חרדה ודיכאון

סדנה ממוקדת להתמודדות עם חרדה

חרדה היא אחת החוויות הקשות ביותר שקיימות. רבים סובלים לתקופות או באופן קבוע מחוויות חרדה. הן מופיעות בהקשרים שונים: ענייני פרנסה, מערכות יחסים, בריאות, פחדים מדברים מסוימים, פחד מוות, פחד ממחלה, ממלחמה ועוד ועוד. החיים מלאים בסיבות לחרוד…

קיים מגוון גדול של גישות ושיטות להתמודדות עם החרדה, החל בטיפולים תרופתיים וכלה בשיטות טיפול רבות ושונות. רוב השיטות אכן עשויות לעזור בהתמודדות, אם לא באופן מלא אז לפחות חלקי. בסדנה הממוקדת נעשה שילוב של מספר גישות כאלה.

הסדנה כוללת 10 מפגשים בני שתי שעות טיפול, ונשלב בה רכישה של כלים להתמודדות והכלה של הצדדים הגופניים והרגשיים של החרדה; הבנת המקורות העמוקים והקיומיים שלה, כדי לאפשר תהליך של הרפיה וריפוי; ושימוש בתהליך ובתמיכה הקבוצתית כמרחב המאפשר למידה ותרגול, שקשה ליישמם בתהליך טיפול פרטני.

הסדנה תתקיים בימי ראשון, בין השעות 20:15 ל 22:00 בתל-אביב. העלות היא 2300 ש"ח לסדנה כולה, ניתן לחלק לפי הצורך.

 

לפרטים התקשר/י אלי (בועז שביט): 0522-278154, כתב/י למייל boazshavit66@gmail.com או מלא/י את הטופס למטה ואחזור אליך בהקדם.

יתר פרוט אפשר למצוא בעמוד הזה, ועוד על הגישה הטיפולית אפשר לקרוא במאמר הזה ובמאמרים נוספים באתר.

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

 

 

קבוצה ממוקדת להתמודדות עם חרדה

כל מי שחווה/תה חרדה בחייו יודע/ת שזו אחת החוויות הקשות ביותר שקיימות. כשהיא תופסת אותנו בעצמה חזקה היא הופכת לעינוי של ממש, "גהינום עלי אדמות" יעידו לפעמים הסובלים ממנה. למעשה אין מי שלא חווה חרדה במהלך החיים, אבל עבור חלק מאיתנו, למעשה רבים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, סובלים לתקופות או באופן קבוע מחוויות חרדה קשות. החרדות מופיעות בהקשרים שונים: סביב ענייני פרנסה ועבודה, במערכות יחסים, עניינים בריאותיים שלנו או של היקרים לנו, פחדים מדברים מסוימים, פחד מוות, פחד ממחלה, ממלחמה ועוד ועוד. החיים מלאים בסיבות ודברים לחרוד מהם, ונראה שהחרדה יושבת לה שם עמוק בפנים וכמו ממתינה לסיבה לצוץ ולעלות ולתפוס לה אחיזה בנפש. לפעמים היא מגיעה גם באופן המפתיע ביותר, פתאום ככה באמצע החיים, גם לאלה מאיתנו שנתפסים בעיני אחרים ובעיני עצמם כחזקים וחסינים.

יש לא מעט דרכים לנסות ולהתמודד עם החרדה. מטיפולים תרופתיים קונבנציונאליים או אלטרנטיביים ועד מגוון גדול של שיטות טיפול רשמיות או רשמיות פחות. ורבים אכן מצליחים להיעזר, ומשנים את הרגשתם וחייהם, אם לא באופן מלא אז לפחות חלקית. מטרת סדנת ההתמודדות עם חרדה היא לאפשר התמודדות כזו באופן מעמיק ויעיל עד כמה שניתן.

פרטים:  הסדנה היא סדרה של 10מפגשים בני שתי שעות טיפול כל אחד. היא בנויה על שילוב של מספר כיוונים וכלים, שכל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד יכולים לאפשר התמודדות משמעותית וטובה עם החרדה. מצד אחד נעשה שימוש בכלים של דיאלוג עם החוויה הגופנית/תחושתית של החרדה (וכל מי שחווה חרדה יודע שזו חוויה גופנית מאוד!). זהו דיאלוג שמאפשר ללמוד לזהות את התחושות, להכיל אותן, ולהכיר את המשאבים הגופניים הפנימיים אשר יכולים להקל ולהרגיע את האורגניזם. מצד שני נעסוק בהבנה וההכרה של התוכן האישי של החרדה ומקורותיה, כדי להשיג תובנה מעמיקה ככל האפשר וליצור תהליך של ריפוי והכלה. ובנוסף נכיר ונעבד את הגורמים הקיומיים המשותפים לכולנו כבני אדם ושנחשבים לגורמים הבסיסיים לחרדה אצל כולנו. כל זה יתרחש בתהליך קבוצתי של תמיכה, הקשבה והכלה הדדית, אשר בעצמם מהווים גורמים מחזקים ומרפאים.

 

הסדנה תתקיים בימי ראשון, בין השעות 20:15 ל 22:00 בתל-אביב. התשלום הוא 2300 ש"ח לסדנה כולה, וניתן לחלוקה לפי הצורך.

 

לפרטים והרשמה התקשרו אלי ל 0522-278154, כתבו ל boazshavit66@gmail.com או צרו קשר דרך האתר בטופס שלמטה.

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

 

מוות, חרדה ומשמעות החיים

המוות הוא העובדה היסודית והמשמעותית ביותר של חיינו, ובו בזמן המוות הוא הנושא האחרון שרובנו נבחר לפגוש. זה נראה לנו חולני, מיותר, מפחיד, נוגד את החיים ומדכא. אבל בלי לגעת במוות רוב החיים שלנו מבוססים על שקר. כל עוד אנחנו מכחישים את המוות אנחנו יכולים לספר לעצמנו שיום אחד נרגיש באמת טוב, שהחיים האמיתיים עוד לפנינו, שאנחנו יכולים לוותר לעצמנו כי יש זמן לתקן, שיום אחד עוד נגשים את חלומותינו, וכו' וכו'. אבל מה באמת קורה אם אנחנו מסכימים להרהר במוות של עצמנו? מה מתרחש בתוכנו כשאנחנו מוכנים להכיר, לרגע, בוודאות הבלתי נמנעת של מותנו אנו, של כל מי שיקר וקרוב לנו, ובהבנה שהוא יכול להגיע בכל רגע וזמן ללא כל שליטה שלנו? מה באמת קורה אז?

בתרבות שלנו יש לרובנו אוסף של קונוטציות שליליות מידיות למוות. המוות הוא סוג של כישלון של הרפואה, תופעה בלתי הגיונית שאינה מתיישבת עם תפיסת החיים שלנו. כיצד ניתן לחיות בשלום עם מסלול חיים שבו אנו אמורים לגדול, להתפתח, להצליח ולצבור, כאשר אנו יודעים שכל זה פשוט נגמר ונמחק יום אחד? כל אחד מאיתנו חי כאינדיבידואל, יישות נפרדת, אשר מצפה מעצמה להצדיק את קיומה ע"י המאמץ להיות "מישהו" בעל משמעות וערך, ולא משנה אם הערך הזה מוקנה ע"י צבירת נכסים חומריים, הצלחות, השפעה, כבוד, ביטוי, רוחניות או כל דבר אחר – המאמץ הוא אותו המאמץ. אבל אם נכניס את המוות למשוואה הזו הוא יהפוך את כל המאמץ הזה למגוחך. במקרה הטוב יקברו אותנו עם זהבנו, או שאולי נתנחם בהשפעה שהותרנו אחרינו, או אפילו נסתפק בנחמה של תיאורית גלגולים כזו או אחרת. אבל מתים לא מתנחמים ושום רעיון או תיאוריה לא משנים את העובדה היסודית שהחיים האלה שלי יגיעו אל קיצם ואיתם כל מה שאני מכיר בתור "אני". אז ברור שבחברה שלנו נמנעים בדרך כלל מכל דיון והרהור מעמיק במוות עצמו, ומסתפקים בעיסוק בשכול ובאבל ובפיתוח אין סופי של אמצעי מניעה רפואיים, שמגיעים פעמים רבות לידי אבסורד מוחלט, ושבכל מקרה לא משנים את שיעור התמותה באוכלוסיה הכללית, שהוא כידוע 100 אחוז!

