התמקדות

ללמוד התמקדות

במהלך שלושת העשורים האחרונים התפתחו דרכים רבות ושונות ללימוד הדבר הזה (טכניקה, גישה, תהליך, מצב, טיפול…) הנקרא "התמקדות"  (Focusing). הדרך הראשונה והידועה ביותר היא כמובן זו של ג'נדלין בעצמו, המבוססת על תהליך של שישה שלבים. אחריו הגיעו עוד רבים אחרים, תלמידים שלו אשר פיתחו תפיסות וגישות הוראה שונות, כל אחד מדגיש מן הסתם את הצדדים והאיכויות שמדברות אליו באופן אישי. באתר ה-Focusing הבינ"ל תוכלו לקרוא על חלק מהם. אבל במהלך השנים שבהם התנסיתי, למדתי, לימדתי וקראתי התמקדות נוצרה לה מסקנה שהלכה והשתרשה בהכרתי: אי אפשר ללמד התמקדות! למסקנה הזו מספר גורמים:

  1. בניגוד ללימוד של טכניקה מסוימת, למשל נגינה בפסנתר, איננו יכולים לחזות באופן ישיר בתוצרי ההוראה. המורה לפסנתר רואה ושומע כיצד תלמידו מבצע את היצירה או התרגיל שאותו הוא לומד. בהתמקדות, לעומת זאת, רוב רובו של התהליך הו מופנם לחלוטין ולא ניתן לצפייה או התרשמות חיצונית.

  2. קיימת סתירה מהותית בין הרעיון של תהליך אישי ופנימי, שמוביל את עצמו, לבין מתן הוראות חיצוניות שמכוונות אותו. כלומר, כאשר התלמיד להתמקדות מקשיב למורהו ומנסה ליישם את הוראותיו, הוא מפנה מייד עורף לאחד העקרונות הכי בסיסיים של התהליך. ניתן להסיק מכך שרק תלמידים מרדניים מטבעם עשויים להצליח בתהליך הלימוד, בתנאי שאכן לא יפנימו יתר על המידה את דברי מורם.

  3. כל ניסיון ליצור מתודה ברורה או להגדיר שלבים לתהליך פוגע מייד בתהליך עצמו. כל מתמקד יודע שבכל פעם מתרחש תהליך שונה, שהשלבים (יהיו אשר יהיו) אינם מתקיימים כמעט לעולם בסדר הקבוע, ושלמעשה כל ניסיון להיצמד אליהם רק פוגע בתהליך בהתהוותו.

  4. ההתמקדות היא בעצם תהליך טבעי של הקשבה לעצמנו שכלל לא מצריך למידה. כמו הניסיון ללמד נשימה נכונה (שגם היא תהליך טבעי שעבר עיוותים שונים במהלך חיינו), כך גם הניסיון ללמד התמקדות עלול לגרום למוטציות בעיתיות אפילו יותר מהעיוות הקיים.

 האם ניתן ללמוד התמקדות?

שימו לב שאינני טוען שלא ניתן ללמוד התמקדות אלא שלא ניתן ללמד אותה – לפחות לא באופן הרגיל שאנחנו מבינים לימוד או הוראה. אז איך, אם כן, ניתן ללמוד התמקדות? הדרך שהתפתחה אצלי במהלך השנים היא ליצור תנאים שמאפשרים למידה כזו. בהינתן התנאים, ובהינתן דגשים מתאימים נוצרת אטמוספרה, אווירה מסוימת, שבה עשוי הלומד/ת ללמוד בעצמו את ההתמקדות כפי שהיא נכונה עבורו, או במילים אחרות, להמציא את שיטת ההתמקדות האישית שלו. את המשך המאמר אני רוצה לייחד לתיאור של מספר איכויות בסיסיות (בסיסיות בעיני, כמובן) של התמקדות, בתקווה שכל אחת מהקוראות/ים תוכל לחוש אותן ולהבין אותן בדרכה האישית, ושהבנה זו תשרת את תהליך למידת ההתמקדות למי שמעוניינת/ין ללמוד אותו.

איכויות של התמקדות

 תחושה מורגשת – זה בגוף: הליבה של כל סיפור ההתמקדות, ובו בזמן החלק הכי פחות ניתן להסבר, זו התחושה המורגשת – אותו משהו, שם בגוף, שאליו אנחנו מפנים את תשומת הלב והקשב. החמקמקות והקושי להגדיר את התחושה המורגשת נובע, בין היתר, מהיותה בו בזמן תחושה פיסית המובחנת בגוף ממש ורוויה ב"משמעות" – כלומר בהכרה ברורה שאין זו תחושה פיסית פשוטה (כמו כאב פיסי למשל) אלא שהיא הרה בתוכן משמעותי לי כאדם. המון מילים נכתבו במסגרת הניסיונות להסביר מה היא תחושה מורגשת, אבל כאן אני רוצה להדגיש בעיקר צד אחד: זה בגוף! הדבר שאליו אנחנו רוצים להקשיב בתהליך הוא אינו איזה רעיון, מחשבה, דימוי, ואפילו לא ממש רגש. זו תחושה גופנית, שממש מרגישים אותה, בדרך כלל בחלק הקדמי של הגוף (בין הגרון לבטן). התחושה הזו יכולה להתייחס לרעיון, דימוי, מחשבה או רגש (או כל דבר אחר), אבל היא איננה אף אחד מהדברים הללו. ושוב, למרות שהתחושה היא פיזית, זה ברור לנו, כשאנחנו במגע איתה, שיש לה משמעות עבורנו, משמעות שהיא מעבר לפיזי.

 להקשיב ללא-ידוע: הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש את המוכר, להגדיר, להבין. זה נותן לנו תחושת ביטחון ושליטה. אבל הרבה פעמים אנחנו מפסידים המון באשמת הצורך הזה שלנו בבהירות. ההתמקדות מבוססת על היכולת שלנו לסבול עמימות, להקשיב ללא ברור וללא ידוע. התחושה המורגשת היא תמיד משהו שנמצא שם בפנים, שאין ספק בעצם קיומו, אבל ממש לא ברור בדיוק מה זה. המוכנות להקשיב לתחושה המורגשת מבלי להגדיר אותה, מבלי לחפש לה שמות מהירים, להשתהות שם על סף המוכר/לא מוכר – זו מיומנות שצריך לרכוש. כאשר ההתמקדות מתוארת כתהליך של שלבים, מופיע תמיד השלב שבו אנחנו מחפשים מילה, צרוף מילים או דימוי שיתחברו לנו עם התחושה, חיבור שכבר בעצמו מהווה מפנה בעל משמעות בתהליך הפנימי, ובו בזמן יוצר את הבסיס להמשכו. הדגש שלי בנקודה הזו הוא מעט שונה: הסבלנות, העדר הניסיון להגדיר מהר מדי, המוכנות להמתין שם עוד ועוד עם תחושה שברור שיש לה משמעות, אבל שמשמעות זו כלל איננה ברורה, זו בעיני הרפתקה רבת ערך. מי שמסכים לשהות שם באזור-הספר של התודעה, להקשיב ללא ברור, סביר שיפגוש יותר מהתהליך הספונטאני, העמוק, ופחות מהנוסחאות המוכנות של המחשבה.

 קבלה: התנאי להתרחשותו של כל תהליך פנימי משמעותי הוא המוכנות שלנו לקבל בברכה את כל התוכן שעולה במהלכו. כשמדובר בהתמקדות הדבר מודגש אף יותר. התהליך הוא כה עדין ושברירי, עד שכל צל של ביקורתיות כלפי עצמנו עלולה לקטוע אותו. אבל היכולת לקבל את כל מה שעולה מתוכנו איננה כלל מובנת מאיליה. נהפוכו, הייתי אומר שכמעט כולנו לוקים במחלת הביקורת והגינוי העצמי ברמה כזו או אחרת – ואצל לא מעטים מהווה אי-הקבלה הזו את מרכז המצוקה הנפשית. לכן יש פה תהליך של לימוד. כל תוכן פנימי, מוכר או חדש, ברור או מטושטש, אנו בודקים מול השאלה "האם ניתן לקבל את זה כרגע, להסכים למציאות הזו להתקיים?" אם מזהים קושי בקבלה הזו, הרי שעלינו לקבל את הקושי הזה. בהדרגה ניתן גם לזהות משפטים פנימיים שעשויים לעזור בתהליך הזה: "מותר לי להרגיש ככה" "זה בסדר", "זה אנושי להרגיש ככה" וכן הלאה – כל אחת/ד והמשפטים שעשויים להרגיע אותה/ו, לאפשר מעט יותר קבלה. קבלה איננה עניין רומנטי כלשהו, בסופו של דבר זו פשוט הסכמה למציאות להיות מה שהיא, מבלי לבקר אותה ואפילו מבלי לנסות לשנות או להשפיע עליה – ניסיון שהוא אינסטינקט בסיסי והרסני של כולנו.

 רגישות לניואנסים: אחת מהתפיסות המפריעות ביותר לתהליך של שינוי היא הציפייה לשינויים חזקים, ברורים, דרמטיים אפילו. מכיוון ששינויים כאלו מתרחשים לעתים נדירות יחסית, אנו עלולים להחמיץ את תהליך השינוי המתמיד שמתרחש בתוכנו כל הזמן, ועשוי, אם רק ניתן לו תשומת לב, לקבל כיוון ומשמעות. בהתמקדות אנחנו מתאמנים בשימת לב לשינויים עדינים מאוד. לפעמים התחושה נותרת אותה התחושה, למשל, אבל משהו מעט השתנה באפשרות להכיל אותה, משהו טיפה נרגע שם מסביב לתחושה הזו. בקלות הייתי יכול לפקשש את השינוי הזעיר הזה, אבל אם אקשיב לו ואכיר בו, הוא עשוי להיות הצעד הקטן הראשון בתהליך רב משמעות של שינוי העמדה הפנימית שלי, כלפי העניין שבו אני עוסק כרגע. כל צעד, קטן ככל שיהיה, ראוי לתשומת לב, ואחת התגליות היא ששינוי בצעדים קטנים, גם אם הוא פחות מלהיב בתחילה, עשוי להיות יותר עמוק ויציב משינוי המתרחש באופן חזק ודרמטי.

