שאני רוצה שתרגישי כאן. מה עשיתי  כדי שזו תהיה החוויה שלך? אנא ממך, בכנות, תנסי להאיר את עיני!" קראתי אליה בדאגה.

"אני לא יודעת בדיוק" היא ענתה והביטה בי במבט הבוחן שלה. "יש לך כל כך הרבה כוונות טובות ואכפתיות בשבילי. אולי אני לא רוצה לאכזב אותך. היום, משום מה, אני לא מרגישה את זה וזה מה שגרם לי להרגיש שיש משהו שונה אצלך. מוזר אולי, אבל זה בכלל לא מפריע לי, אני מרגישה ממש נינוחה." 

הדברים האלה של מ' הפילו לי את האסימון בצלצול מחריש אוזניים. ברור שהיא תרגיש כה בנוח היום. הכניעה שלי מול עצמי גרמה לי לחוות אותה באופן חדש לגמרי. ברגיל הייתי אכן מלא כוונות טובות עבור מ'; המון תקווה שסוף-סוף יתגברו הפוטנציאלים האדירים שבתוכה על מחסומי הפחד והייאוש, ויאפשרו לה את פריצת הדרך שנראית כל הזמן ממש מעבר לפינה. אבל התקווה הזו שלי, עם כמה שניסיתי לעדן אותה, פעלה על מ' כמו שציפיות פועלות עליה  – הן תמיד גורמות לה להתכווץ, להרגיש לא נוח, להיזכר בכל מערכות היחסים שהיא רוצה לשכוח ולבסוף גם להתנתק ולעזוב. היום פשוט ראיתי אותה כמו שהיא. והדבר התאפשר לא מתוך איזו קלישאה הבאה מן השכל, אלא באמת בחוויה הרגשית והפיזית שלי. אפשר לומר שקיבלתי אותה כמו שהיא, על כל התקיעויות שלה, שנראות תמיד כל-כך מיותרות. אבל זו לא הייתה  קבלה במובן הרגשי השגור של המילה. לא היה כאן רגש, אבל גם לא חוסר רגש או אדישות; היו פשוט עובדות. 

"אבל אל תתחמק מהשאלה מה שונה אצלך היום" היא קראה, בראותה אותי שוקע לרגע בהרהורי.

"את יודעת שאני לא נוהג להתחמק משאלות כאלה", התעוררתי אליה באחת. "מה שקורה אצלי זה שיש בי מן ייאוש, או מוטב לומר השלמה, עם חוסר היכולת שלי לשנות משהו בתוכי, שאני נאבק כבר שנים לשנות. ההשלמה הזו מאפשרת לי להשקיף על העולם הפנימי שלי ממקום שקט יותר, וכנראה שזה משפיע גם על האופן שבו אני משקיף על העולם הפנימי שלך. זה כאילו שכל הכוונות הטובות והתקוות שיש לי בשבילך, שקודם לכן הזכרת, הן אלה שתוקעות אותך, ודווקא הייאוש או ההשלמה שלי הם אלה ששחררו אותך."

"אבל הכוונות והתקוות שלך מאוד חשובות לי", הביטה בי מ' מבוהלת כמעה. "הן נותנות לי את ההרגשה שבאמת איכפת לך ממני. למען האמת ללא האכפתיות הזו לא הייתי יכולה לעבוד אתך!" 

"זה משהו מאוד עדין, מ', את רואה את זה?", דיברתי אליה, תוך שהאנרגיה בחדר מתעצמת ומתעדנת לרגע נדיר של הבנה. הדברים שאמרת לי עכשיו הראו לי איך אני (וכנראה גם את) מחברים באופן אוטומטי בין אכפתיות ואהבה לזולת לבין ציפיות ממנו, מעודנות ככל שיהיו. אבל זה בערך כמו להגיד שמידת האהבה בין בני זוג נמדדת בעוצמת הקנאה שביניהם. זוהי תלות ואגוצנטריות ולא אהבה. ומהקבלה המלאה של עצמנו ושל הזולת אנו בורחים כל עוד נפשנו, כי היא נתפסת בעיננו כאדישות ואבדן עניין. אבל האם הרגשת פחות אהובה כאן היום?" 

"לא, וזה הדבר המוזר שניסית להגיד לך קודם, שאני מרגישה נוח כל-כך, ולגמרי שווה אליך. אני לא בטוחה שאני מבינה את כל זה", ענתה לי מ' בשקט.