תרבות של הכחשת המוות:

התוצאה של הכחשת המוות בתרבות שלנו היא הרת אסון. היא גורמת לנו להאמין אמון מוחלט בגרסה הרשמית לגבי מה הם החיים ואיך אני אמור להתנהל בתוכם, מבלי לעצור אף פעם כדי לשאול את עצמי את השאלות היסודיות ביותר על עצמי ועל חיי. גם אם כן נעצור ונשאל ספק רב אם יהיו בידנו הכלים להעמיק באמת בשאלות הללו, ואפילו המידע והעזרה שנוכל לקבל מסביבתנו יסתכמו בסופו של דבר בהמלצה לאמץ מערך רעיונות אלטרנטיבי כזה או אחר (דתי, רוחני, פסיכולוגי…). אבל אם נהיה מספיק כנים עם עצמנו נאלץ להודות ששום רעיון או גישה אינם פותרים באמת את המצוקה הפנימית שלנו. וכך, רבים הם אלה מאיתנו הנושאים בעול החיים מתוך תחושה ששום דבר לא באמת מספק אותם; שהחיים ה"אמיתיים" זורמים לידם מבלי שהם יודעים את הסוד איך לגעת בהם; מתוך חרדה עמוקה שכל דבר טוב עתיד להסתיים באבדן; מתוך דיכאון של חוסר משמעות אמתית לשום דבר; תוך ניסיונות נואשים "לחיות" כמה שיותר את הרגע; מתוך חוסר יכולת להתקשר באמת בגלל כאב האבדן הצפוי בכל קשר; מתוך ניסיון פתטי להוכיח לעצמי ולעולם שאני "משהו" ולא השום-דבר שבסוף אהיה; מתוך תחושת חוסר אונים עמוקה מכך שעל העניין הכי חשוב, עצם החיים שלי, אין לי שום שליטה.

אז האם אני יכול לאפשר לעצמי לעצור לרגע ולהתבונן מה קורה בתוכי כשאני מסכים להכיר במוות, מסכים להעלות אותו מקורי העכביש של הטשטוש והשכחה? רוב חיינו אנו נמנעים מכך ונקלעים לפרדוכס אכזרי: עובדת המוות, הן שלנו והן של כל היקר לנו, מקננת לה בדמדומי ההכרה, ומבלי לתת את דעתנו הישירה על כך, אנו חיים מתוך פחד האבדן. וככל שיש לנו יותר אנו נידונים לאבד יותר. ככל שניתן לעצמנו להיות בקשר (אל יקירנו, אל מעשינו, אל הסובב אותנו, אל עצמנו), כך עלול האבדן להכאיב יותר. או במילים אחרות, אנו פוחדים (שוב, לא במודע) שככל שנהיה "חיים" יותר כך יש לנו יותר מה להפסיד במותינו. ומכאן קצרה הדרך לצמצם את עצמנו כדי לצמצם את הכאב ואת החרדה. כאילו שאם נרגיש פחות, נהיה קשורים פחות, מחוברים פחות, חיים פחות – נוכל להכהות את עוקצו של המוות. התוצאה הטראגית היא סוג של מוות בעודנו בחיים – אמנם יש לנו תעודת זהות ולא תעודת פטירה, מה שמוכיח שבמחשבים של משרד הפנים אנו מוכרים כ"חיים", אבל בפועל אנחנו סוגרים את עצמנו מלחיות באמת, מקהים את עומקי הקשרים שאנו מסוגלים לחוות, מצמצמים את עוצמות ואפשרויות הביטוי שלנו, מחזיקים בשליטה את פוטנציאל הרגש ונמנעים בכל יכולתנו מלשאול את עצמנו את השאלות העמוקות ביותר, שעלולות לערער על המבנה והסדר הקיים שבנינו לנו.

אם נבחן את חיינו באומץ אל מול עובדת הסופיות שלהם, נגלה כמעט בוודאות שאת הרוב הגדול של האנרגיה שניתנה לנו לתקופת החיים הזו אנחנו מוציאים על התארגנות ברמות שונות. אנחנו מתארגנים כדי להתפרנס ולשרוד, כדי ליצור לעצמנו מקום ומעמד, מתארגנים מול מערכות היחסים שלנו, מארגנים לעצמנו אישיות ואופי, תפיסת עולם בתחומים רבים, מנסים נואשות להתארגן מול כל תהפוכות הטלנובלה של עלילת חיינו והעלילות של האחרים הסובבים אותנו, ובאנרגיה המעטה שנותרת מחפשים קצת עונג וסיפוק. כמעט לעולם איננו עוצרים לשאול מה זה כל הסיפור הזה? מאיפה אני בא ולאן אני הולך? בטרם אנו מספיקים להיזכר שהשאלות האלה היו אמיתיות עבורנו פעם (אולי בגיל הנעורים, אולי לרגע בעקבות משבר קשה בחיים), אנחנו מזדקנים ומתים, עם טעם ברור או מטושטש של החמצה. מר לנו בפה. עוד לא הספקנו לגהק והופ… חלפו להם החיים, מלאים וגדושים בהמון טוב ורע, היה בהם הכול, פרט לדבר הכי חשוב, הדבר האמיתי שבשבילו הגעתי לחיים האלה, ושאני לא ממש זוכר מה הוא, רק מרגיש בחסרונו…

תגובות אופייניות להתמודדות עם המוות:

במהלך השנים של עבודה עם אנשים המתמודדים עם המוות בחייהם, בעיקר חולי סרטן ובני משפחותיהם, נפגשתי במספר השפעות של עובדת המוות עליהם – אלה מהם שהיו מסוגלים לאפשר לעצמם להתמודד עם העובדה הזו, ואני חייב לציין שאפילו כאן מדובר במיעוט. תגובה אופיינית אחת אני מכנה "עוד לא הייתי באלסקה". במקרים כאלה חוסר האפשרות להמשיך ולהכחיש את המוות מעוררת את התחושה שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה להספיק לפני מותי – הרבה דברים שדחיתי, שפחדתי מהם או שלא החשבתי כאפשריים עבורי בחיים האלה. כתוצאה מכך ראיתי אנשים שעוזבים סוף-סוף עבודה שלא אהבו במשך כל חייהם ולפעמים מחליפים אותה בעיסוק שעד היום היה בחזקת פנטסיה; עוזבים מערכות יחסים מרכזיות ויוצרים חדשות; נוסעים ל"אלסקה" או לכל מקום אחר; משנים סגנון חיים, לפעמים באופן דרמטי; וכן הלאה שינויים והחלטות שכאלה. פעמים רבות, לאחר שהסערה נרגעת, מסתבר שהשינויים הללו היו חשובים מאוד, אבל שבאיזשהו אופן הם לא עונים על השאלות העמוקות יותר שמתעוררות במצב החדש. במקרים כאלה (ולפעמים באופן בלתי תלוי), מתעורר תהליך מופנם יותר של ברור סדרי העדיפויות בחיים. כדברי האמרה המוכרת "על ערש דווי אף אדם עוד לא אמר שהוא לא בילה מספיק זמן במשרד…", מגלים אנשים אלה שהמשמעות העמוקה של חייהם נמצאת יותר במערכות היחסים הקרובות שלהם ופחות בכל הפרויקטים שהם לקחו על עצמם במהלך החיים. במילים אחרות, הם מגלים שוב את האהבה: הם חוזרים להשקיע, והפעם מכל הלב, בקשר עם הילדים, עם בני הזוג, עם החברים הכי קרובים, ויתכן שדרך התהליך הזה חלקם חווים איזו הפשרה של המעטפת האגוצנטרית שסוגרת עלינו בדרך-כלל מן העולם ודנה אותנו לקיום בעל אופי של בידוד ומאבק.

?מי אני

אלה מן המתמודדים שנתנו לעובדת המוות לחלחל עמוק עוד יותר, תיארו בפני עוד השפעה: מאין פתיחות ורגישות לחיים ולעולם שהולכות ומתעצמות. אם קודם היה צורך בחיפוש אחר גירויים חזקים והתרגשויות עוצמתיות, הרי שכעת כל עלה נושר או חיוך של אדם קרוב מרגשים וממלאים ודי בהם. עובדת הסופיות שהופנמה לעומק מגבירה את הערנות לכל רגע בחיים, ליופי שטמון בתוך הפרטים הקטנים, שבדרך כלל נלקחים כמובן מאיליו.