 הפרדת האיכות מהגורם: ההתנסות הרגילה שלנו אומרת, בדרך כלל, שהעולם הרגשי שלנו מגיב לאירועים חיצוניים. זה ברור לנו וכמעט לא נתון לשאלה. למשל: מישהו אומר משהו ואנחנו כועסים/נפגעים/מרוצים…; ראיתי מראה כלשהו ואני מגיב בחרדה/שמחה/צחוק…; ראינו אדם מסוים ואנחנו חשים דחייה/משיכה מינית/ אהבה… וכן האלה עד אין סוף. גם בהתמקדות אנחנו מתחילים מהאירוע והתגובה המקושרת לו, אבל באופן הדרגתי, מתוך ההקשבה לתחושה המורגשת, אנו נותרים עם החוויה נטו, אם איזו איכות חוויתית שבמהותה איננה קשורה כלל לגורם כזה או אחר. וכאשר הפרדה כזו אכן מתרחשת יש סיכוי רב יותר שייווצר תהליך דינאמי חדש, שאינו מקובע בתבניות התגובה הרגילות שלנו לאותו טריגר. לפתע התחושה מקבלת משמעות חדשה, מתקשרת לאירועים ומצבים שונים מהעבר (לפעמים המוקדם מאוד), מעלה דימויים חדשים, מתקשרת אסוציאטיבית לחלקים שונים בתוכנו. 

עכשיו, אחרי שקראתם את רשימת האיכויות הזו, אתם מוזמנים לשכוח אותה. אם לא לשכוח לגמרי, אז לפחות לא להעמיס על עצמכם את הניסיון לזכור אותה כשאתם בתוך תהליך של התמקדות. אם אתן מתרגלות מתמידות של התמקדות, אז זה נחמד לנסות להדגיש איכות מסוימת בתרגולים שונים. למשל, להגיד לעצמי שהיום אני שם לב להשתהות במקום של הלא-ידוע, או בודקת ביתר תשומת לב את האפשרות שלי לקבל ולפתח אמפתיה אל התכנים הפנימיים שעולים. והכי חשוב – לא בכוח, הכול ברפרוף, בעדינות, עם הרבה תשומת לב ומעט כובד ראש.  

 

 

התמקדות וטיפול בחרדה

מהו התקף חרדה?

פחד הוא תגובה טבעית של הגוף, המעוררת באמצעות מערכות פיזיולוגיות כתגובה לגירוי מסוכן. למשל אם אדם יראה אריה,  התגובה הטבעית של הגוף תהיה עוררות של המערכת הסימפתטית האחראית על העלאת קצב לב, לחץ דם, עליה באדרלנין המופרש לדם ועוד תגובות גופניות שיסייעו לאדם לברוח מאותו אריה ולהגן על עצמו. לעומת כך, חרדה היא הרגשת פחד כאשר הסיבה לו אינה ברורה וידועה. האדם יכול לחוש את אותה עוררות גופנית שמאפיינת תגובת פחד מבלי שהוא יודע מה המקור לכך. התקף חרדה כולל לרוב שילוב של סימפטומים פיזיולוגיים (נשימה מהירה ושטחית, דופק מהיר, חיוורון, זיעה קרה, רעד) סימפטומים קוגניטיביים (ריבוי מחשבות, אמונה שמשהו רע עומד לקרות כמו מוות או שיגעון) וסימפטומים רגשיים (חוסר מנוחה, אי שקט, תחושת חוסר אונים ודיכאון לאחר סיום הההתקף, פחד מחוויה עתידית של פחד).

 

התקף חרדה לילי: סיפורה האישי של ע'

 

לילה. אני שוכבת ערה במיטה, מתהפכת מצד לצד. הבן זוגי שלי ישן לצידי. איכשהו הוא תמיד נרדם כל כך מהר, עוד לפני שהוא מספיק לשים את הראש על הכר. אני מסתכלת עליו בשנתו, הוא נראה כל כך שליו- החזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד, והנשימה שלו שקטה. באיזשהו שלב אני מתעייפת להסתכל עליו ישן, ומנסה שוב להירדם. אני עוצמת את עיני, אומרת לעצמי לא לחשוב על כלום, אך הראש שלי לא מקשיב לי והמחשבות חוזרות להדהד בתוכי. האם אני צריכה להמשיך להיות עם הבן זוג שלי? כדאי לי להתחתן איתו? מצד אחד טוב לי בזוגיות שלנו, אבל אני כבר הרבה זמן מרגישה שמשהו חסר. אני לא מרגישה תשוקה אליו, או בכלל אל עצמי. הפסקתי לטפח את עצמי ואני כבר לא עושה ספורט כמו שנהגתי לעשות ובכלל לא שומרת על תזונה מאוזנת. ככל שעולות בי עוד ועוד מילים, אני מרגישה שהגוף שלי מתוח, כל השרירים נוקשים, הנשימה שלי לא עקבית, שטחית אך מואצת, וקצב הלב שלי מהיר. אני מתחילה להרגיש רגשות אשמה על המחשבות, ומתחילה מאוד לדאוג מכל התחושות הגופניות שלי. אולי משהו רע עומד לקרות לי? אולי אני אמות הלילה? אני לא רוצה למות צעירה כמו סבתא שלי. אני לא רוצה למות מבלי להפרד.

אני מתחילה להאמין שאני הולכת למות. הזרועות שלי נרדמות, והיד השמאלית שלי כואבת במיוחד. ברור, אני אומרת לעצמי בכעס – זה הצד של הלב, אני עומדת לחטוף התקף לב! אני קמה במהירות לשירותים ומדליקה את האור. אני מביטה על עצמי במראה, כולי מיוזעת ומתנשמת. אני מרטיבה את הפנים שלי במים, ואומרת לדמות שלי במראה: "אל תדאגי, יהיה בסדר". אמרת ההרגעה הזאת לא מסייעת לי בכלל, ואני מתחילה להרגיש גל של חרדה עצומה – משהו שמתחיל מהבטן ומטפס לכיוון החזה והגרון. אני מרגישה שאני נחנקת. אני משאירה את האור בשירותים דלוק, וחוזרת למיטה. אני מפחדת להרדם. אני בטוחה שזה הסוף שלי. אני מסתכלת שוב על הבן זוג שלי ובא לי להעיר אותו – שישמור עליי, שיגיד שהכל יהיה בסדר. לא נעים לי ממנו, אחרי הכל זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מעירה אותו בגלל פחד להרדם. דיברנו על זה שייתכן שאני סובלת מהתקפי חרדה, אבל כשזה קורה לי אני לא יכולה להגיד לעצמי שזה רק התקף חרדה ולהניח בצד את הפחד שיקרה לי משהו.

אני שוב מרגישה איך שהלב שלי פועם במהירות, והרגליים שלי מתחילות לשרוף. אני אומרת לעצמי שהכל זה מהמתח- השפעה זמנית על הגפיים, אבל אני לא מאמינה בזה. אני מתחילה לחשוב איך אני ארגיש כשאמות והדבר שהכי מפחיד אותי זה לא להיות יותר… אני לא יכולה לשאת את המחשבה הזאת! רגשות פחד מתערבבים עם כעס ועם חוסר אונים- נמאס לי מכל החשש והכאב אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לשלוט בזה! אני מתחילה להרגיש שאני משתגעת… אני מתחילה למדוד לעצמי את הדופק: לוקחת שעון, שמה שתי אצבעות על עורקי שורש כף היד וסופרת את כמות הפעימות בדקה. לפי הבדיקה הראשונה שלי 70 פעימות לדקה – סביר, לפי הבדיקה השנייה כעבור חמש דקות 95 פעימות לדקה – יותר מדי מהיר, לפי הבדיקה השלישית כעבור עשר דקות 80 פעימות לדקה- יחסית בסדר, וככה נמשך כל הלילה: בפאניקה מוחלטת המלווה בבדיקות גופניות. לפני בוקר אני נרדמת ומתעוררת לעבודה בלי אנרגיה ומאוד מדוכאת.

התמודדות עם חרדה באמצעות התמקדות

ההתמודדות עם התקפי חרדה חוזרים ונשנים היא קשה וגובה מחיר יקר מהסובלים ממנה. רוב האנרגיה הנפשית מופנית ל"לשרוד" את התקף החרדה, ולפחד מפני ההתקף הבא. באופן זה נוצר פחד מפני הפחד, והאדם עסוק בחרדה מסביב לשעון. העיסוק הרב בחרדה לא מותיר לו מרחב וזמן לחוות את עצמו בצורה רגועה, אופטימית, נוכחת ועדינה.

הפנייה לטיפול באמצעות התמקדות יכולה לסייע רבות לאדם הסובל מהתקפי חרדה. תהליך ההתמקדות מדגיש את החשיבות בהפרדה בין ה"אני" של הלקוח לבין הסימפטומים שהוא חווה, המכונים "זה". ההפרדה בין "אני" לבין "זה" יוצרת מרחק בין החוויה של החרדה כחוויה גופנית לבין האדם עצמו. מרחק זה יסייע לאדם להפחית את רגשות האשמה שלו סביב החרדה ואת זיהויו בעיני עצמו כבעל פגם. מעבר לכך, ההפרדה בין "אני" לבין "זה" תוכל לסייע לו לעצור את ההצפה הרגשית המתרחשת בעת התקף חרדה ולהתבונן בה כמשקיף, באופן שנוח לו.

בתהליך ההתמקדות הלקוח לומד ליצור דיאלוג פנימי בינו לבין תחושת החרדה והתחושות הנלוות לה, ומתוך כך למצוא דרכים להרגיע, למתן ולתת מקום לתחושות אלו מבלי שהן יאיימו עליו מדי.  הוא לומד להתמודד עם התקפי החרדה עצמם בכך שהוא מאפשר לתחושות "להיות", אך יודע כיצד לשמור על מרחק נכון מהן. כמו כן לומד הלקוח לזהות ביתר קלות תחושות גופניות, לאפשר להן שינוי וזרימה ולהתייחס לדימויים ולרגשות שעולים בו ממקומות ומתהליכים שונים בגופו. בנוסף, הלקוח לומד כיצד "לפנות" את המרחב הפנימי שלו, ויכול להשתמש בכך כאשר הוא מרגיש יותר נסער ומוטרד, ובכך להפחית את כמות התקפי החרדה, עד למניעה מוחלטת של הופעתם. מעבר להתמודדות הראשונית עם התקפי החרדה עצמם, תהליך ההתמקדות מאפשר עם הזמן גם ריפוי עמוק. ככל שתהליך ההתמקדות מתקדם כך הדיאלוג של האדם עם תחושותיו הגופניות מעמיק. העמקה בדיאלוג עם תחושותיו הגופניות מאפשרת לו הכרות והשפעה עם המקורות הלא מודעים של החרדות, ובכך מחוללת ריפוי לטווח ארוך מהתקפי חרדה, ומאפשרת התמודדות ונוכחות אמיתית ויצירתית עם החיים.