"גם אני לא ממש מבין את זה, לא עם השכל בכל מקרה, אבל באותו הזמן אני מאוד מבין את זה, ונראה לי שגם את", השבתי לה.

 היום, חשבתי לעצמי, קרה אירוע נדיר למדי: ראיתי מצב מסוים בדיוק כמות שהוא, ללא הפילטרים של התקוות והפחדים שלי. נזכרתי שאתמול מישהו הבטיח לשלוח לי סטיקר למכונית שהוא ראה באיזה בחנות אנרכיסטית בארה"ב: the day of non-judgment is coming” "  . סיפרתי את זה למ' ושנינו צחקנו עד שנגמר הזמן.

ציפיות מטיפול נפשי

הימים חולפים להם, והתחושה המעיקה עדיין נותרת בחזך, פועמת במהירות ומתחלפת בשלל של סימפטומים גופניים. פעם הראש שלך כואב, פעם אחרת אתה עייף מכדי לקום מהמיטה, וביתר הזמן אתה מרגיש מעין ריק קיומי פנימי שהולך ומשתלט עליך. כבר תקופה ארוכה שהעניין שלך בעבודה (שבעבר הייתה כה מהותית עבורך) הולך ופוחת בהדרגה מעיקה, הקשרים עם אחרים מאבדים מקסמם הבין-אישי, ואתה רק רוצה להשתבלל בתוך עצמך ולא להרגיש את החרדה ההולכת וגוברת. מדי פעם המחשבה על טיפול עולה לתודעה שלך. יש פעמים שאתה מנסה לחסום את המחשבה על טיפול ואומר לעצמך "מה זה כבר יעזור? אני איך שאני וכלום לא יכול לשנות את זה!", אבל יש גם מקרים אחרים שבהם עולה בך תחושת תקווה מול המחשבה על טיפול, ואתה אומר לעצמך שדברים יכולים להיות גם אחרת עבורך.

האפשרות של טיפול

אתה נזכר בתקופות אחרות, בהן הרגשת טוב עם עצמך. תקופות שלהתרחשויות בחייך כמו גם לאחרים הנוכחים בחייך הייתה חשיבות ומשמעות. אתה נעצב כשעולים בך זיכרונות על היותך משמעותי בחיי אחרים, ויותר מכך- משמעותי בחייך שלך. אם אתה נשאר עם המחשבה הזאת ומאפשר לעצמך להרגיש אותה בתוך הגוף שלך, היא תתפשט בהדרגה ועשויה למלא אותך בחמימות כזאת מוכרת. תן לעצמך להתמלא באנרגיה מהמחשבה על עצמך בסיטואציות חיים נעימות יותר. ייתכן שהשהות עם המחשבה על עצמך ברגעים טובים יכולה ללמד אותך דבר או שניים על הכוח שהיה בך אז, וככל הנראה קיים גם היום.

מתוך תחושת היכולת שנרקמת בך, אתה עשוי לראות בבהירות את תפקידו וחשיבותו של הטיפול בחייך. אתה מבין שהטיפול לא נועד לתקן את כל מה שלא טוב בחיים שלך. הטיפול לא נועד למחוק את הכאב שאתה חש, או להעלים את כל מה שמלחיץ אותך לזכור או לדעת על עצמך. אתה יודע לפתע שהטיפול נועד להפגיש אותך עם עצמך בנוכחות של אחר קשוב ואמפתי. המפגש עם עצמך הוא לא פשוט או קל, ולא אמור להיות כזה, אבל זה מה שעושה אותו משמעותי וחשוב בהתפתחות האישית שלך ובהבנתך את עצמך ואת צרכיך.