יחידי הסגולה הללו, אשר נותנים למוות לחלחל פנימה לעומק, עשויים לפגוש עוד מישור של שאלות, אשר עבורי באופן אישי הן החשובות והטורדות ביותר: העובדה שאני אמות, שכל מסע החיים כפי שאני מכיר אותו עומד להיגמר ולחלוף, מעוררת אצלי את השאלה "מי הוא זה שחי?" מי הוא זה שנולד ומת? האם זה הגוף הזה שיושב כרגע על הכיסא וכותב? האם אלה המחשבות שחולפות בראשי? האם אלה הרגשות והחוויות שבגופי? או אולי זו התחושה הבסיסית הזו של "אני", שנדמה לי שמקננת לה שם ברקע? בחוויה שלי אף תשובה לא מספקת, ונוצר תהליך של אלימינציה: זה ברור שאני לא הגוף, לא המחשבות, לא הרגשות, לא שום דבר שאני יכול להצביע או להבין אותו. נותרת רק השאלה "מי אני?"

אני מאמין שההרהור הזה הוא אוניברסאלי, ועובר למעשה בנפשו של כל אדם בשלב מסוים (אני זוכר אותו היטב כבר מהילדות), אלא שלרוב הוא עטוף באין סוף שכבות של טשטוש והכחשה. ההכרה במוות יוצרת דחף להבין, בעוד מועד, מי אני באמת.

אחד הסיפורים המדהימים של כוחו של התהליך הזה הוא סיפורו של המורה ההודי ראמאנה מהרשי, שחי בהודו בתחילת המאה העשרים. אני מביא כאן בתרגום חופשי שלי את הסיפור שהוא סיפר בעצמו :

"זה היה כשישה שבועות לפני שעזבתי את מדוראי לתמיד שהשינוי הגדול בחיי התרחש. זה היה פתאומי למדי. ישבתי לבד בחדר בקומה הראשונה בביתו של דודי. לעיתים נדירות הייתי חולה במחלה כלשהי, ובאותו יום לא הייתה כל בעיה עם בריאותי, אבל פחד מוות אלים ופתאומי השתלט עלי. לא היה דבר במצב בריאותי שיסביר זאת, ואני לא ניסיתי להסביר זאת או לחפש האם קיימת סיבה כלשהי לפחד. פשוט הרגשתי "אני עומד למות" והתחלתי לחשוב מה לעשות בקשר לכך. לא עלה בדעתי להתייעץ עם רופא או עם מכריי המבוגרים; חשתי שעלי לפתור את הבעיה בעצמי בו במקום.

הזעזוע שבפחד המוות הפנה את הכרתי פנימה ואמרתי לעצמי במחשבתי, מבלי לנסח את המילים למעשה: "הנה הגיע המוות; מה משמעות הדבר? מה הוא זה שמת? הגוף מת". ומייד שיחקתי את התרחשותו של המוות. שכבתי עם גפי פרוסות כאילו אחזה בהן התקשחות הגוף שלאחר המוות והעמדתי פני גופה, כדי קנות יתר מציאותיות לחקירה. עצרתי את נשימתי ושמרתי על שפתי קפוצות בחוזקה בכדי ששום צליל לא יוכל לצאת כך שלא המילה "אני" ולא אף מילה אחרת יוכלו להתבטא. "ובכן", אמרתי לעצמי, "הגוף הזה מת. הוא יילקח בקשיותו אל אתר השריפה ושם יישרף ויהיה לאפר. אבל עם מותו של גוף זה, האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הוא שקט וחסר תנועה אבל אני מרגיש את כוחה המלא של אישיותי ואפילו את קולו של ה"אני" בתוכי, בנפרד ממנו. אם כך אני רוח המתעלה מעל לגוף. הגוף מת, אבל המוות לא יכול לנגוע ברוח המתעלה מעליו. זה אומר שאני הוא הרוח בת האל-מוות". כל זה לא היה בגדר מחשבה עמומה; זה הבזיק בתוכי בעוצמה כאמת חייה שקלטתי ישירות, כמעט ללא תהליך מחשבתי. "אני" היה משהו מאוד אמיתי, הדבר האמיתי היחידי במצבי הנוכחי, וכל הפעילות המודעת הקשורה לגופי התרכזה סביב אותו "אני". מאותו רגע ואילך ה"אני" או העצמי מיקד את תשומת הלב בעצמו בהתלהבות רבת עוצמה. פחד המוות נעלם אחת ולתמיד. ההתמזגות עם העצמי המשיכה בלתי מופרעת מאותו זמן ואילך."

בטרמינולוגיה של פילוסופית ה-Advaita Vedanta ההודית המונח "עצמי" (Self) אינו בא לתאר את התגבשות הזהות האישית, האינדיוידואלית, אלא את ההבנה וההגשמה המלאה של העדר הזהות האישית, ומתוך כך העדר ההפרדה בין ה"אני" לעולם. הבאתי את הקטע הזה כאן משום שהוא ממחיש לי את הפרדוכסאליות של היחס בין החיים למוות: פחד המוות מדגיש יותר מכול את חוויות היותי יצור נפרד, חוויה של "אני" החרד להישרדותו, הן מבחינה פיסית והן מבחינה פסיכולוגית. אבל דווקא ההתמסרות למוות ולכל מה שהוא מביא איתו, ברגע זה ממש, עשויה למוסס את המעטפת האשלייתית המפרידה ביני לבין החיים, העולם.

כולנו מסתובבים בחיים האלה בחוויה של מופרדות וניתוק, עטופים באיזה קונדום בלתי נראה שהופך את חווית הקיום למבוססת על התפיסה של אני מול שאר העולם. שאר העולם, המציאות, עשויה להיות נעימה או לא נעימה ברמות שונות בכל רגע נתון, ולפי זה נקבע היחס שלי אליה. אבל בין אם המציאות נעימה לי ברגע מסוים ואני נמשך אליה ובין אם היא איננה נעימה ואני מנסה להתרחק ממנה, תמיד נותר היחס הדואלי אני-עולם/מציאות. היחס הדואלי הזה, כך גורסת תורת ה- Advaita, הוא מקור כל הסבל שלנו, ובוודאי המקור של פחד המוות שלנו. אבל האם הקיום הדואלי הוא הקיום היחידי האפשרי עבורנו? למי שמוכן ללכת עם תודעת המוות עד הסוף, עשויה השאלה הזו לקבל כיוון חדש וכלל לא מוכר.

 

ליצירת קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

מדוע קשה לי לתפקד

4l79mwsaxe

התמקדות וטיפול בחרדה

מהו התקף חרדה?

פחד הוא תגובה טבעית של הגוף, המעוררת באמצעות מערכות פיזיולוגיות כתגובה לגירוי מסוכן. למשל אם אדם יראה אריה,  התגובה הטבעית של הגוף תהיה עוררות של המערכת הסימפתטית האחראית על העלאת קצב לב, לחץ דם, עליה באדרלנין המופרש לדם ועוד תגובות גופניות שיסייעו לאדם לברוח מאותו אריה ולהגן על עצמו. לעומת כך, חרדה היא הרגשת פחד כאשר הסיבה לו אינה ברורה וידועה. האדם יכול לחוש את אותה עוררות גופנית שמאפיינת תגובת פחד מבלי שהוא יודע מה המקור לכך. התקף חרדה כולל לרוב שילוב של סימפטומים פיזיולוגיים (נשימה מהירה ושטחית, דופק מהיר, חיוורון, זיעה קרה, רעד) סימפטומים קוגניטיביים (ריבוי מחשבות, אמונה שמשהו רע עומד לקרות כמו מוות או שיגעון) וסימפטומים רגשיים (חוסר מנוחה, אי שקט, תחושת חוסר אונים ודיכאון לאחר סיום הההתקף, פחד מחוויה עתידית של פחד).