 
:ליצירת קשר
 
  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

התמקדות וטאיצ'י

ללמוד בלי ביקורת

יש דרך ללמוד, להתרחב, להתפתח מבלי לחוות שום ביקורת. יש דרך ללמד, גם דברים מורכבים ביותר, מבלי להעביר שום ביקורת או משוב שלילי. לא האמנתי שזה אפשרי אבל גיליתי את זה, ממש בפועל, כשהתחלתי ללמוד טאיצ'י בסטודיו של אסי בן-פורת. הטאיצ'י היא פרקטיקה מורכבת ומפורטת באופן כמעט בלתי נתפס. כמות "חומר הלימוד" היא פחות או יותר אין סופית, רמות הפרטים והדיוק שניתן להגיע אליהן יכולות להראות כאובססיביות ממש, והכל בתוך רבדים על רבדים של עומק, שנחשפים רק בתוך שנים רבות של לימוד ותרגול. בקיצור, כל התנאים עבור הגשמה של גישת הוראה נוקשה, ביקורתית ותחרותית, בערך כמו זו שאנחנו מכירים מסרטים מסוג "קראטה קיד" וצפונה. אבל שום דבר דומה לא קרה לי שם.

לקח לי מספר שבועות להבין מה מתרחש, לשים לב שללא הפסק אני מקבל רק פידבקים חיוביים. "יופי, יש לך את התנועה", אומר לי המדריך בשיעור, ורק אז מוסיף "בוא נסתכל רק על כמה פרטים קטנים", ואז מלמד, מתקן ומוסיף את מה שצריך. בהדרגה הבחנתי שמלמדים אותי מבלי להשתמש כלל במילים שוללות. לעולם לא שמעתי ביטויים כמו "זה לא ככה", זו טעות", "זה לא מדויק" וכגון אלה. ובוודאי לא אמירות כמו "את זה כבר היית אמור לדעת", או "היה כדאי שתתאמן יותר בבית", או ביטויים דומים שמגרים את בלוטות תחושת ה"לא בסדר" שלי. וככל שהזמן עבר הרגשתי בזה, הרגשתי איך אני מתרפה, איך הצורך להוכיח את עצמי מתמתן, איך יצר התחרותיות וההישגיות מתעדן.

ואל זה נוסף ממד הזמן. החומר הראשון שנלמד הוא ה "Short form", כלומר, סדרת תנועות קצרה יחסית, שבדרך כלל הזמן שלוקח לבצע אותה מתחילתה ועד סופה הוא כ 12-13 דקות. אפשר לדמיין שרקדן מיומן יכול ללמוד לחקות את כל הסדרה, מבחינה חיצונית, בתוך ימים ספורים. לי לקח ללמוד אותה כשנתיים (שזה אני מניח הזמן הממוצע פחות או יותר לכלל התלמידים). הפער העצום הזה פועל באופן עמוק על כל מערכת השאיפות והצורך בהישגים. הם פשוט מאבדים אחיזה. שבועות עוברים, חודשים חולפים, וכל המנגנון האוטומטי, המותנה בנו מגיל אפס, התפיסה הבסיסית כל-כך של עצמי כמי שתמיד עושה משהו כדי להשיג משהו, שתמיד מתקדם מנקודה אחת לשנייה, שתמיד מוגדר לפי מידה של הצלחה או כישלון – כל המנגנון הזה מוצא את עצמו עובד על ריק, לא מצליח למצוא את האחיזה המוכרת. ואז, מחוסר ברירה הוא קורס פשוט לתוך מה שקורה עכשיו. עכשיו לומדים איזה חלקיק תנועה קטן, שנייה וחצי של תנועה, כבר שיעור שלישי…וזה ממש בסדר…

קשר שמוביל להרפיה

ואז הבנתי: הרי מהותית זה בדיוק סוג הקשר שאני מחפש ליצור במפגש הטיפולי, ואפילו המטרה דומה. גם אני מאמין שהתפתחות וריפוי אמתיים מתאפשרים רק כאשר המטופל חווה סביבה שאין בה ביקורת, יחסים שבהם הוא מרגיש מקובל בדיוק כמו שהוא, עם כמה שפחות מאמץ, אווירה שבתוכה החוויה שלו היא לגיטימית בדיוק כמות שהיא. אני מחפש בתוכי את האפשרות להרפות את הציפיות שלי מהאדם שמולי, בתקווה שזה יאפשר לו גם כן להרפות במשהו את הציפיות שלו מעצמו – הציפיות להצליח, להיות טוב יותר, מוסרי יותר, יפה יותר, עשיר יותר, לזוז להתקדם, להתפתח… כל העמדה הזו כלפי עצמנו שטבועה ברובנו עמוק כל-כך, עד שאנחנו כלל לא משגיחים בה. איננו מבחינים עד כמה זו עמדה ביקורתית, בלתי אמפתית, אגרסיבית כלפי עצמנו. הפכנו להיות הקואצ'רים של עצמנו והתרגלנו לדבר אלינו במונחים של "ממחר נתחיל בדיאטה". זה נראה לנו הכי נורמלי בעולם, הכי רגיל, וכבר הפסקנו להבחין במתח הקבוע הנלווה אלינו כמו היה צילנו. נזהה אותו רק במשבר הבא – בהתקף החרדה, בדיכאון, במחלה, או בכל דרך אחרת שבה יבחר האורגניזם שלנו לדווח לנו שהוא כבר לא יכול יותר.

אולי המילה הכי מרכזית עבורי בטאיצ'י, והמילה שתמיד הייתה הכי מרכזית בתפיסה שלי של תרפיה (ובעצם של התהליך בחיים בכלל) היא הרפיה. במישור הגופני ההרפיה היא משהו קונקרטי לחלוטין ולכן מובן די בקלות. זהו תהליך הדרגתי שבו האורגניזם לומד להפחית במתח השרירים המיותר בתנועה וביציבה שלנו. בהדרגה משהו בנו לומד לסמוך על השלד, על המבנה הטבעי שלנו, על הקרקע התומכת בנו, על שיווי המשקל שלנו, וככל שזה קורה פחות כוח ומאמץ נמצאים בכל תנועה, והיא הופכת להיות רכה יותר, נעימה יותר, חסכונית ולעתים מלאת חסד. אבל זה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע, משום שלרוב הכיווצים, ההחזקות ומאמץ היתר שבגופנו יש בסיס רגשי עמוק מאוד. נחזור לרגע ממש אל ההתחלה: תינוק שנולד זקוק להיות מוחזק, להיות ב "Holding", כמו שנהוג להגיד בתחום הטיפול הנפשי. להיות קודם כל מוחזק פיזית; להרגיש בתוך ידיים בטוחות, אמינות ועקביות שלתוכן הוא יכול להרפות את גופו. והוא זקוק גם להחזקה רגשית; לנוכחות אנושית שמסוגלת להיות עם כל מצוקותיו ולהכיל אותן, מבלי להיבהל, להירתע או להתעלם. אבל מי מאיתנו זכה לתנאים כאלה, אם לא מושלמים אז לפחות סבירים? אני בוודאי שלא וכך גם רוב מי שיצא לפגוש עד היום…  ואז, בתוך החוויה של היות לא מוחזק מספיק טוב (או כמו במקרים לא מעטים, לא מוחזק בכלל…), מתחיל התינוק להחזיק את עצמו מבפנים. הוא מייצר מתח שרירי פנימי, שכביכול מפצה על העדר ההחזקה מבחוץ – וכך מתחיל לו הכיווץ. עמוק עמוק, רחוק מאוד מעיני המודעות הבוגרת שלנו, אבל הוא שם כדי ללוות אותנו לכל חיינו. וזה כמובן לא נגמר שם. כל אירוע בעל אופי מאיים או טראומתי מותיר את חותמו על דפוס ההתמודדות הרגשי והופך למתח שרירי פנימי. וכך, רק כדי לתת כמה דוגמאות מתוך אין סוף, הופכת חווית הבושה לכתפיים שכוחות וראש מוטה מטה מעט; חוסר הביטחון מעלה את מפלס הכתפיים בכמה סנטימטר מיותרים כפיצוי; המאמץ להשיג תחושת ויסות ושליטה רגשית הופך את אזור הראש והמחשבה לדומיננטיים ודחוסים על חשבון יתר החוויה; הניסיון לא להרגיש עצב וכאב עוצר את הנשימה ויוצר מתח כרוני בחזה ובשכמות; וכן הלאה והלאה…

הקשבה לאיכות של התחושה הפנימית

בנקודה הזו מתחילה עבורי הסינרגיה בין ההתמקדות לבין הטאיצ'י. האפשרות לזהות את התחושה המורגשת הקשורה לכל כיווץ ומתח פיזי מאפשרת לי לחוש את שני צידי המטבע בו זמנית. ניקח דוגמה: בתוך התנועה של הטאיצ'י אני מזהה מתח ונוקשות בשתי הידיים. עם מעט התבוננות אפשר לשים לב שהמתח מתחיל באזור השכמות וממשיך עד כפות הידיים. הנוקשות הזו משפיעה בברור על אופן התנועה שלי והזרימה שלה. אינסטינקטיבית אני מנסה להרפות את הידיים, אבל ההצלחה היא חלקית מאוד, ולאחר מספר שניות המתח חוזר. אין אפשרות להרפות את המתח הזה רק משום שאני חפץ בכך – יש לו דינמיקה וחוקיות משלו. אין לי שם הרבה השפעה. ואז מופיעה התנועה הפנימית של ההתמקדות. יש ניסיון לשים לב לטעם הפנימי של כל החוויה הזו של המתח וההחזקה, לתחושה המורגשת בעלת המשמעות הקשורה לכל זה. משהו מתחיל להתבהר באזור השכמות, יש שם חוויה פנימית עם טעם מובחן, אך עדיין לא ברור. אני משתהה עם זה ללא מאמץ גדול, ממתין, ואז עולה לה מילה: "עצב". כן, יש שם כל-כך הרבה עצב בשכמות. מיד כשמופיעה המילה עולה גם בכי עדין. אני נותן לדמעות לרדת, אפילו שאין שום תוכן ברור שמחובר לכל הרגשות הללו, ואז אני שם לב שמשהו קרה בידיים, משהו בהן הרפה מעט, תחושה נעימה מחלחלת לתוכן ומגיעה עד קצות האצבעות. התנועה של הטאיצ'י נמשכת עם האיכות החדשה הזו.