ציפיות מהטיפול והמטפל

אתה מתמלא תקווה ומדמיין את עצמך בעתיד מאושר יותר מכפי שאתה היום, שלם יותר, אינטימי יותר עם עצמך ועם אחרים. אך יחד עם התקווה מופיע גם החשש להתאכזב או להיפגע, ומתחילות להתגבש גם ציפיות מהטיפול או ליתר דיוק ציפיות מהמטפל. תן לעצמך להקשיב לציפיות האלו ולמחשבות שהן מעוררות. ייתכן שהן  תעזורנה לך בבחירת מטפל המתאים לך, ואף תסייענה לך לזהות תהליכים אישיים בטיפול. אם כי שיטות טיפול שמות דגש על מוקדים טיפוליים שונים, בכל טיפול באשר הוא אתה כמטופל אמור להרגיש שהמטפל קשוב לך, שאכפת לו ממך והוא מתאמץ להבינך ואינו מעביר עליך ביקורת. המטפל אמור להבין שאפילו אם אתה רוצה במוצהר שיציל אותך, למעשה אתה רוצה שיפגיש אותך עם עצמך ויכיל אותך ואת המצוקות שלך מבלי שירגיש ויחצין בהלה או פניקה. בטיפול אתה ועולמך במרכז ולא הצרכים של המטפל והוא אינו אמור לאבחן אותך א-פריורי על סמך תפיסותיו המוקדמות אלא לנסות, בייחד איתך, להבין, לנסח ולדייק את התחושות המילוליות והגופניות שלך, את החוויה שלך כאדם. המטפל אמור לכבד את הזמן שלך, להסתקרן יחד איתך לגביך ולאפשר לך למצוא את ההכוונה בתוכך, ולא להכווין אותך לפי תפיסת עולם גלויה או נסתרת שלו.

יחד עם הציפיות הלגיטימיות מטיפול, עלולות להופיע גם דרישות נוקשות לגבי טיפול והמטפל כמו  דרישה לשמירה על קשר מעבר לסיטואציה הטיפולית, דרישה שהמטפל יענה על כל שאלה שתופנה אליו אישית ככל שתהיה ואי שמירה על כללי סטינג טיפולי כמו מקום הטיפול או זמן הטיפול. ציפיות אלו מהוות פנטזיות לגבי הסצנה הטיפולית, שעלולות לפגום בהליך הטיפולי. היה קשוב גם לציפיות הלגיטימיות וגם לציפיות הנוקשות שלך, שהרי מתוך הקשב והמודעות אל אותן הציפיות תוכל להכיר את עצמך קצת יותר ולהבין מהו הטיפול עבורך. המודעות לציפיות מטיפול כמו גם לפנטזיות לגביו תסייע לך לשוחח עם המטפל אודותיהם ולקדם את עצמך בטיפול ובהתפתחות שלך כאדם.

 

רוצה לבדוק את האפשרות לטיפול? אפשר ליצור קשר ולדבר

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

פסיכותרפיה של האדם במרכז

כשקראתי לראשונה את קרל רוג'רס (Carl Rogers) נפלטה ממני אנחת רווחה. אווו… סוף סוף מישהו מנסח עבורי את כל מה שהרגשתי וחשבתי לגבי פסיכולוגיה ולגבי טיפול נפשי. רוג'רס עשה מהפכה בתחום הפסיכותרפיה, מהפכה שמשפיעה על רבים, גם אם לא כולם מודעים לכך. הוא העלה טענה עמוקה כנגד האופן שבו התנהל הטיפול הפסיכולוגי עד אז, התנהלות שנגזרה למעשה מהמודל הרפואי. במודל הזה יש חולה ויש רופא. החולה נתפס כמי שמגיע עם סבלו וללא כל ידע או אפשרות לעזור לעצמו. הרופא הוא המומחה, הוא בעל הידע, הוא זה שמבין את הבעיה והקושי של החולה, ובידיו האמצעים לרפא אותו. המון משמעויות נגזרות מהגישה הזו. למשל, אין כאן שוויון – ברור שהרופא, המטפל, נמצא בעמדה גבוהה יותר מהמטופל, הוא מביט עליו "מלמעלה". מתוך כך גם ברור שהמטופל מקנה למטפל סמכות רבה, ובאופן טבעי הוא ייטה לקבל את שיפוטו ונקודת מבטו; והמטפל בהתאם לוקח לעצמו את הרשות להבין ולפרש את המטופל שלו לפי תפיסת עולמו שלו (של המטפל) ומתוך המודל התאורטי שממנו הוא פועל.