 

התקף חרדה לילי: סיפורה האישי של ע'

 

לילה. אני שוכבת ערה במיטה, מתהפכת מצד לצד. הבן זוגי שלי ישן לצידי. איכשהו הוא תמיד נרדם כל כך מהר, עוד לפני שהוא מספיק לשים את הראש על הכר. אני מסתכלת עליו בשנתו, הוא נראה כל כך שליו- החזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד, והנשימה שלו שקטה. באיזשהו שלב אני מתעייפת להסתכל עליו ישן, ומנסה שוב להירדם. אני עוצמת את עיני, אומרת לעצמי לא לחשוב על כלום, אך הראש שלי לא מקשיב לי והמחשבות חוזרות להדהד בתוכי. האם אני צריכה להמשיך להיות עם הבן זוג שלי? כדאי לי להתחתן איתו? מצד אחד טוב לי בזוגיות שלנו, אבל אני כבר הרבה זמן מרגישה שמשהו חסר. אני לא מרגישה תשוקה אליו, או בכלל אל עצמי. הפסקתי לטפח את עצמי ואני כבר לא עושה ספורט כמו שנהגתי לעשות ובכלל לא שומרת על תזונה מאוזנת. ככל שעולות בי עוד ועוד מילים, אני מרגישה שהגוף שלי מתוח, כל השרירים נוקשים, הנשימה שלי לא עקבית, שטחית אך מואצת, וקצב הלב שלי מהיר. אני מתחילה להרגיש רגשות אשמה על המחשבות, ומתחילה מאוד לדאוג מכל התחושות הגופניות שלי. אולי משהו רע עומד לקרות לי? אולי אני אמות הלילה? אני לא רוצה למות צעירה כמו סבתא שלי. אני לא רוצה למות מבלי להפרד.

אני מתחילה להאמין שאני הולכת למות. הזרועות שלי נרדמות, והיד השמאלית שלי כואבת במיוחד. ברור, אני אומרת לעצמי בכעס – זה הצד של הלב, אני עומדת לחטוף התקף לב! אני קמה במהירות לשירותים ומדליקה את האור. אני מביטה על עצמי במראה, כולי מיוזעת ומתנשמת. אני מרטיבה את הפנים שלי במים, ואומרת לדמות שלי במראה: "אל תדאגי, יהיה בסדר". אמרת ההרגעה הזאת לא מסייעת לי בכלל, ואני מתחילה להרגיש גל של חרדה עצומה – משהו שמתחיל מהבטן ומטפס לכיוון החזה והגרון. אני מרגישה שאני נחנקת. אני משאירה את האור בשירותים דלוק, וחוזרת למיטה. אני מפחדת להרדם. אני בטוחה שזה הסוף שלי. אני מסתכלת שוב על הבן זוג שלי ובא לי להעיר אותו – שישמור עליי, שיגיד שהכל יהיה בסדר. לא נעים לי ממנו, אחרי הכל זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מעירה אותו בגלל פחד להרדם. דיברנו על זה שייתכן שאני סובלת מהתקפי חרדה, אבל כשזה קורה לי אני לא יכולה להגיד לעצמי שזה רק התקף חרדה ולהניח בצד את הפחד שיקרה לי משהו.

אני שוב מרגישה איך שהלב שלי פועם במהירות, והרגליים שלי מתחילות לשרוף. אני אומרת לעצמי שהכל זה מהמתח- השפעה זמנית על הגפיים, אבל אני לא מאמינה בזה. אני מתחילה לחשוב איך אני ארגיש כשאמות והדבר שהכי מפחיד אותי זה לא להיות יותר… אני לא יכולה לשאת את המחשבה הזאת! רגשות פחד מתערבבים עם כעס ועם חוסר אונים- נמאס לי מכל החשש והכאב אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לשלוט בזה! אני מתחילה להרגיש שאני משתגעת… אני מתחילה למדוד לעצמי את הדופק: לוקחת שעון, שמה שתי אצבעות על עורקי שורש כף היד וסופרת את כמות הפעימות בדקה. לפי הבדיקה הראשונה שלי 70 פעימות לדקה – סביר, לפי הבדיקה השנייה כעבור חמש דקות 95 פעימות לדקה – יותר מדי מהיר, לפי הבדיקה השלישית כעבור עשר דקות 80 פעימות לדקה- יחסית בסדר, וככה נמשך כל הלילה: בפאניקה מוחלטת המלווה בבדיקות גופניות. לפני בוקר אני נרדמת ומתעוררת לעבודה בלי אנרגיה ומאוד מדוכאת.

התמודדות עם חרדה באמצעות התמקדות

ההתמודדות עם התקפי חרדה חוזרים ונשנים היא קשה וגובה מחיר יקר מהסובלים ממנה. רוב האנרגיה הנפשית מופנית ל"לשרוד" את התקף החרדה, ולפחד מפני ההתקף הבא. באופן זה נוצר פחד מפני הפחד, והאדם עסוק בחרדה מסביב לשעון. העיסוק הרב בחרדה לא מותיר לו מרחב וזמן לחוות את עצמו בצורה רגועה, אופטימית, נוכחת ועדינה.

הפנייה לטיפול באמצעות התמקדות יכולה לסייע רבות לאדם הסובל מהתקפי חרדה. תהליך ההתמקדות מדגיש את החשיבות בהפרדה בין ה"אני" של הלקוח לבין הסימפטומים שהוא חווה, המכונים "זה". ההפרדה בין "אני" לבין "זה" יוצרת מרחק בין החוויה של החרדה כחוויה גופנית לבין האדם עצמו. מרחק זה יסייע לאדם להפחית את רגשות האשמה שלו סביב החרדה ואת זיהויו בעיני עצמו כבעל פגם. מעבר לכך, ההפרדה בין "אני" לבין "זה" תוכל לסייע לו לעצור את ההצפה הרגשית המתרחשת בעת התקף חרדה ולהתבונן בה כמשקיף, באופן שנוח לו.

בתהליך ההתמקדות הלקוח לומד ליצור דיאלוג פנימי בינו לבין תחושת החרדה והתחושות הנלוות לה, ומתוך כך למצוא דרכים להרגיע, למתן ולתת מקום לתחושות אלו מבלי שהן יאיימו עליו מדי.  הוא לומד להתמודד עם התקפי החרדה עצמם בכך שהוא מאפשר לתחושות "להיות", אך יודע כיצד לשמור על מרחק נכון מהן. כמו כן לומד הלקוח לזהות ביתר קלות תחושות גופניות, לאפשר להן שינוי וזרימה ולהתייחס לדימויים ולרגשות שעולים בו ממקומות ומתהליכים שונים בגופו. בנוסף, הלקוח לומד כיצד "לפנות" את המרחב הפנימי שלו, ויכול להשתמש בכך כאשר הוא מרגיש יותר נסער ומוטרד, ובכך להפחית את כמות התקפי החרדה, עד למניעה מוחלטת של הופעתם. מעבר להתמודדות הראשונית עם התקפי החרדה עצמם, תהליך ההתמקדות מאפשר עם הזמן גם ריפוי עמוק. ככל שתהליך ההתמקדות מתקדם כך הדיאלוג של האדם עם תחושותיו הגופניות מעמיק. העמקה בדיאלוג עם תחושותיו הגופניות מאפשרת לו הכרות והשפעה עם המקורות הלא מודעים של החרדות, ובכך מחוללת ריפוי לטווח ארוך מהתקפי חרדה, ומאפשרת התמודדות ונוכחות אמיתית ויצירתית עם החיים.

 
:ליצירת קשר
 
  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

חרדה חברתית

הלחץ מתחיל עוד לפני שאני יוצא מהבית, כיוון שאני יודע מה מצפה לי בחוץ. עוטה משקפי שמש וחזות שוות נפש, ציוד הכרחי להתמודד עם העולם. הצעדים שלי מרגישים מוזרים, הנשימה מקוטעת, מחזיק את עצמי לנשום רגיל, שלא ישימו לב. אומר לעצמי שאף אחד לא שם לב אבל מרגיש רדוף. עולה על מונית שירות, שונא את זה, אבל לא מוכן שהתפקוד שלי יפגע. החרדה עולה ככל שמתקרבים לתחנה ואני יודע שתיכף אצטרך לבקש מהנהג לרדת –  שונא לדבר בקול רם, לא יודע אם אדבר חזק מדי או חלש מדי, אם אשמע מתנשא, כל כך הרבה דברים שיכולים לגרום לאנשים לשנוא אותי במשפט אחד. למה אף אחד לא מבקש לרדת? לא, לא אפספס את התחנה שוב. מצליח להגיד וכושל מהמונית לעבודה. אומר שלום לכולם, "מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל", המוטו של חיי, אף אחד לא ידע מה עובר עלי. ברוכים הבאים לעולם של אדם עם חרדה חברתית…

מהי חרדה חברתית?