אבל להיות מסוגל לשים לב, לתת מקום, להיענות לתחושה הפנימית הבעייתית או הקשה בתוכי, גם זה בכלל לא מובן מאליו. בדומה לעבודה בזוגות בטאיצ'י: כאשר מישהו חיצוני נוגע ביד שלנו, מפעיל עליה רמה כלשהי של לחץ, אפילו עדינה ביותר, התגובה הראשונית היא של התקשחות והתכווצות, מן תגובה הגנתית אינסטינקטיבית.  אחד הסודות המשותפים לסוגים רבים של אומניות לחימה הוא איך לנטרל את האינסטינקט הזה, איך ללמד את הגוף להגיב ברכות, לקבל לחלוטין את התנועה שבאה מהאדם השני, להכיל אותה בגוף כולו, עד החיבור שלו אל האדמה. בדרך כלל זה תהליך שלוקח שנים רבות, למידה אין סופית של אפשרות ההתרככות הזו. זה לא שונה בהרבה בדיאלוג הפנימי של ההתמקדות: אנחנו לומדים לזהות איך בכל פעם שמתרחש מפגש עם תוכן פנימי לא נעים מתקיים כמו אינסטינקט של הימנעות או התנגדות. זה יכול לקבל צורה של הכחשה והתעלמות; של ביקורת ודה-לגיטימציה לחוויה; של ניסיון להפחית את הערך והחשיבות שלה; וכן הלאה כל המנגנונים המוכרים. להרפות לחוויה, להיענות לה במלואה, לתת לה את כל המקום, להכיל אותה בכל הגוף – זו תנועה לא מוכרת ואף מאיימת הדורשת תהליך למידה ותרגול אינסופי.

טאיצ'י עם העולם הפנימי

אז יש טאיצ'י מול עצמנו, שבו בן הזוג שלנו הוא העולם הפנימי, התחושה שאנחנו פוגשים שם באותו הרגע. בטאיצ'י הפנימי הזה אנחנו לומדים לפגוש את כל מה שיש שם בפנים בעדינות מרבית, מתוך הקשבה, ללא ביקורת או ניסיון לשנות. אנחנו לומדים להרפות את ההתנגדות, להסכים לחוויה להיות ובעצם להיפתח אליה יותר ויותר. לעשות את התנועה ההפוכה מהאינסטינקט ולאפשר לחוויה הקשה או המורכבת עוד ועוד מקום, לשתף במפגש אתה את כל האורגניזם שלנו. ההרפיה הזו עשויה לאפשר לנו גם להיות פתוחים לכל הערוצים שבה יכולה החוויה להתפתח, לתנועה או לצעד הבא שמגיע ממנה. יכול להיווצר ריקוד עדין שבו החוויה צועדת בכל פעם עוד צעד קטן: עוד מילה,עוד דימוי, עוד תחושה, זיכרון שעולה פתאום, תנועה שבאה מהגוף, מחשבה חדשה. ואני מרפה אל מה שעולה, מאפשר לו להיות ואולי להתפתח שוב לצעד הבא; שוב אני מזהה, מאפשר, ממשיך לנוע עם הפרטנר הפנימי שלי.

נחזור לרגע אל העצב בשכמות. תרגול הטאיצ'י הסתיים אבל החוויה הרגשית עוד שם. אני מתיישב ומנסה לפגוש את התחושה באופן הכי פתוח ורפוי שאפשר. ההרפיה שקיימת כרגע בגוף לאחר התנועה מאוד עוזרת לי. אם אני נותן לה להשפיע עלי היא עוזרת לי להרפות גם רגשית ומחשבתית. אני חש את עצמי מרפה לתוך אזור שיש בו מודעות למה שקורה אבל עם מינימום הכוונה מבחינתי. "תשומת לב פריפריאלית" נהוג להגיד בטאיצ'י. באופן ספונטני עולה בי דימוי ויזואלי של ידיים נעימות וחמות שנוגעות ותומכות בשכמות, מעיין כמיהה למגע שם. אני מזהה את ההתנגדות שעולה בי כלפי הדימוי, בדמות ביקורת פנימית האומרת משהו כמו "איזה דימוי אינפנטילי". אבל יש בי מספיק ניסיון כדי לא לתת לביקורת הזו אחיזה ואני הולך עם הדימוי. אני נותן לו להתפתח והוא הופך ליותר ויותר תחושתי, ממש חוויה של אחזקה, של תמיכה. אני מזהה שזה מרגיש כמו תמיכה פיזית אבל יחד עם זה גם כמו תמיכה מאוד רגשית. ואז עולה בהפתעה זיכרון נוקב: זיכרון של ילד קטן מאוד בתוך חוויה של בדידות תהומית, של העדר מוחלט של תמיכה ונוכחות אנושית, חוויה קשה של כמיהה עמוקה ובלתי ממומשת, שמובילה לייאוש. שהופכת למן אמירה פנימית, ללא מילים, שאין בעולם מסביב את מה שאני באמת צריך. פשוט אין.  ואז אני מזהה איך כל המתח בגוף שלי הוא כמו ניסיון אחד ארוך להתמודד עם החוויה הזו. כאילו האורגניזם המיואש החליט להתמודד לבד, להחזיק לבד. והוא מוותר על התמיכה מבחוץ. אני גם רואה איך דווקא החוויה הטובה של התמיכה בשכמות, דווקא ההרפיה והתחושה הנעימה שבגוף, הן אלה שמאפשרות לי כרגע את המגע עם המקום הקשה כל-כך. שתי החוויות (הנעימה והקשה) ממשיכות להתקיים במקביל. אני מסמן את זה לעצמי ויוצא בעדינות מהתהליך, תוך שאני מנסה לשמור על המורכבות של כל המצב הזה בתוכי.

כן, יש דרך ללמוד ולהתפתח ללא שום ביקורת. יש אפשרות לפגוש את העולם הפנימי שלנו ממקום רפוי ומקבל לחלוטין, שמאפשר לאורגניזים לעשות את העבודה הכי עמוקה שלה הוא זקוק כדי להבריא ולצמוח. זה קשור באיזה גוון מאוד עדין של הסכמה פנימית לסמוך על האורגניזם, לסמוך על האנרגיה העדינה שבתוכו ומסביבו, לסמוך על התהליך. זה לא משהו שאנחנו יכולים לייצר מתוך רצון ומוטיבציה. זה דורש כל-כך הרבה סבלנות ותרגול, ואז בדיעבד מרגיש כל-כך פשוט.

עבודת התמקדות עם חלום

עבודת התמקדות עם חלום עשויה להיות פריצת דרך בהרבה מצבים תקועים. הנה למשל דוגמה לעבודה כזו:

מ' התיישבה מולי, ממלמלת את ה"שלום, מה שלומך?" המוכר שלה, ונראה היה שהיא מסתכלת פנימה. היא שתקה מספר רגעים, ואני נהניתי מהשתיקה הנעימה שלה, לא מבלי לצפות לנושא אותו היא עומדת להעלות בפניי כרגע.

"אני לא בטוחה מה אני רוצה להגיד כרגע, לכן אני שותקת", אמרה במעין התנצלות. היא לקחה עוד רגע, ואז החלה לדבר במהירות של אצנית. "חלמתי חלום אתמול, חלום כזה שנוגע לי בתוך הנפש… קשה לי קצת להסביר, ובא לי לספר לך את הכל מההתחלה עד הסוף, ובא לי שתפרש אותו ושתגיד לי מה אתה חושב שזה אומר לי ועליי….". היא הנמיכה את הטון שלה, והוסיפה: "אבל אני כבר מכירה אותך, ואת איך שזה עובד פה ואני יודעת שאתה לא הולך לנתח לי את החלום ולעשות לי אנליזה. דווקא בגלל שאני יודעת שלדבר איתך על החלום זה לא רק לספר לך אותו, אלא גם לחוות אותו, אני קצת מהססת".

חשתי צורך להרגיע אותה, לומר לה שהכל בקצב שלה, שתספר לי איך ומה שהיא רוצה כרגע, ומשם כבר נראה. יש משהו מאוד עוצמתי בחלומות. זה כלי טיפולי חזק, וניתן להגיע דרכו לתובנות ותחושות חדשות ומפתיעות. רוב המטופלים חושבים שהמטרה בלספר חלום בטיפול היא לייבא את החלום כפי שנחלם לחדר הטיפולים, ואז לחתוך אותו עם סכין מנתחים ולפרק אותו. אבל מ' כבר ידעה מניסיון שכדי לאפשר עבודה משמעותית עם חלום זה אומר יותר לחוות אותו שוב, בנוכחות מי שנמצא, במקרה זה בנוכחותי, המטפל. או יותר נכון, לאפשר לתחושות העמוקות, וברוב המקרים הבלתי מפוענחות של החלום להופיע במרחב הפנימי ובמרחב שביננו ולתת להן להתבהר ולהתפתח, ולקחת אותה למקומות חדשים.

להרגיש שוב את החלום

"טוב, אני רוצה לספר לך…" אמרה כמעט בלחישה. "הנה, אני רק נזכרת בחלום וכבר אני מרגישה את המקום הזה בבטן מתערבב לי". דמעות הופיעו, והיא ניסתה למחות אותן.

"תני לתחושה הזאת בפנים מקום…תראי אם את יכולה להיות איתה קצת". אמרתי. היא הנהנה.