האדם במרכז

רוג'רס ניסה, ובמידה רבה גם הצליח, להפוך את התמונה הזו על פיה. לכל אדם חוויה סובייקטיבית ייחודית ושונה של עצמו, שאינה ניתנת לפרשנות ואנליזה מבחוץ, הוא טען. יתירה מזו, הניסיון לפרש ולהבין את האדם מבחוץ רק פוגע באפשרותו להתפתח ולצמוח באופן טבעי ולהיות אדם שלם יותר. התמונה פה מתהפכת – המטופל הופך להיות ה"מומחה" במקום המטפל, משום שכל אחד הוא המומחה היחידי לעצמו. רק האדם עצמו יכול לחוות ולתאר את המורכבות הייחודית של החוויה שלו ושל היותו הוא עצמו. התפקיד של המטפל משתנה כאן לחלוטין – הוא אמור להיות זולת קשוב ואמפתי, לספק למטופל סביבה של קבלה מלאה ושל "יחס חיובי בלתי מותנה". בתוך התנאים האלה מתחיל האדם בהדרגה לפתח יחס כזה כלפי עצמו – יחס של הקשבה וקבלה מלאה. ובתוך ההקשבה העמוקה הזו שלו לעצמו הוא נפרש ומתגלה, לעצמו ולמטפל, ונוצר תהליך של ריפוי וצמיחה. הגישה הזו כונתה "תרפיה של האדם במרכז". כלומר, לא המטפל, או התאוריה, או הפרשנות, או דעות קדומות, או תכנית פעולה כלשהי – האדם עצמו עם חווייתו הסובייקטיבית הוא מרכז התהליך ומקורו.

תהליך טבעי

כל זה נשמע מאוד פשוט, אבל אין זה כך. רוג'רס ובעקבותיו ג'נדלין הצליחו לזהות בפרקטיקה, בתאוריה ובמחקר כיצד מתרחש תהליך הריפוי והצמיחה בפסיכותרפיה. הם גילו, שכאשר המטפל מצליח להיות באמת נוכח, קשוב ואמפתי בזמן הפגישה, מתרחש תהליך מפתיע. המטופל, לאחר שהוא מסיים לבטא את מה שהיה דרוש ביטוי בתוכו, ולאחר שהוא חש את עצמו מובן לזולת, ואולי גם מובן יותר לעצמו, כמו נעצר. כאילו נגמרו המילים המוכרות שמתארות את החוויות המוכרות. ושם, באזור הזה, בשקט שנוצר, מופיעה התבוננות חדשה, עולים מתוכו מילים ודימויים חדשים, נוצר דיאלוג בינו לבין חלקים עמוקים ובלתי מוכרים בתוכו. אם ברגעים האלה משכיל המטפל להישאר מאוד קרוב, קשוב ואמפתי, יש סיכוי גדול שהדיאלוג הפנימי הזה יוביל לתהליך של ריפוי וצמיחה, תהליך שהוא הכי נכון והכי אמתי עבור המטופל, כי הרי הוא נובע מתוכו באופן טבעי, ללא הכוונת יתר מבחוץ מצד המטפל.

המטפל המטופל

כבר אמרנו שזה רק נראה פשוט, ובאמת יש כאן כמה שאלות לגבי היתכנות של תהליך כזה. הראשונה היא המידה בה יכול באמת המטפל להיות נוכח ומקבל כלפי המטופל. הרי בכל אחד מאיתנו מתעוררת ביקורת, וכל מטפל מופעל מדברים כאלה או אחרים, אשר עלולים לגרום לו לאבד את היכולת האמפתית מול אנשים או מצבים שונים. התשובה לשאלה הזו קשורה להכשרה של המטפל; הוא חייב בעצמו לבוא מתוך היכרות עמוקה עם עצמו, מתוך יכולת אמתית לקבלה של מרב החלקים שבתוכו. במילים אחרות, רק מי שעבר ועובר בעצמו תהליך של גילוי, ריפוי וצמיחה יכול לאפשר זאת לאחרים.

דיאלוג עם תחושות הגוף

שאלה נוספת היא כיצד לעודד את המטופלים לדיאלוג עמוק ונוכח בתוך עצמם. הרי אנשים רבים אינם מורגלים בכך ואחרים יכולים מאוד להתקשות. בנקודה הזו נכנסת התרומה הגדולה של ג'נדלין בפיתוח תהליך ההתמקדות. ההתמקדות במובן הזה היא דרך לפתח את האפשרות לדיאלוג פנימי אינטימי בין המטופל לבין עצמו, ע"י גילוי האפשרות להקשיב לחוויה כפי שהיא מורגשת בגוף. גם בהתמקדות תפקידו של המטפל או המקשיב הוא אותו תפקיד של מלווה אמפתי, מתוך מקום של קבלה בלתי מותנית. ההתמקדות וכל המחשבה הפסיכולוגית של ג'נדלין בכלל, מהווים המשך ישיר לתרפיית האדם במרכז של רוג'רס.

 

מוזמנים ליצור איתי קשר

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

מאמרים