חרדה חברתית היא הפרעה נפוצה, הקיימת לפי הערכות שונות אצל עד 7% מהאוכלוסיה. חרדה חברתית  מתאפיינת בתחושת מודעות מופרזת של האדם לעצמו כשהוא נמצא במצבים חברתיים, הנחה שאחרים שמים לב אליו ולמעשיו, שמשהו בו או בפעולותיו חריג ולכן קיימת סבירות גבוהה שאחרים ישפטו ויבקרו אותו. תחושות אלו גורמות מצוקה ניכרת, ואינן מוגבלות לזמן האירוע החברתי בלבד –  הן מופיעות לפניו כשהאדם מריץ בראשו תסריטים מאיימים שונים (מה שנקרא "חרדת ציפייה") ונמשכות גם אחריו כשהוא מנתח את מעשיו והתגובות של אחרים אליו. עוצמת הקושי כל כך גבוהה שרבים מהסובלים מחרדה חברתית נמנעים מפעולות מסוימות או מתמודדים איתן בעזרת "פטנטים" שונים שנועדו לסייע להם להפחית את המצוקה כגון שימוש באלכוהול, הימנעות מיצירת קשר עין או שימוש במסיחים שונים כגון טלפון סלולרי, עישון או התעסקות עם התיק כשהם נמצאים במצבים חברתיים שונים.

איך לדעת אם יש לי חרדה חברתית

לחרדה חברתית יש ביטויים רגשיים, גופניים, קוגניטיביים (הקשורים למחשבה) והתנהגותיים:

  • רגש. חווית חרדה או תחושת מודעות מוגברת בזמן מצבים חברתיים שונים ולעיתים גם לפניהם או אחריהם.
  • מחשבה. עיסוק מחשבתי רב בתפקוד החברתי שלי ובדרך בו אנשים רואים אותי, קשב מוגבר לרמזים היכולים להעיד על תגובות הסביבה אל האדם ופרשנות שלילית שלהם. למשל, תשומת לב רבה להבעות פנים של אנשים ברחוב ופירוש הבעות נטרליות כביקורתיות ונובעות ממחשבות שליליות על האדם ("הוא מסתכל עלי הרבה זמן כי משהו בי מוזר").
  • סימפטומים פיזיים. סימפטומים פיזיים של חרדה בזמן מצבים חברתיים שונים כגון: דופק מואץ, שינויים בנשימה, סחרחורת ורעד.
  • התנהגות. הימנעות ממצבים חברתיים שונים או הפעלת "פטנטים" שונים במטרה להרגיש בנוח יותר במצב או להפחית תשומת לב של הסביבה (דבר שמשיג פעמים את המטרה ההפוכה, למשל הליכה בשולי הרחוב והימנעות מיצירת קשר עין במטרה לחמוק מתשומת לב יכולה להוביל לכך שהאדם יראה משונה וימשוך תשומת לב).

במידה והתיאור שלעיל מאתר את החוויה שלך, ניתן למלא שאלונים אינטרנטים (למשל שאלון ליבוביץ') על מנת לבדוק אם אכן מדובר בחרדה חברתית.

 

טיפול CBT  בחרדה חברתית

טיפול בחרדה חברתית בשיטה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) הוא טיפול קצר מועד המסייע לאתר דפוסי חשיבה והתנהגות המתחזקים את החרדה החברתית – ולשנות אותם. בחלק הקוגניטיבי (העוסק בחשיבה) מזוהים דפוסי מחשבה מופרזים ושליליים של האדם לגבי תפקודו החברתי והשיפוט של אנשים אחרים ונעשית עבודה לסגל דפוסי חשיבה ריאליים יותר. בחלק ההתנהגותי האדם נעשית חשיפה הדרגתית למצבים המעוררים חרדה אצל האדם. ראשית, נעשה מיפוי של המצבים המעוררים אצלו חרדה והם מדורגים לפי רמת החרדה שהם מעוררים אצלו. לאחר מכן נבנית תוכנית עבודה המסייעת לאדם להשתתף במצבים חברתיים שונים בלי שימוש ב"פטנטים" שונים.

החשיפה נעשית באופן הדרגתי ולאורך זמן, כך שהוא נחשף תחילה למצבים קלים יותר, ומעודד להישאר בהם לאורך זמן כדי לאפשר לחרדה לדעוך. במהלך החשיפה האדם משתמש בכלים קוגניטיביים שלמד על מנת להתייחס למצבים באופן שונה, ריאלי יותר, דבר שיאפשר לחרדה לדעוך ולאדם לתפקד בצורה טובה יותר. כשהאדם מצליח להתמודד עם מצבים חברתיים שהקשו עליו בעבר בצורה טובה, תחושת המסוגלות שלו עולה והחרדה פוחתת.  חלק מהחשיפות נעשות כשיעורי בית, ואחרות נעשות במהלך הטיפול, כשהמטפל עוזר למטופל להתמודד עם הפחד, נותן פידבק ומסייע לשפר את הכישורים החברתיים אם הם נפגעו בשל הסתגרות חברתית ממושכת עקב החרדה.

 

טיפול נפשי, האם זה נורמאלי?

רוב האנשים פונים לטיפול נפשי על רקע של קושי תפקודי, ומייחלים באמצעות הטיפול לחזור לתפקוד הקודם, או ללמוד כיצד להתחיל לתפקד בתחומים לקויים. התקווה הפועמת באותם אנשים היא 'להיות כמו כולם', לחזור לתפקד 'כמו פעם', וסוף סוף לתפקד כמו הרוב ה"בריא" בחברה בתחומים כמו קריירה, משפחה, זוגיות ועוד. התקווה והמוטיבציה העולה באותם אנשים אמנם מובילה אותם לטיפול, שזהו אקט חשוב כשלעצמו, אך היא מבליעה בתוכה את ההנחה כי טיפול אמור להוביל את האדם לתפקוד אופטימלי ללא טרדות, ללא הרהורים ומבלי להרגיש טווחי רגשות מגוונים. היא מניחה גם שיש דבר כזה תפקוד נורמאלי.

ההקבלה בין תפקוד אופטימלי לבין בריאות נפשית היא חלק מגישה רחבה יותר, המעמידה את האדם בעמדה של נחיתות מול החברה אליה הוא משתייך. הפנמה של גישה זו מובילה את האדם לדמיין, שבהשוואה אליו רוב האנשים בחברה מתפקדים היטב, ובניגוד אליו הם מתקדמים בחייהם בצורה קלה ובטוחה ואינם עסוקים בתסביכים פסיכולוגים מגבילים. קבלה מרצון של עמדת נחיתות חברתית זו היא פעמים רבות חלק מופנם של ההלקאה העצמית של האדם, והיא בפני עצמה גורם מעמלל שאינו מאפשר חיים של שמחה וקבלה עצמית.

עם זאת, לכולנו קשה מאוד לא לקחת על עצמנו את העול של הנחיתות החברתית שלנו, מאחר ואנו חיים בעידן המקדש תפקוד. החברה המערבית מעלה על נס ערכים של 'הצלחה', 'עושר', 'פרסום', תוך שהיא חוזרת באמצעות אמצעי התקשורת וסוכני חיברות שונים על מסרים של קידמה, התקדמות ועשייה. אי לכך, כולנו מפותים להאמין שאפשר להצליח בכל, ונוצר אצלנו דפוס של להעריץ את המצליחנים, ולנסות להידמות להם.

מסרים אלו חילחלו גם לתחום הפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה, המודדים בין היתר בריאות פסיכולוגית באמצעות תפקוד בחיים. כאשר נמצא באינטייק פסיכולוגי או רפואי כי אחד התפקודים של האדם אינו נורמטיבי (כלומר: חורג מהנורמה הסטטיסטית), ניתנת לו לרוב אבחנה, ולעיתים אף טיפול תרופתי שאמור להוביל אותו לתפקוד נורמלי. מאחר וההשלכות של אידיאל 'התפקוד הנורמטיבי' הן כה רבות מבחינה חברתית, כלכלית ופסיכולוגית, מן הראוי שנעצור כולנו רגע ונשאל האם אידיאל זה בכלל ראוי?