"חלמתי אתמול שאני שוכחת שאני אוהבת את הבן זוג שלי. איכשהו בחלום למרות שידעתי שאנחנו בזוגיות לא הצלחתי להתחבר לרגשות שלי אליו…היה שם משהו ריק ומנותק..". היא סיפרה. תוך כדי שהיא מספרת לי על החלום הבחנתי בשפת הגוף שלה, וראיתי שהיא מניחה את יד שמאל על הבטן, וביד ימין עושה תנועה חדה שחותכת את האוויר כמו סכין. ניסיתי להדהד עבורה את מה שנאמר יחד עם חזרה על התנועות שלה: "היה שם משהו ריק ומנותק", אמרתי וחזרתי בידי על התנועה שהיא עשתה.

 

"כן, כשאני אומרת את זה עכשיו אני ממש יכולה להרגיש את זה באזור הבטן. כאילו בבטן יש משהו, ובכל זאת הדופן של הבטן מצליחה לבודד את מה שיש שם מהחוץ…" היא המשיכה.

"שימי לב לרגע לתחושה הכללית שנמצאת אולי סביב כל זה", אמרתי.

"עולה לי תחושה של בדידות. כאילו אני לבד…אבל יחד עם הבדידות עולה גם אשמה..איך שכחתי את הבן זוג שלי?"

"מתוך החוייה שלך כרגע עולה תחושה של בדידות, ואת נזכרת שבחלום שכחת את בן הזוג שלך וזה מעלה גם אשמה". שיקפתי לה.

"בדיוק…בחלום אני רוצה להיות עם מישהו אחר. מישהו שבמציאות ממש לא מעניין אותי, ובכל זאת בחלום איכשהו אנחנו מתנשקים, ובת הזוג שלו במציאות, שהיא חברה טובה שלי, מתקשרת אליו והוא אומר לה שהוא לא רוצה לדבר איתה יותר. אני ממש יכולה עכשיו להרגיש את השמחה שעלתה לי בחלום מזה שהוא מעדיף אותי על פניה, כרגע השמחה הזאת מעלה לי בושה.." היא המשיכה, חושפת את החלק הכי קשה בחלום.

"זה נשמע מאוד לא פשוט לפגוש את זה. תבדקי רגע האם את מסוגלת כרגע דווקא כן ללכת עם זה. ללכת עם כל התחושות הקשות שעולות שם, האשמה, הבושה, הבדידות ולא לנסות להזיז אותן", הצעתי לה.

לעבוד עם התחושות של החלום

"אני מרגישה את הבושה ממש משתלטת עליי, אני אומרת לעצמי כמה שאני תחרותית, וכמה שאני מפחדת להפסיד בתחרות. זה מרגיש לי באזור החזה. משהו שם נמתח, דרוך כזה…", היא אמרה מתוך התבוננות שקטה.

"וכשאת נותנת לעצמך להרגיש את זה, יש אולי איזו מילה או דימוי שעולים לך משם?" שאלתי.

"אממ…זה מרגיש קצת כמו…אולי קצת כמו שדורכים חץ בקשת…משהו נמתח, מתכוונן, ואז נזרק למטרה".

"משהו שנמתח, מתכוונן ואז נזרק למטרה" הדהדתי לה שוב.

"כן…עולה לי עכשיו עצב…שוב חוזרת התחושה של הבדידות הזאת. אני חושבת על המקום של תחרותיות בתוך הזוגיות שלי- על ההשוואה שאני עושה ביני לבין הבן זוג שלי, מי יותר טוב, מי יותר חברותי, מי יותר מוצלח…זה מרגיש כל כך לבד, כל כך מתסכל…"

"זה נשמע שהמקום של התחרותיות מתקשר לבדידות, גם בתוך הזוגיות אולי", אמרתי בזהירות.

"כן…אני ממש מבינה עכשיו למה היה לי קשה לשתף אותך בחלום הזה. גם כאן אני עושה השוואות ותחרויות. וכן אני רואה איך ההשוואה הזו בעצם משאירה אותי לבד. מוזר, אבל דווקא מתוך ההבנה הזו יש איזו הקלה. משהו בגוף קצת נרגע." היא אמרה תוך שכל גופה כמו שקע ונרגע אל תוך הכיסא.

החלום מחבר בין תחושות ומשמעויות

"יש מורכבות מאוד גדולה בכל מה שעלה", אמרתי לה. "החלום הפגיש אותך עם הלבד שבתוך מערכת היחסים שלך וחיבר לך את זה חזק מאוד אל המקום של התחרותיות וההשוואה. ונראה שמשהו בך הצליח להרגיש ולהכיל את כל המורכבות הזו, ותוך כדי כך לראות שיש לזה ביטוי גם ביחסים שלנו כאן בחדר. שווה לסמן לך את זה בפנים, את כל המורכבות הזו."

"כן, זה מרגיש מאוד משמעותי. החיבור הזה בין הבדידות לבין התחרותיות… ואני כבר יודעת שתגיד לי לא לנסות להסיק פה שום מסקנות, אלא פשוט לתת למה שקרה לעבוד בתוכי, אז כן זה מה שאני עושה.." היא אמרה בחיוך.

אחרי שמ' הלכה, נותרתי קצת עם המחשבות והתחושות שלי. הרגשתי שמחה על מה שעלה ועל היכולת של מ' לעשות עבודה שכזו עם החלומות שלה ועל האומץ שלה לשתף אותי. נותרתי עם הפליאה, שתמיד מופיעה בי במקרים כאלה, על העומק, המורכבות והתחכום של החלומות שלנו, ואיך שעם טיפה הקשבה ועבודה הם יכולים ליצור עבורנו בדיוק את החיבורים הפנימיים שדרושים לנו ברגע מסוים בחיים.

 

ליצירת קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

ללמוד לקבל את עצמי

"אני לא רוצה יותר להרגיש ככה, אני פשוט מרגישה שזה רע. אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה, אבל אני יודעת שזה אסור, שפשוט אסור לי להרגיש את זה, מה שזה לא יהיה… וגם כשאני יודעת מה אני מרגישה: כאב, אשמה, בושה או חוסר סיפוק, אז מיד עולה קול פנימי שכאילו אומר לי להפסיק מיד את התחושות שלי, כאילו אין להן צידוק או מקום. הרי מה כבר רע לי בחיים? יש אנשים שהרבה יותר סובלים ממני… אבל התחושות האלו הברורות והלא ברורות מטריפות אותי- מביאות אותי לכעוס על עצמי, וזה מקצין עד כדי כך שאני מענה את עצמי על זה שאני מענה את עצמי. אין לזה סוף".

דבריה של נ' וההרגשה הנלווית אליהם לא היו קלים לשמיעה. אבל למעשה הם דוגמא (יחסית קיצונית אולי) לאחת הרעות החולות הנפוצות בחברתנו – חוסר הלגיטימציה שאנו חווים כלפי החוויה הפנימית שלנו. אנחנו לומדים מגיל מאוד צעיר לא לתת לגיטימציה למה שאנחנו מרגישים, ומתרגלים לחיות בפיצול פנימי בין החוויה עצמה לבין השיפוט שלנו אודותיה. הפער שנוצר מהווה מתכון בטוח ליצירת קונפליקט פנימי, סוג של אלימות כלפי עצמנו שיש לה משמעויות קשות וכואבות. החוויה הפנימית שלנו לא מקבלת מקום, והיא מואשמת, נשפטת ומורשעת מבלי שאנו מאפשרים לעצמנו לבדוק בכלל מהי ומה היא מגלמת בתוכה. וזה מתכון לאין סוף קשיים כמו חרדה, דיכאון, לחץ, התפרצויות כעס וחבריהם. אז האם אפשר ללמוד לקבל את עצמי?

לגיטימציה לחוויה

איך נוכל  לתת לכל החוויה הפנימית שלנו לגיטימציה? האם בכלל אפשרי לתת לכל מה שעולה בנו פשוט להיות, בלי שיפוט ומתוך נוכחות אמפטית? אני יכול להגיד לכם שזו משימה לא פשוטה כלל ועיקר. גם אני, מטפל שמאמין בחשיבות של חווית הכאן ועכשיו ועוסק בהתמקדות, טרוד לפעמים בשיפוט עצמי פנימי. אני עלול להיות יום שלם עם מתח בכתפיים ובחזה, שמחזיקים בתוכם את התסכול והכעס שאני חש, מבלי לאפשר לעצמי להיות עם זה או אפילו להכיר בכך!

אבל יש פעמים רבות שאני כן שם לב למה מתרחש בתוך גופי (ואני מזמין ממש עכשיו לנסות לשים לב איך זה מרגיש כרגע שם בגוף), באזור העדין הזה שבין הצוואר לבטן, מגרש המשחקים של התחושה המורגשת. לפעמים תשומת הלב שלי לגוף מופנית באופן ספונטני על רקע תחושה או הרגשה שעולה, או באופן יזום, כשאני מחליט להתמקד על נושא או רגע מסוימים. כשזה מתאפשר, אני נותן לעצמי להיות עם מה שעולה. במהלך הזמן גיליתי משהו שמאוד עוזר לי בזה. אני מזהה בתוכי משפט שיש לו השפעה של לגיטימציה עלי. כמו למשל: "זה בסדר, מותר לי להרגיש ככה. בדיוק ככה". כשאני מזכיר את המשפט הזה לעצמי משהו יכול להתרכך, להירגע, והחוויה מקבלת טיפה יותר מרחב.

הנסיוב הפנימי

כל אחד יכול למצוא לעצמו מפתח פנימה- מילה, דימוי או משפט שמחבר אותו לחוויה הפנימית, מבלי לשלול אותה. המשפט הזה הוא תמיד משהו אישי, משהו שאדם מגלה לעצמו. אני נוהג לחשוב על מציאת המפתח פנימה כמו על נסיוב שמחסן מפני הביקורת הפנימית. לאחר מציאת הנסיוב האישי שלכם תוכלו להיווכח בכך שהחיבור פנימה והיכולת לשהות עם החוויה מובילים לשינוי מאוד משמעותי. כל מה שישנו בפנים מקבל התייחסות הולמת, המערכת העצבית פורקת אנרגיה, וחלה תזוזה פנימית, שעם הזמן יכולה להוביל לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות.