?האם לתפקד זה תמיד נורמאלי

אם נעצור רגע ונשאל את עצמנו את השאלה הזו באמת, רובנו נגלה כי התפקוד היומיומי שלנו מבוסס על מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או חייבים לעשות, ולא על מה שאנחנו רוצים לעשות. התפקוד שלנו לרוב אינו מונחה מיצירתיות, אהבה או שלווה, כי אם מדחפים פסיכולוגים הישרדותיים כמו: חרדה קיומית, ניסיון להוכיח את הערך שלנו בפני עצמנו ובפני אחרים, השוואה של עצמנו לאחרים, תחרותיות, אובססיות שונות וכן הלאה. למעשה, יכולת התפקוד שלנו מבוססת על מנגנון הגנה מסוג הכחשה. אנחנו מכחישים בפני עצמנו מה מניע אותנו באמת, ואנחנו בוחרים להיות לא מודעים לדחפים שבבסיס התנהגותנו. באופן זה, אנחנו הופכים להיות כבולים להם ומשתעבדים לחוסר נחת ולאי שקט כמניע לעשייה לא מודעת.

אם נתבונן יותר מקרוב נוכל להבין כי אותם אנשים מצליחנים שכה מוערכים על ידנו מונעים במקרים רבים מדחפים פסיכולוגיים לא מודעים. למשל: איש עסקים שמרגיש שהוא חייב להצליח כפיצוי על תחושת נחיתות מודחקת; מנהיג פוליטי שמונע מצורך בשליטה לאור תחושת השפלה בלתי מודעת; או אמן מפורסם שחש צורך להוכיח לכולם שהוא 'משהו' לאור חוויה מתמשכת של חוסר ערך. יתירה מכך, דוגמאות היסטוריות כמו היטלר וסטאלין וחברים נחמדים אחרים, מראות לנו כי כאשר צורך שרידות פסיכולוגי דומינטטי ולא מודע חובר לכריזמטיות ועוצמות, התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

ההכרה בקושי, סימן לשפיות

כמובן שכל האמור כאן איננו מנסה לגנות את מי שמצליח לתפקד, אלא מטרתו להראות כי הקושי לתפקד איננו רעה חולה, ולעיתים הוא אף הדבר השפוי ביותר על רקע האובססיה התפקודית של ימינו. התחושה של הריק, החרדה או חוסר האונים שנוצרת בנו אל מול המירוץ היומיומי שמזמן לנו החיים, איננה בהכרח פתולוגית, אלא ברוב המקרים אנושית ושפויה. תחושה זו מהווה קול אחר בתוכנו, שמזמין אותנו לקיום אותנטי יותר באמצעות אינטרוספקציה והתמודדות עם השאלות החשובות של החיים, מהן אנו כה פוחדים ונמנעים.

האנשים שמעזים להתמודד עם שאילת השאלות הללו, ומנסים להיות בקשר עם עצמם ועם צריכהם, הם לרוב אלו שפונים לטיפול. אם כך, עצם הפנייה לטיפול איננה מעידה על חוסר בשפיות, כי אם על יכולת להודות שמשהו לא בדיוק מסתדר בתוך הפאזל הזה של החיים, ויכולת לשאת ולהכיל רגשות לא פשוטים, במקום להמשיך לחיות בצורה לא מודעת ואובססיבית. המוכנות להודות בקושי היא למעשה הסימן הראשון לבריאות נפשית. היכולת להודות בקשיים, והמפגש עם חלקים לא פשוטים בתוכנו, תוביל לתפקוד טוב יותר, שאיננו מבוסס על צרכים לא מודעים כי אם על אהבה, כבוד עצמי, רגישות ויצירתיות.

 

מתעניינים בטיפול? צרו קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

 

 

 

חרדה באמצע החיים

איך זה קורה שלפתע פתאום, ללא סיבה או הסבר ברורים דיים, מופיעה לה החרדה באמצע החיים? מדוע גם לכאלה שבמבט ראשון נראה שהכול אמור להיות אצלם בסדר, יום בהיר (או לילה אפל) אחד מגיעים התקפי חרדה? יש מקרים שבהם אפילו הסביבה מופתעת לחלוטין: הרי מדובר בגבר חזק, לא אחד שמראה ממש את רגשותיו ובטח שלא אחד שחושש מהחיים; מדובר באחד שהיה בצבא הכי קרבי, שמצליח בעסקים או בעבודה, שיש לו משפחה יציבה, יש חברים, יש ביטחון כלכלי, לעתים הוא אפילו מעורר קנאה – אז על מה ולמה? קשה לנו לחיות עם המצב הזה, שבו מישהו שלפי כל המוסכמות והקריטריונים המקובלים היה אמור להיות שליו ומאושר, דווקא הוא מתפרק ונופל לתוך מקום קשה כל-כך, לסבל רב כל-כך, כי כן, התקפי חרדה מעוררים בדרך כלל סבל עז, לפעמים כמעט בלתי נסבל!

ההתקפים מפתיעים

הרבה פעמים זה מגיע ללא שום אזהרה מוקדמת. לילה אחד הוא מתעורר מכוסה כולו זעה קרה, דופק מהיר, תחושה של לחץ. אם הלחץ הוא באזור החזה אז לא נדיר שהוא ימצא את עצמו בחדר מיון, מתוך חשש להתקף לב – אבל הבדיקות מראות שאין שום דבר. הקרדיולוג בבית-החולים מציע לו לבדוק האם מדובר בהתקפי חרדה. הוא אפילו לא ממש יודע מה זה, ואם כן אז זה משהו שקורה אצל אחרים, לא ממש מוכרים. וההתקפים חוזרים, בזמנים שונים של היום, לפעמים תוך כדי העבודה, לפעמים דווקא במצבים שאמורים להיות נעימים ונוחים, כמו בחופש או בסופי שבוע. אשתו היא היחידה שיודעת משהו (היא כמובן מתייעצת עם החברות שלה אבל הוא לא יודע מזה…), כל היתר ממודרים, והוא מתחיל להתרגל להמציא כל מני סיפורים וסיבות להיעדרויות שלו, לימי ה"מחלה". בהדרגה נפגעת שמחת החיים שלו, והוא מתחיל להיות מדוכא, מעצם המצב. לפעמים מגיע הבכי, גם במצבים הכי פחות נוחים, וקשה לעצור אותו.

?למה זה קורה לי

מתוך תחושת חוסר ברירה, ואולי גם קצת בגלל לחץ הסביבה, הוא מגיע לטיפול. הדבר שהכי דחוף עבורו זה לנסות להבין: למה בעצם? אני לא חושב שיש משהו שלא בסדר? החיים שלי בסך הכל כמו שתכננתי אותם, וכשיש בעיות אני מתמודד, אז מה קורה לי? אני משתגע? לא, לא, אתה לא משתגע אני מנסה להרגיע אותו, ובכלל מי שמשתגע לא חושש שהוא הולך להשתגע, הוא פשוט משתגע מבלי לדעת את זה. וגם רגע, לאט לאט, עוד יגיע הזמן להבין את הסיבות, אבל כרגע צריך להרגיע את הרגשות המציפים. אתה מוכן לשתף איתי פעולה וללמוד משהו שיכול לעזור לך להרגיע את עוצמת החרדה? זה דורש קצת התמסרות, כלומר ללמוד משהו חדש שאתה לא מכיר, וגם קצת תרגול כדי שזה יהיה זמין לך במצבים הקשים. אחרי שהסערה תרגע מעט נוכל להיכנס יותר לעומק, להבין את הסיבות למצב שלך, ואולי לטפל שם בגורמים שבבסיס, כדי שזה לא יחזור.