מציאת הנסיוב האישי דורשת זמן. הוא צריך לבוא מבפנים, והוא ייחודי עבור כל בנאדם. כך, למשל, אמרה לי ע' בסגנונה הפילוסופי: "מה שמחבר אותי פנימה זה ההבנה שכולם מרגישים את התחושות האלה מתישהו בחייהם. זה נותן לי תחושה שאני לא שונה, ומתוך המקום של לא להיות שונה או מוזרה, זה מרגיש לי לגיטימי לתת מקום לכל מה שיש שם ורוצה התייחסות". בנימה זאת, תזכרו שאתם באמת לא לבד. כולנו חווים מגוון רחב של תחושות, חלקן נעימות וחלקן לא פשוטות, ועדיין הקושי האמתי אינו טמון בסוג התחושה אלא ביכולת או חוסר היכולת שלנו לתת למה שנמצא בתוכנו מקום והכלה. אז הנה כמה משפטי לגיטימציה ששמעתי מאנשים ושהיו לעזר עבורם: "זה בסדר להרגיש את זה"; "זה לא יותר מדי, אני לא יותר מדי"; "כל מה שאני מרגישה הוא נורמלי"; "מותר לי להרגיש את זה"; "זה אנושי להרגיש ככה…."

 

יש אולי משפט דומה או שונה שיכול לעזור לך להכיל את מה שקורה כרגע?

 

רוצה לבדוק את האפשרות לטיפול? אפשר ליצור קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

משבר זוגיות

הטרגדיה של הזוגיות

הטרגדיה של הזוגיות (ושל החיפוש אחריה) היא שאנחנו כמהים לקבל את מה שאנחנו כל-כך צריכים דווקא מהאנשים שכל-כך קשה להם לתת בדיוק את זה… (וההיפך). ננסה לנסח את זה קצת יותר בפרוט: יש בנו צרכים עמוקים וקדומים מאוד, שרובם סבלו מחסכים לא קטנים. צורך להיות מוחזקים בביטחון (גם פיזית וגם רגשית); צורך שיראו אותנו ויקשיבו לנו; צורך לקבל הערכה עמוקה ומבט אוהב; צורך במגע; צורך בהזנה של מזון קונקרטי ורגשי; וכן הלאה. מן הסתם אצל כל אחד ואחת הצרכים האלה מקבלים צורה ייחודית, סיפור מסוים ומרכב, ויש כאלה שנעשים דומיננטיים יותר מאחרים בתוך המארג של הנפש שלנו. בדרך כלל יהיו אלה הצרכים שסופקו בדרך הכי פחות טובה. לדוגמה, אם ההורים שלנו לא ידעו להתעניין בנו באמת ולהקשיב למה שיש לנו להגיד ולספר, יהפוך הצורך הזה בלקבל עניין והקשבה לדומיננטי במיוחד.

מנוע החיפוש הפנימי

ויש לנו מן מנגנון פנימי שכזה, כמו מנוע חיפוש, בדרך כלל לא נגיש להכרתנו המודעת, שיודע בדיוק מה הם הצרכים הלא מסופקים האלה ויוצא לחפש אחריהם בעולם. ואיפה? בזוגיות כמובן! בקשר חבויה ההבטחה. שם, במקום שהכי מזכיר לנו משפחה, שהכי דומה למקום שבו נחסך מאיתנו מה שהיינו כה צריכים, הכי טבעי שננסה לחפש. אלא מה?! יש איזה באג בתוכנת החיפוש שלנו – היא מוצאת דווקא את הטיפוסים האלה שלא מסוגלים לספק את מה שאנחנו הכי רוצים וגורמת לנו להימשך אליהם כאילו אין מחר. וכל המערכת שלנו, כולל זו של המיניות והתשוקה, פועלת דווקא שם בפול גז כאילו שממש כאן מצאנו את המלאך הגואל! אלגוריתם החיפוש הפנימי זועק ומזמזם: "הנה, הנה, זה האדם, דווקא ממנו, דווקא הוא שלא מסוגל, שם תעשי את התיקון". ומה לגבי אלה שכן מסוגלים לתת לנו את שזקוקים אנו? אה.. אלה ממש לא מעניינים. אולי בתור ידידים, אבל הם לא מושכים, אין שם תשוקה…

ההתמקדות מגיעה לעזרה

ר' למשל הייתה מוצאת את עצמה באופן עקבי עם גברים שלאחר מספר שבועות, או מקסימום חודשים, לא הייתה מסוגלת להעריך אותם יותר. היא הייתה מתחילה להרגיש זלזול ואכזבה עמוקה. למעשה היא גילתה שהם בעצם די לוזרים, כאלה שבקושי מצליחים לדאוג לעצמם. בעבר היא הייתה נתקעת בתוך הקשרים והופכת להיות הדמות הדואגת והמארגנת. היום זה מסתיים הרבה יותר מהר – היא כבר מאומנת בזיהוי האכזבה והזמן שעובר מהרגע הקסום והמלהיב של המפגש ועד התגלית הבלתי נמנעת הולך ומתקצר. הפעם, כשאנחנו יושבים ביחד עם האכזבה התורנית, היא רוצה להיכנס יותר לעומק. היא מכירה קצת התמקדות וזה כבר טבעי לה להניח את תשומת הלב קצת יותר למטה, לא בתוך כל המחשבות המטרידות שנטחנות ללא הפסקה, אלא בתחושה שבגוף. "שימי לב לאיכות הפנימית של ההרגשה ממש עכשיו כשאת מספרת על זה", אני מציע לה. "אל תמהרי לתת לזה שם או להבין, פשוט להיות עם זה לרגע, להסכים לעצמך להכיל את ההרגשה". עוברות כמה שניות, אולי דקה, "יש שם אכזבה, אכזבה כל-כך עמוקה, תהומית ממש". "יש שם אכזבה תהומית ממש", אני מהדהד לה. "זה נשמע עמוק מאוד. האם אפשר להיות עם זה? לפתוח את כל המרחב של הגוף לתחושה הזו ולראות מה מגיע?" אני ממשיך. שוב עוברות להן כמה שניות. "כן אני עם זה…" היא אומרת. ואנחנו יושבים בשקט.

"אם אפשר להציע מאוד בעדינות", אני שובר את השתיקה, "לשאול שם בפנים, ממש בתוך התחושה, מה הוא הצורך הכי עמוק שם, מה המקום הזה הכי הכי צריך?"

"ממ.. כן.. יש צורך שיחזיקו אותו, כמיהה כזו עמוקה לא להיות לבד, לא להיות בשליטה, להיות לגמרי מוחזקת מבחוץ, ע"י מישהו שתמיד תמיד נמצא שם ואני יכולה לסמוך עליו במאה אחוז…" מדברת ר' בשקט.

"כן, את פוגשת שם את הצורך הזה להיות מוחזקת, הכמיהה לסמוך במאה אחוז על מישהו שתמיד תמיד שם בשבילך…" אני משקף לה. "זה לא פשוט להכיל צורך כזה עמוק. האם זה אפשרי עבורך? לרגע להיות עם זה, לקבל את זה?"

"אני חושבת שקצת כן", היא אומרת. "זה כאילו שדווקא כשאני לגמרי עם הצורך הזה, הצורך שלעולם לא מסופק, כאילו דווקא אז זה בסדר, זה מכיל את עצמו, או שאני מכילה אותו… אני לא יודעת…".

"לא חשוב ההסבר" אני ממהר לעצור את זרם המחשבות, "מה שחשוב זו החוויה הזו של להיות עם הצורך העמוק, ועם תחושת ההכלה".

אנחנו יושבים עם זה עוד כמה רגעים והפגישה מסתיימת. היא מבינה שעדיף לא לדבר על זה עכשיו יותר מדי. ואני חושב לעצמי שאולי ר' נגעה היום בצורך העמוק שמנהל אותה. הכמיהה להיות מוחזקת מבחוץ, שמעולם לא התקיימה עבורה בילדות, הופכת היום לחיפוש מתמיד אחרי הגבר שימלא את החלל הזה. וכולם כמובן מאכזבים. גם כי אף אחד לא יכול באמת למלא את החלל שנוצר בילדות וגם כי ר' מומחית בלזהות דווקא את אלה שממש לא מסוגלים אפילו להתקרב לזה. למה? כמו שאמרנו, כדי דווקא שם לנסות ולתקן.

 

האם הרגע הזה של ההכלה של עצמה שהיא חוותה היום יאפשר שינוי בדפוס שלה? יכניס פרמטרים חדשים למנוע החיפוש שלה? אני מאמין שכן, זה אפשרי, בעיקר אם היא תחזור לגעת בזה עוד ועוד.

 

כנסו לפרטים על הסדנה ליצירת קשר זוגי.

 

כנסו לפרטים על טיפול זוגי בשרון.

מוזמנים ליצור קשר:

 

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

התמקדות בטיפול

הגוף ככלי טיפולי

הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית הקלאסית הדירה את הגוף מזירת הטיפול במשך זמן רב. כיום יותר ויותר גישות טיפוליות מדגישות את החשיבות של הגוף ככלי טיפולי. היום ברור שבאמצעות הרפיית שרירים ניתן להשיג רוגע נפשי, שתרגילים ביו אנרגטיים מסייעים לשחרור אנרגיות או זיכרונות טראומטים החסומים בגוף ובכך ליצור תחושה של שחרור, ששימוש בקול ותנועה יכול לסייע בביטוי רגשי ושיש חשיבות רבה לדפוס הנשימה שלנו וליציבה שלנו על הקרקע.

הבשורה של התמקדות

טכניקת הההתמקדות שפותחה על ידי יוג'ין גנדלין מחזקת את החשיבות של התייחסות לגוף בטיפול, ובמקביל גם מוסיפה כי פנייה לגוף מאפשרת קבלת מידע חדש, שיכול לסייע לנו להתמודד עם כל מצב או תהייה בחיינו. לפי גנדלין, הגוף יכול לסייע לנו בקבלת החלטות, בהבנת משמעותם של אירועים, להבהיר לנו מהן עמדותינו העמוקות כלפי עצמנו וכלפי האחרים בחיינו,  ולסייע לנו להתגבר על תחושות קשות כגון חרדה או דיכאון. הגוף מספר לנו מידע ספציפי באמצעות תחושה מורגשת (felt sense).

מהי תחושה מורגשת?

תחושה מורגשת היא חוויה תמידית אם כי בעלת אופי משתנה, הנמצאת במרכז גופנו- במרחב שבין הגרון לבטן. למעשה, כלפי כל מה שמתרחש בחיינו יש לנו תחושה מורגשת. זוהי התחושה שנמצאת שם במרכז הגוף, שמורגשת בברור אם שמים לב אליה, איך שמשמעותה עדיין מטושטשת. אם תדמיינו רגע דמות של אדם מוכר, תוכלו לשים לב שבעת תהליך הדמיון עולות בכם מחשבות וזיכרונות אודותיו, ונוצרת תחושה כוללנית כלפיו במרכז גופכם. תחושה זו הינה בעלת נוכחות, אך גם די מעורפלת. לפי גנדלין תחושה זו  מכילה אינסוף מידע: כל החוויות, עמדות והרגשות כלפי המצב שדמיינו או חווינו. התחושה המורגשת מהווה מעין נוכחות מעבר לזמן ומרחב, מבלי שהיא כפופה לכללי הלוגיקה המילולית הרגילה.

אימון הקשב לתחושה מורגשת

תחושה מורגשת הינה חוויה טבעית אוניברסלית, אך לאנשים שונים יש יכולת שונה בכל הקשור לקשב אליה. יש אנשים שמאוד מחוברים לתחושה המורגשת שלהם, אך רוב האנשים מנותקים ממנה, וצריכים לתרגל את טכניקת ההתמקדות על מנת להיות איתה בקשר. באמצעות התמקדות ניתן ללמוד כיצד לזהות את התחושה המורגשת, וללמוד ליצור עימה תקשורת. ככל שהתרגול ממשיך, המטופל יוכל ללמוד לזהות את התחושה המורגשת גם בחיי היומיום שלו. הדגש אם כן בתהליך ההתמקדות הוא על העצמאות והיכולות של המטופל, ועל תהליך של הקניית מיומנות למטופל על מנת שיוכל להשתמש בהתמקדות ככלי ללא תלות בטיפול. ככל שתהליך ההתמקדות משתכלל ומעמק, כך הקשב לתחושה המורגשת נעשה יותר מעמיק ומאפשר פוטנציאל אמיתי לשינוי. כשאנו בדיאלוג עם התחושה המורגשת, אנו מאפשרים לה להפתח ולהתרחב, וכך נוצרת בתוכנו תזוזה פנימית. התנועתיות מובילה לתחושה חדשה ועולות בנו מילים חדשות המסייעות לנו להבין את המצב באופן שונה ממה שהיה נראה לנו עד כה. ובהבנה הכוונה לא רק להבנה שכלית, אלא לחוויה חדשה, הרגשה חדשה, אל מול כל העניין – הרגשה שהיא תמיד צעד בכיוון של ריפוי וצמיחה.

 

דוגמא טיפולית

ס' התענתה שבועות ארוכים בשאלה האם היא צריכה להשאר בזוגיות שלה למרות שאיננה מושלמת, או להפרד מבן זוגה ולהפתח לחוויות חדשות. מוחה היה גדוש בטיעונים בעד ונגד הזוגיות שלהם. היו פעמים שהיה לה ברור שהיא צריכה להנשא לבן זוגה, ואילו היו פעמים שברור לה שהיא לא יכולה יותר להשאר במערכת יחסים הזו, שלא מקדמת אותה לשום מקום. ס' העלתה התלבטות זו בטיפול והיטיבה לתאר את החרדה העולה בה מעזיבת הקיים, כמו גם את הדיכוי שליווה אותה כשחשבה להשאר. ס' אמרה פעמים רבות שאיננה מבינה מדוע היא לא מצליחה להגיע להחלטה מה לעשות, למרות שהיא כל כך מודעת לעצמה, וביקשה שמהטפל ימליץ לה מה עליה לעשות.

היה ברור למטפל שלס' מודעות קוגניטיבית גבוהה מאוד, אך הוא תהה האם היא מחוברת למה שהיא מרגישה בפנים, ולכן הוא הזמין אותה באחת הפגישות להרפות את שרירי גופה, ולהפנות את תשומת ליבה לתחושה שקיימת במרכז גופה. למרות שזו היתה הפעם הראשונה שניסה עם ס' את טכניקת ההתמקדות, ס' הגיבה לזה בטבעיות, ואמרה ש"זה תקוע לי בגרון". המטפל ידע שאל לו להאיץ בה, ובקש ממנה "לתת לנשימה לזרום חופשי, כך שתרגישי שהנשימה מרפה אותך. תני לגופך להיות לך למשענת, ותבדקי אם את מסוגלת להכיל את כל מה ששם". ס' הגיבה מיידית למילותיו ואמרה "זה כואב מרוב שזה תקוע לי בגרון!". "האם את יכולה להיות עם זה קצת?" שאל בעדינות. ס' ישבה בשקט, בית חזה עולה ויורד, עיניה עצומות.

"אם זה מתאפשר לך, נסי לשים לה אם עולה לך מתוך התחושה איזשהי מילה או דימוי" אמר בעדינות. "פקק!" אמרה ס' והיה נראה שהיא עדיין מתוחה מאוד. " "אני רוצה לשחרר את הפקק הזה, אני רוצה לתת לזה להשתחרר!". המטפל היה קשוב כל העת, חווה את הרגע על כל גווניו עם ס', ואמר: "נסי לשים לב מה קורה לאותה תחושה פנימית לאחר שעלתה המילה". ס' פערה את עיניה, שמה את ידיה על גרונה "פחות תקוע לי בגרון. הרגשתי הקלה מרגע שעלתה אצלי המילה הזו בפנים". היא נראתה מהורהרת ושקטה, ובסוף הפגישה אמרה "אם יש פקק, אפשר גם להוציא אותו. אני זו שיכולה להוציא אותו. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני זו שיכולה להוציא אותו". "האם את יכולה לשים לב למה זקוק המקום הזה של הפקק כדי טיפה להשתחרר או לצאת?" שאל המטפל. שוב הפסקה ואז ס': "כן, סבלנות, המקום זקוק לסבלנות ממני, שלא אלחץ, שלא אנסה בכוח. וואו, זה מאוד משמעותי, כל התחושה השתנתה שם". הפגישה הטיפולית הזאת סייעה למטפל להבין יותר טוב את הקושי של ס' – הניסיון ללחוץ אל הפיתרון חזק מדי, חוסר בקשב סבלני לעצמה שרק מגביר את התקיעות. ס' חשה הקלה אחרי אותה פגישה, והתחילה דיאלוג אמיתי וחדש עם עצמה סביב נושא הזוגיות ובכלל.

 

מוזמנים ליצור קשר:

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

התמקדות וטיפול בדיכאון

תיאורים של דיכאון

תמרה כבר הרבה זמן לא מרגישה מאושרת. היא מתקשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שנהנתה ממשהו. לקום בבוקר לעבודה זו מטלה כמעט בלתי אפשרית עבורה. כשהיא כן מצליחה לקום מהמיטה היא לרוב מאחרת, ולמרות שכמעט לא נוזפים בה על כך היא מרגישה אשמה בלתי נסבלת, שמשתקת אותה כמעט כל היום. היא מעבירה את רוב יומה בלבהות במחשב או בחיפוש אחר עבודה אחרת.

יוני סיים את השירות הצבאי לפני ארבעה חודשים. מאז הוא לא מוצא את עצמו. ההורים שלו כל יום שואלים אותו מתי ימצא עבודה, והוא אומר להם שהוא מחפש, אבל האמת היא שהוא נסגר בחדר שלו ימים שלמים, כותב שירים על אהבה ואובדן. אם חברים מתקשרים אליו הוא לא עונה, או שאומר שהוא עסוק. הוא חשב על התאבדות כמה פעמים, אבל לא נראה לו שהוא יעשה את זה. הוא מרגיש חוסר טעם כללי ורק רוצה שיניחו לו לנפשו.

ליאור היא מעצבת גרפית מוכשרת, היא מצליחה בעבודה שלה, יש לה בעל מרשים ושלוש בנות חמודות. מבחוץ הכל נראה מושלם, אבל ליאור לא מרגישה מושלמת, הפוך מזה, היא שונאת את עצמה ומרגישה לבד בלי אף אחד שיבין אותה. קשה לה מאוד עם הפער בין איך שהיא נתפסת לבין איך שהיא מרגישה, והיא מפחדת שיגלו שהיא לא שווה כלום. לאחרונה היא לא מצליחה להתרכז בכלום ואין לה חשק לעשות שום דבר.

?מהו דכאון

החיים מזמנים לנו שלל התנסויות מורכבות משמחות ומצערות. ההתמודדות עם השגרה כמו גם עם אירועים לא שגרתיים (מחלות, פיטורין, גירושין, מוות של אדם קרוב) מביאה לכך שכמעט כל אדם חווה בחייו מצבים של דכדוך ועצבות שחולפים מעצמם. עם זאת, יש אנשים שאצלם אפיזודת העצבות אינה חולפת אלא מחמירה והופכת לדיכאון.

דיכאון מוגדר כהפרעת מצב רוח, והוא מאופיין בהופעת מצב רוח מדוכדך ו/או חוסר עניין והנאה משמעותיים בפעילויות השגרתיות. סימפטומים אלו אמורים להמשך לפחות שבועיים על מנת שתעלה השערה שמדובר בבעיה רצינית יותר מאשר מצב רוח חולף. בנוסף לכך, אדם עם דיכאון עלול לחוות שינויים בתיאבון ובמשקל, בשינה, בתפקוד מוטורי ובאנרגיה. אדם עם דיכאון חש פעמים רבות חוסר ערך ואשמה, קושי בקבלת החלטות, פגיעה בפונקציות קוגניטיביות ולעיתים מהרהר לגבי מוות או שוקל התאבדות. הסימפטומים הדיכאוניים מובילים לפגיעה בתפקוד תעסוקתי וחברתי, וגורמים סבל לאדם ולסביבתו הקרובה.

האדם הדכאוני מרגיש מועקה גדולה או נתק מעצמו, ולא מחובר למה שמתחולל בתוכו. תחושת הדיכאון יוצרת מעין קיפאון בעולמו הרגשי, והאדם 'תקוע'  ולא מסוגל לנוע מבחינה נפשית.