ללמוד להכיל את החרדה

ישנן הרבה דרכים ללמוד לשלוט בלהבות. בדרך כלל צריך לשלב בין החלק הכי פיזיולוגי, כלומר הפעולה של המערכת האוטונומית, לבין המחשבות והרגשות. הוא לומד ברצון לקבל תמיכה מהכיסא, לחוש את הגוף, למצוא בגוף אזורים נוחים יותר, ולתת לנשימה להרגיע את המערכת. עם קצת יותר משאבים אפשר גם להתבונן במחשבות, לראות את האופי שלהן, להבין במה הן עוסקות, ובהדרגה להטיל ספק באלה הקשות ביותר, שחוזרות כל הזמן כמו איזו אמת נצחית ומעוררות את ההתקפים. בסופו של דבר, לא משנה באילו דרכים נלך, אנחנו מכוונים לאפשרות להכיל את חווית החרדה. נוצרת התבוננות אחרת, טיפה יותר מרוחקת (לא מנותקת!) והוא מגלה שקשה ככל שיהיה הוא מסוגל להיות שם, להתבונן, להכיל את כל הסערה, את כל העצמה של הרגש. זה ממש לא פשוט לאדם כמוהו ללמוד לתת לגיטימציה לרגשות שכאלה בתוכו. אבל אין לו ברירה אז הוא עושה את זה, והוא רותם לכך את כל המיומנות שלו בביצוע החלטות ותכניות שהוא פיתח במהלך החיים.

?אז בעצם למה

עוברים ארבעה או חמישה שבועות והמצב כבר הרבה יותר טוב. האם עדיין מעניין אותך להבין למה? אני שואל. כן, זה חשוב לו, הוא חושש שהענין יחזור, הוא רוצה לתקן את זה בבסיס. פה כבר יש חקירה אחרת, ממושכת יותר. יש הרבה אפשרויות. יתכן שישנם פחדים עמוקים מהילדות, פחדים שהוא למד לשלוט עליהם כבר כילד צעיר, ושהיום המנגנונים כבר לא עובדים ביעילות. יתכן שיש משהו שקשור בגיל, אולי מתעוררות מחשבות על המוות, על החיים שכבר עברו את האמצע, וזה מעורר שאלות קשות, שאלות שהוא לא רוצה לשאול כי הן מאיימות על כל מה שמוכר לו. שאלות שמערערות את המוטיבציות המוכרת שהניעו אותו כל חייו ודחפו אותו לפעילות והישגים. וזה פוגע בכל תחושת הזהות המוכרת שלו בינו ובין עצמו. ויתכן שהיו בעבר טראומות, אולי אפילו מקרים בצבא שהוא לא נתן עליהם את הדעת. אולי הוא נפגע, או עמד במצב מאיים, אולי הוא פגע באחרים. וחלקים מהטראומה הזו, שהוסתרה היטב על-ידי יכולות התפקוד הגבוהות שלו, מתחילים לעלות מבלי שהוא מבין באמת שזה מה שקורה.

?לאן זה מוביל

הוא למד לווסת את החרדה, את התחושות והרגשות המציפים. והתהליך הזה, שהיה קשור בהתבוננות ובדיאלוג עם התחושות הפנימיות שלו, הוביל אותו לעומק, אל הילד הרגיש שלמד להיות קשוח, אל חלקים שבו שהודחקו ולא קיבלו ביטוי במשך עשרות שנים. גם חלקים פגועים וכואבים, וגם חלקים יצירתיים, אמנותיים. במהלך השנים הפכה תקופת המשבר הזו לנקודת ציון של שינוי פנימי משמעותי, של היכולת להרפות את עצמו, את הדמות הברורה כל-כך שאפיינה אותו, ולפגוש את החיים ממקום קרוב ורגיש יותר.

את תהליך ההתמודדות ניתן לקיים באופן אישי, ובמקביל קיימת האפשרות היעילה והמומלצת של סדנה קבוצתית ממוקדת.

מוזמנים ליצור איתי קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

התמקדות וטיפול בדיכאון

תיאורים של דיכאון

תמרה כבר הרבה זמן לא מרגישה מאושרת. היא מתקשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שנהנתה ממשהו. לקום בבוקר לעבודה זו מטלה כמעט בלתי אפשרית עבורה. כשהיא כן מצליחה לקום מהמיטה היא לרוב מאחרת, ולמרות שכמעט לא נוזפים בה על כך היא מרגישה אשמה בלתי נסבלת, שמשתקת אותה כמעט כל היום. היא מעבירה את רוב יומה בלבהות במחשב או בחיפוש אחר עבודה אחרת.

יוני סיים את השירות הצבאי לפני ארבעה חודשים. מאז הוא לא מוצא את עצמו. ההורים שלו כל יום שואלים אותו מתי ימצא עבודה, והוא אומר להם שהוא מחפש, אבל האמת היא שהוא נסגר בחדר שלו ימים שלמים, כותב שירים על אהבה ואובדן. אם חברים מתקשרים אליו הוא לא עונה, או שאומר שהוא עסוק. הוא חשב על התאבדות כמה פעמים, אבל לא נראה לו שהוא יעשה את זה. הוא מרגיש חוסר טעם כללי ורק רוצה שיניחו לו לנפשו.

ליאור היא מעצבת גרפית מוכשרת, היא מצליחה בעבודה שלה, יש לה בעל מרשים ושלוש בנות חמודות. מבחוץ הכל נראה מושלם, אבל ליאור לא מרגישה מושלמת, הפוך מזה, היא שונאת את עצמה ומרגישה לבד בלי אף אחד שיבין אותה. קשה לה מאוד עם הפער בין איך שהיא נתפסת לבין איך שהיא מרגישה, והיא מפחדת שיגלו שהיא לא שווה כלום. לאחרונה היא לא מצליחה להתרכז בכלום ואין לה חשק לעשות שום דבר.

?מהו דכאון

החיים מזמנים לנו שלל התנסויות מורכבות משמחות ומצערות. ההתמודדות עם השגרה כמו גם עם אירועים לא שגרתיים (מחלות, פיטורין, גירושין, מוות של אדם קרוב) מביאה לכך שכמעט כל אדם חווה בחייו מצבים של דכדוך ועצבות שחולפים מעצמם. עם זאת, יש אנשים שאצלם אפיזודת העצבות אינה חולפת אלא מחמירה והופכת לדיכאון.

דיכאון מוגדר כהפרעת מצב רוח, והוא מאופיין בהופעת מצב רוח מדוכדך ו/או חוסר עניין והנאה משמעותיים בפעילויות השגרתיות. סימפטומים אלו אמורים להמשך לפחות שבועיים על מנת שתעלה השערה שמדובר בבעיה רצינית יותר מאשר מצב רוח חולף. בנוסף לכך, אדם עם דיכאון עלול לחוות שינויים בתיאבון ובמשקל, בשינה, בתפקוד מוטורי ובאנרגיה. אדם עם דיכאון חש פעמים רבות חוסר ערך ואשמה, קושי בקבלת החלטות, פגיעה בפונקציות קוגניטיביות ולעיתים מהרהר לגבי מוות או שוקל התאבדות. הסימפטומים הדיכאוניים מובילים לפגיעה בתפקוד תעסוקתי וחברתי, וגורמים סבל לאדם ולסביבתו הקרובה.

האדם הדכאוני מרגיש מועקה גדולה או נתק מעצמו, ולא מחובר למה שמתחולל בתוכו. תחושת הדיכאון יוצרת מעין קיפאון בעולמו הרגשי, והאדם 'תקוע'  ולא מסוגל לנוע מבחינה נפשית.

טיפול בדיכאון באמצעות התמקדות

ההתמקדות היא גישה שפותחה ע"י פרופ' ג'נדלין ועמיתיו, ומבוססת על פיתוח מודעות וקשב לתחושות גופניות מורגשות. התחושה המורגשת היא תחושה נוכחת במרכז הגוף, המכילה מידע רב לגבי ידיעותינו, רגשותינו וחוויותינו כלפי עצמנו, כלפי אחרים והעולם.

לפי ההתמקדות, הקשבה לתחושה המורגשת בגופינו יוצרת ערוץ תקשורת ישיר עם החוויה שלנו, ובכך מאפשרת לנו להבין את עצמנו יותר. כמו כן, יצירת הקשר ביננו לבין "זה"- מה שנחווה בתוכנו- יוצרת תנועה טבעית של ריפוי, הקלה וצמיחה.

תהליך של תרפיה מוכוונת התמקדות יכול לסייע רבות לאנשים להתמודד עם דיכאון, מאחר והוא מאפשר להם ללמוד כיצד לבוא במגע עם העולם הרגשי שמתחת למסך הדיכאון. חידוש הקשר עם עולמם הרגשי, יאפשר להם לגעת במה שכואב ומאיים. כך נוצר דיאלוג מתמשך עם התחושה המורגשת, ומשהו בפנים מתרחב ונפתח. התנועה הפנימית שנוצרת מסייעת לשחרר את האנרגיה התקועה, ומזרימה חיים בגופו וברגשותיו של האדם והוא מסוגל להנות ולהתענג מחדש, וליצור קשר משמעותי עם עצמו ועם אחרים.

:רוצה לבדוק את האפשרות לקבלת עזרה? אפשר ליצור קשר

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

התמודדות עם חרדה

חווית החרדה הפכה להיות תופעה נפוצה בשנים האחרונות. למעשה התלונה על חוויות חרדה כאלה או אחרות נשמעות כמעט מכל אדם "רגיל" ו"נורמלי", ברמות כאלה או אחרות של עוצמה. החרדה הכלכלית, למשל, משותפת היום לרבים בכל שכבות האוכלוסייה. ובצמוד אליה החרדה לגבי הקריירה והתעסוקה. מצטרפות אליהן החרדות הקשורות במצב הביטחוני, כאלה הקשורות לזוגיות ולגידול הילדים ועוד רבות אחרות. לעתים החרדה היא קלה ואינה מציקה מאוד, לעתים היא מדירה שינה ויוצרת מתח מתמיד בחיי היום יום, ולעתים היא מגיעה גם לרמה של התקפים. חלק גדול של הפניות לקבלת ייעוץ או טיפול נפשי מתבררות בסופו של דבר כעוסקות בחוויה של מתח וחרדה, גם אם אלה הסתתרות מאחורי תלונות אחרות. לחרדה ולמתח השפעה שליליות וקשה על כל תחומי החיים – על מצב הרוח, על המצב הבריאותי, על מערכות היחסים, על התפקוד המקצועי, ולמעשה אפשר לומר שהיא פוגעת כמעט בכל מישורי חיינו. אז מה זו בעצם חרדה ואיך מתגברים עליה?

מהיא חרדה?

בשונה מפחד, שהוא תגובה טבעית של הגוף, המעוררת באמצעות מערכות פיזיולוגיות כתגובה לגירוי מסוכן, החרדה היא הרגשת פחד כאשר הסיבה לו אינה ברורה וידועה. אנו יכולים לחוש את אותה עוררות גופנית שמאפיינת תגובת פחד, אבל המקור לפחד אינו כה ברור לנו. יתכן ויהיה לנו מושג כללי על מה שמטריד אותנו, למשל קשיי פרנסה או מתח בזוגיות, אבל עדיין החוויה של הפחד היא כללית יותר ומלווה אותנו לזמנים ארוכים ולא רק בנוכחות העניין או הסיבה המאיימת הברורה. לעתים החרדה תלווה אותנו כל היום והלילה! ובמקרים מסוימים היא אף הופכת להתקף.

מהו התקף חרדה?

התקף חרדה הוא חוויה קשה ביותר. אנשים רבים החווים התקפים כאלה מתארים אותם ממש כמו "גיהינום עלי אדמות". הסבל והמצוקה יכולים להיות עצומים! התקף חרדה כולל לרוב שילוב של סימפטומים פיזיולוגיים (נשימה מהירה ושטחית, עליה בדופק, תעוקה בחזה, זיעה קרה, רעד וכדומה); סימפטומים קוגניטיביים (ריבוי מחשבות, אמונה שמשהו רע עומד לקרות, פחד ממוות, מהתפרקות או משיגעון); וסימפטומים רגשיים (חוסר מנוחה, אי שקט, מועקה, תחושת חוסר אונים ודיכאון). לאחר סיום ההתקף חווים פעמים רבות פחד מהתקף חוזר – חוויה שהיא בפני עצמה אחת התופעות הקשות לסובלים מהתקפים.

 התמודדות עם חרדה והתקפי חרדה

כיצד יכול תהליך טיפולי לעזור בהתמודדות עם חרדה והתקפים? ניתן לגשת אל הטיפול בחרדה ממספר כיוונים. אפשר לטפל בצד הגופני/פיזיולוגי. את זאת עושים על-ידי למידה של תרגילים שונים, שמטרתם להרגיע את המערכת האוטונומית – תרגילי הרפיה, נשימה, דמיון וכדומה. כאשר הנשימה מסתדרת, הדופק יורד והגוף נרגע, עשויה הרגיעה הזו להוביל גם לרגיעה במחשבות וברגשות, ומכאן לעוד רגיעה בגוף, וכך נוצר מעגל חיובי של הפחתת החרדה בכללותה. החיסרון של גישה זו הוא שאין בה נגיעה במקורות החרדה ולכן יש סבירות רבה יותר שהיא תשוב ותופיע.

כיוון שני הוא דרך טיפול במחשבות. כאן אין הכוונה לתהליכים של "חשיבה חיובית". תהליכים שמנסים להשיג חשיבה חיובית משיגים פעמים רבות את התוצאה ההפוכה, מכיוון שהם יוצרים קונפליקט פנימי נוסף על זה הקיים. האדם מנסה לחשוב חיובי בעוד בפועל המחשבות הן שליליות, וכך נוצר מאבק בין צדדים שונים בתוכו, אשר רק מחמירים את המצב. הטיפול במחשבות צריך להיעשות בדרך עדינה יותר – בדיקת הנחות היסוד של החשיבה, ברור האמונות הבסיסיות שמאחוריה, הטלת ספק הדרגתי באופן החשיבה הבעייתי, הבנת ההשפעה ההדדית שבין הרגש למחשבה, וכן הלאה. בפסיכולוגיה התפתחו בעשרות השנים האחרונות שיטות רבות ומתוחכמות לעבודה קוגניטיבית כזו והן אף הוכחו כיעילות. גם בכיוון זה קיימת האפשרות שדפוסי החשיבה וההרגשה יחזרו לסורם במידה והגורמים העמוקים לחרדה לא טופלו דיים.

הכיוון השלישי הוא הכניסה לעומק. כלומר, ברור רגשי מעמיק של הסיבות האישיות לחרדה. מקורות החרדה יכולים להיות רבים – אירועים טראומטיים בעבר שלא טופלו ולפעמים אפילו נשכחו לגמרי; מצבי חיים מורכבים שאיננו מצליחים להתמודד עימם; אירועים טראומטיים בהווה; שאלות קיומיות של מוות, משמעות וכדומה שאיננו מצליחים לפתור; וכן הלאה. דרך זו היא אולי ארוכה יותר, אבל כאשר היא מצליחה יש סיכוי רב שהחרדה תרגע באופן מאוד משמעותי לזמן ארוך, ואפילו לתמיד.

טיפול בחרדה בגישה משלבת

ניסיוני האישי מראה שהטיפול בחרדה יעיל יותר כאשר משלבים את שלושת הכיוונים הללו – כמובן בהתאמה לאדם, לנטיותיו ולחוויה הספציפית שלו או שלה. בדרך כלל התהליך מתחיל מהבנה של המצב, ויצירת מודעות לתהליכים המחשבתיים והרגשיים שיוצרים את החרדה. ההבנה והמודעות מתחילות ליצור חוויה של מרחק והכלה מהחוויה. במקביל מזהים ומתאימים לה או לו תרגיל או תרגילים שיעזרו בהרגעה מידית של החרדה וילמדו אותו להשקיט את המערכת האוטונומית. כאן כדאי "לתפור" את דרך העבודה לנטיות האישיות – יש כאלה שמתחברים אל עבודה דרך דמיון, אחרים דרך תרגילי נשימה והרפיה, וכאלה שדרך עבודה עם התחושות הגופניות, בכיוון של התמקדות למשל. בהדרגה, כשהדברים מעט נרגעים, עשויה להתחיל החקירה לעומק העניין, הנגיעה והריפוי של הנקודות המהותיות, אשר עומדות לעתים בבסיס של חווית החרדה.   

את תהליך ההתמודדות ניתן לקיים באופן אישי, ובמקביל קיימת האפשרות היעילה והמומלצת של סדנה קבוצתית ממוקדת.

 

רוצה לבדוק את האפשרות לקבלת עזרה? אפשר ליצור קשר ולדבר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

מאמרים