טיפול בדיכאון באמצעות התמקדות

ההתמקדות היא גישה שפותחה ע"י פרופ' ג'נדלין ועמיתיו, ומבוססת על פיתוח מודעות וקשב לתחושות גופניות מורגשות. התחושה המורגשת היא תחושה נוכחת במרכז הגוף, המכילה מידע רב לגבי ידיעותינו, רגשותינו וחוויותינו כלפי עצמנו, כלפי אחרים והעולם.

לפי ההתמקדות, הקשבה לתחושה המורגשת בגופינו יוצרת ערוץ תקשורת ישיר עם החוויה שלנו, ובכך מאפשרת לנו להבין את עצמנו יותר. כמו כן, יצירת הקשר ביננו לבין "זה"- מה שנחווה בתוכנו- יוצרת תנועה טבעית של ריפוי, הקלה וצמיחה.

תהליך של תרפיה מוכוונת התמקדות יכול לסייע רבות לאנשים להתמודד עם דיכאון, מאחר והוא מאפשר להם ללמוד כיצד לבוא במגע עם העולם הרגשי שמתחת למסך הדיכאון. חידוש הקשר עם עולמם הרגשי, יאפשר להם לגעת במה שכואב ומאיים. כך נוצר דיאלוג מתמשך עם התחושה המורגשת, ומשהו בפנים מתרחב ונפתח. התנועה הפנימית שנוצרת מסייעת לשחרר את האנרגיה התקועה, ומזרימה חיים בגופו וברגשותיו של האדם והוא מסוגל להנות ולהתענג מחדש, וליצור קשר משמעותי עם עצמו ועם אחרים.

:רוצה לבדוק את האפשרות לקבלת עזרה? אפשר ליצור קשר

  1. נדרש
  2. נדרש דוא"ל פעיל
 

התנסות בהתמקדות

בואו ננסה לחוות טיפה של התמקדות. ממש עכשיו, ברגע הזה, מול מסך המחשב, אפשר לקבל טעימה, שאולי תעשה לנו חשק לעוד. והבשורות הכי טובות: אי אפשר להיכשל! כן, כן. לא תאמינו, אבל התמקדות מצליחה תמיד ואין שום אפשרות לעשות אותה לא נכון. ואיך זה? כי ההתמקדות היא תמיד תהליך אישי שלך, תהליך שלאף אחד חוץ ממך אין חזקה עליו ואף אחד לא יכול לשפוט אותו. למעשה אפילו את/ה לא יכול/ה לשפוט אותו, הוא פשוט שם, קורה כמעט מעצמו כשאנחנו מקשיבים, והוא קורה אפילו כשהוא נתקע ולא קורה. אם אפשר לפקשש פה משהו, הרי זה דווקא בגלל שהוא כל-כך קרוב ופשוט עד שאנחנו לא לשים לב.

כדי להתחיל בואו נעשה לנו סימן מוסכם קטן. בכל פעם שבטקסט יופיע הסימן (***) זה אומר שאת/ה מוזמן/ת לקחת זמן להתבוננות פנימה, רגע של עצירה בקריאת הטקסט כדי לאפשר מקום לתהליך עצמו. וגם נקבע שמרגע זה, כדי להקל, אני מדבר בלשון נקבה אבל מתכוון גם אליכם הזכרים.

אז ראשית חכמה סדרי את עצמך על הכיסא, או על כל דבר אחר שאת יושבת עליו כעת. שבי בנוח ותני לעצמך להרגיש איך הכיסא תומך בך. התמיכה הזו עשויה להזכיר לך שאת לא מחזיקה את עצמך לבד. יש שם את הכיסא שמחזיק ואת יכולה להרפות טיפה. ואז להיזכר שיש לך גוף, ממש גוף כזה שאפשר לשים לב אליו. יש כפות רגליים, יש רגליים, אגן, גב שנשען על הכיסא, צוואר, ראש, חזה, צלעות ובטן. ובתוך כל החלק הקדמי של הגוף יש גם נשימה (***). נשימה או שתיים עמוקות יכולות לאפשר אפילו עוד קצת קשר ומגע עם עצמך (***).

התמקדות בדרך כלל מתחילה ממשהו, מנושא, מעניין, ממשהו שנמצא איתי, שמעסיק אותי, שמטריד אותי כרגע. אז קחי לך רגע לבדוק מה זה בשבילך כרגע. זה יכול להיות כל דבר, וממש לא חשוב כעת אם זה משהו קטן שעולה במקרה כרגע, או הנושא הכי גדול ומטריד בחיים. זה יכול להיות רחב כמו "למה קשה לי עם זוגיות?" או ספציפי כמו "הכעס שעולה בי בגלל הטלפון שקיבלתי מהבוסית לפני חמש דקות". אז מה זה בשבילך כרגע, רק למטרת ההתנסות הקטנה הזו. (***).

עכשיו כשיש לך נושא, בואי נתקדם. תחשבי לרגע על הנושא הזה, על העניין. תני לו מקום בתודעה שלך. תני למחשבות ולרגשות שקשורים אליו לעלות (***). ואז, בעדינות, תני לשומת הלב שלך לרדת למרכז הגוף, לכל האזור הרגיש הזה שלנו, שמתחיל בגרון, עובר דרך החזה, הלב, הצלעות, מפתח הלב, הבטן, הבטן התחתונה. כאילו את מביאה לשם את השאלה: "איך כל העניין הזה, כל הנושא שכרגע מעסיק אותי, איך הוא מרגיש שם בפנים, במרכז הגוף? את שואלת ולא מחפשת תשובה, כאילו נותרת עם שאלה פתוחה והתבוננות קשובה (***).

מאוד יכול להיות שאת מרגישה שם משהו, איזו תחושה שקיימת שם בהקשר של כל הנושא שלך, אבל שהיא לא ממש ברורה או בהירה לך. לזהות את התחושה הלא ברורה הזו ולהשתהות עמה זה לב העניין. תני לעצמך חצי דקה או דקה של השתהות כזו ופשוט שימי לב לכל מה שעולה משם – רגשות, תחושות מחשבות, שום דבר, זיכרון, דימויים (***).

הכי קשה והכי חשוב בשלב הזה זה להשהות את השיפוט שלנו. לנסות להיות במצב של התבוננות שמקבלת את הכל, ללא שיפוט שלילי או חיובי. אם עולה שיפוט (ובדרך כלל הוא עולה) את מנסה לבקש ממנו לזוז לרגע. תבטיחי לו שהוא עוד יחזור. רק לרגע תני לו חופש ותישארי עוד קצת עם מה שעולה שם בפנים, בגוף. (***). מתוך ההמתנה הזו נסי לבדוק האם עולה מילה, צרוף מילים או דימוי שיכול להתאים, הכי מדויק שאפשר, לתחושה שבפנים. (***). אם עולה מילה/דימוי כזה תני לעצמך להרגיש אותם לרגע. עד כמה מתאימה המילה לחוויה הפנימית? תני לגוף לקבוע האם זה מתאים בדיוק, או אולי קרוב, או שאולי המילה משתנה? (***).

עכשיו יש איזה מן קשר עם המשהו שם בפנים. יש שם גם מילים שעוזרות להיות עם זה בקשר. אז מאוד בעדינות אפשר לייצר דיאלוג, כמו שיחה ביני לבין כל התחושה הזו שנמצאת שם. ואפשר לשאול, למשל, "מה זה לב העניין שם? מה בתוך כל זה שהכי קשה?" או לשאול "למה כל זה זקוק? מה הצורך שם כרגע במקום הזה"? לשאול וכמו להמתין למה שעולה ובא מבפנים, מהגוף, מהתחושה. ואפשר להעלות גם שאלות אחרות כמובן. אז קחי לזה רגע, לשאול ולהקשיב (***). מה קורה שם בגוף? האם חלה איזו תזוזה, אפילו עדינה? האם משהו עלה? מחשבות, דימויים, זיכרונות, עוד מילים, שינוי בתחושה הגופנית?(***).

ועכשיו הכי הכי חשוב: כל מה שעולה, הכל כולל הכל, את מנסה לקבל במינימום שיפוט. אין צורך להסיק מסקנות, לקבוע אבחנות ובטח לא לתכנן דרכי פעולה. פשוט להיות עם מה שעולה. (***). ובהקשבה הזו לנסות לשים לב איך התחושה הגופנית כרגע? האם חל בה שינוי, תזוזה, אפילו אם זו תזוזה קטנה ועדינה?(***). ואז בעדינות לבדוק עם עצמי האם נכון לי כרגע לסיים עם מה שיש או שדרושה עוד הקשבה? עוד קצת תהליך? (***). אם את מחליטה לסיים אז אפשר לבדוק מה היית רוצה "לסמן" לעצמי מתוך התהליך? איזו הבחנה, תחושה, הבנה, שינוי פנימי או כל דבר אחר שאת יכולה כמו למרקר לעצמך בעדינות?(***). ואז, כדי לסיים, אולי אפשר כמו להודות לבפנים, לתהליך, לעצמך, על הדיאלוג הקטן הזה ולהיפרד. (***).

ולסיום, אחרי התהליך, אני מזכיר לך שלא יכול להיות שלא הצלחת בו! כל מה שקרה או לא קרה הוא הוא התהליך. אם החוויה הייתה של תקיעות, או של כלום, או של ניתוק – אז זה היה התהליך שלך הפעם! בפעם הבאה יהיה משהו אחר, ואין לנו דרך לדעת מה יותר חשוב ממה. זו הייתה טעימה קטנה, ובתהליך שעשית לבד, ללא אדם נוסף שיקשיב ויתמוך בתהליך, דבר שבדרך כלל מאוד עוזר להעמיק ולהרחיב אותו.

ואחרי הטעימה הזו, אם היה בה משהו שנגע או דיבר, אני ממליץ בחום לקרוא וללמוד עוד. אפשר להתנסות בתהליך נוסף באתר פעימה, שם יש גם הפניות לקריאה נוספת. וכמובן שאפשר ליצור קשר ולבדוק על האפשרויות של למידה, התנסות וטיפול עם התמקדות:

 

<p><!–cforms name="footer"–></p>

מאמרים